טעות אופטית ושמה סבל: הפילוסופיה הרדיקלית של "קורס בניסים"

הערה: הדברים הנאמרים במאמר הם לפי דעתי והבנתי בלבד, הם אינם "פרשנות מוסמכת" של הקורס.

טעות אופטית: העולם כפי שאנו חווים אותו

במבט רגיל על העולם, המסקנה המתבקשת היא שחיסרון וסבל הם חלק טבעי מהקיום. לכל אדם יש מצוקות, כאבים וצער. הגישה של הקורס בניסים קובעת כי כל זה הוא טעות אופטית.

על פי הקורס, האמת היא שכולנו מאוחדים עם אלוהים ממש עכשיו. השפע האלוהי זורם אלינו בשלמות, ולמעשה לא חסר לנו דבר. מדוע, אם כן, אנו חווים חוסר וכאב? משום שהפרדנו את עצמנו מאלוהים בדמיוננו בלבד. יצרנו מציאות חלופית ושקרית, המתוחזקת באופן קבוע על ידי רגשות של אשמה, כעסים והאשמות (לרוב לא מודעות) שמקבעים את תודעת החוסר. אך האמת היא שמעולם לא נפרדנו, והמציאות היחידה היא מצב של אחדות שלמה, הרמוניה ועונג אין קץ, כל מה שנראה אחרת – כולל כל המציאות החומרית של מחסור, סבל ומחלות ואפילו הגוף הפיזי – זו אשליה אופטית. אנחנו למעשה רק תודעה שנמצאת באחדות מושלמת עם בני האדם ועם אלוהים , רק שאיננה מודעת לכך.

תפילה והודיה: ההכרה שהשלמות כבר כאן

הדרך לצאת מן האשליה מתחילה בהבנה ובתפיסה שהדבר האמיתי הוא השלמות, והיא נוכחת כעת. לדעתי הגישה הנכונה ביותר להתחבר לשלמות זו היא דרך הודיה (כך גם מבואר בנספח לקורס "שירת התפילה").

תפילה, לפי הקורס, איננה בקשה למילוי חסרונות דמיוניים. להתפלל על מה שחסר פירושו לאשר שהחוסר אמיתי ובכך לתחזק את האשליה. במקום זאת, התפילה הנכונה היא ההודיה על כך שהשלמות קיימת כבר כרגע. איננו מבקשים שהמציאות תשתנה או שהחוסר יתמלא, אלא מודים על מציאות מושלמת של אחדות שבה אנו כבר נמצאים. ההודיה היא ההכרה בכך שההבדל בין ה"רצוי" ל"מצוי" הוא אשליה, שכן הרצוי נמצא כבר עכשיו, והוא המצוי האמיתי היחיד.

עם זאת, יש גם ערך מסוים בתפילה על ה"חסרונות הדמיוניים" שלנו, אבל ערך זה אינו טמון בכך שאלוהים או המדריך הפנימי יספקו לנו את הפתרון החיצוני הספציפי שביקשנו (אם כי זה יכול לקרות). הערך של תפילה כזו הוא בעיקר הפנייה וההסכמה לבקש עזרה ולפתוח ערוץ תקשורת כשקשה לנו. זהו השלב הבסיסי ב"סולם התפילה". התשובה שנקבל על בקשה מתוך חוסר לא תהיה בהכרח שינוי של האשליה, אלא שינוי בתפיסה שלנו (ה"נס"), שישחרר אותנו מהמצוקה ויאפשר לנו להתקדם אל עבר תפילה "אמיתית". תפילה אמיתית לפי הקורס היא רק הודיה על השלמות הקיימת. כי כל דבר אחר איננו באמת קיים.

אלוהים מעולם לא כעס: שורש האשמה והכפרה

​חלק מהותי מאותה הכרה בשלמות הנוכחית היא ההבנה שאלוהים לא מתייחס לאשליה שיצרנו בדמיוננו, שכן זהו עסק שלנו בלבד. מאחר שהעולם של פירוד, סבל וחוסר אינו אמיתי, הוא אינו קיים עבור אלוהים, המייצג שלמות מוחלטת ואהבה בלבד.

​כאן בולט הבדל ענק ותהומי בין גישת הקורס לבין הדוגמה הנוצרית. הנצרות הממוסדת בנויה מיסודה על פרדיגמה של חטא קדמון, אשמה קיומית תורשתית, ואל זועם שדורש עונש וקורבן דם כדי לכפר ולרצות אותו. הקורס שולל זאת לחלוטין: משמעות הדבר היא שאלוהים מעולם לא כעס עלינו, מעולם לא הרשיע אותנו, ואינו דורש מאיתנו עונש או כל סוג של קורבן.

​לכן, לפי גישת הקורס, אין לנו צורך "לבקש סליחה מאלוהים" על פגמים וחסרונות, משום שמבחינתו לא קרה דבר ואין על מה לסלוח. האשמה כולה היא יצירה פנימית ושקרית שלנו. העבודה שלנו איננה לפייס אל זועם, אלא לסלוח לעצמנו על כך שדמיינו שהרסנו את השלמות שלו והפרדנו את עצמנו ממנו.

​ישו כמורה של סליחה לעומת קורבן פיזי

​הבדל מהותי נוסף בין הקורס לנצרות נעוץ באופן שבו נתפס ישו עצמו וצליבתו. בנצרות, הדגש המרכזי הוא על אמיתיות החטא, על הקורבן הממשי שישו הקריב, ועל גופו הפיזי כדבר אמיתי וקדוש. הסליחה, בראייה הנוצרית, מתאפשרת רק דרך ה"תשלום" של אותו קורבן דם.

בקורס התמונה הפוכה. הדגש הוא שישו תפס את העולם כולו – ואת הגוף הפיזי – כלא-אמיתיים. לפי תפיסה זו, הגוף כשלעצמו אינו מסוגל להרגיש דבר; הכאב הוא אשליה הנובעת מבחירה של השכל להזדהות עם החומר. מאחר שישו שחרר לחלוטין כל הזדהות עם גופו, הוא אף לא הרגיש כאב במהלך הצליבה. בדיוק משום כך, הוא יכול היה לסלוח לאחיו בני האדם ללא כל בעיה או מאמץ, אפילו על הצלב, משום שהבין בבירור שמעולם לא נעשה לו רע באמת. הצליבה אינה נתפסת כקורבן נוטף סבל שיש להעריץ, אלא כהדגמה קיצונית לכך שדבר לא יכול לפגוע ברוח. החזרה שלו לגופו לא נועדה לקדש את הבשר, אלא להוות הוכחה ניצחת לכך שהגוף והמוות הם אשליה.

​נקודת מבט השוואתית: הקורס והפילוסופיה היהודית

​אם בוחנים את תפיסת הקורס מול היהדות, התמונה מורכבת יותר. ביהדות קיימות גישות שונות; חלקן קרובות להבנה שהחטא הוא פגם "אמיתי" בעולמות העליונים, וחלקן פחות. עם זאת, ישנו דמיון פילוסופי מרתק בין עקרונות הקורס לבין תפיסות מסוימות ביהדות, ובראשן גישתו של הרמב"ם ב"מורה נבוכים".

​בשתי הגישות ניכרת התפיסה שהאל מוחלט ואינו מעורב בעולם בצורה אנושית רגשית. בנוסף, הרמב"ם מבהיר שהגוף הפיזי איננו השלמות, אלא התודעה (השכל), ולכן העולם הבא על פי הרמב"ם הוא מצב שבו התודעה נמצאת באחדות ובהשגת אלוהים ללא קיום גופני. בניגוד לתפיסת "הקורבן המרצה" הנוצרית, הרמב"ם הופך את מערכת הקורבנות לאקט חינוכי והיסטורי בלבד.

​עם זאת, קיימת נקודת שוני אונטולוגית מרכזית ביניהם: "קורס בניסים" קרוב בגישתו לגנוסטיקה, בכך שהוא תופס את העולם הפיזי והחומר כאשליה מוחלטת וכתוצר של טעות (שאלוהים לא ברא). לעומת זאת, הרמב"ם קרוב יותר בתפיסתו לפלוטינוס (הניאופלטוניזם) – הגם שעולם החומר הוא הנחות ביותר ורחוק משלמות השכל, הוא איננו אשליה או טעות, אלא נברא (או נאצל) כבעל קיום ממשי המשמש כפלטפורמה להתעלות.

הסליחה כתולדה טבעית של ההודיה

ונחזור לעניננו: מתוך עמדה זו של הודיה עמוקה והבנה שאלוהים מעולם לא הרשיע אותנו, צומחת הסליחה. חשוב להדגיש: אין הכוונה לסליחה במובן הרגיל של "עשית לי רע, אך אני אהיה טוב יותר ממך לכן אוותר לך". לפי הקורס סליחה כזו היא "שלב ביניים" בלבד (בדומה לתפילה על "חיסרון"). זהו שלב ביניים כי סליחה מהסוג הזה למעשה ממשיכה לאשר שהפגיעה היא אמיתית ובכך מקבעת את אשליית הפירוד והחוסר.

הסליחה האמיתית על פי הקורס נובעת מההבנה המוחלטת שכלום לא קרה. מעולם לא היה מחסור, מעולם לא היה כאב, מעולם לא היה הבדל בין הרצוי למצוי. מה כן היה ועדיין ישנו? אחדות מושלמת עם אלוהים.

הסליחה לפי הקורס איננה רק נובעת מההבנה שאנחנו אחד עם אלהים, אלא היא גם התרגול העיקרי המוביל לאחדות זו. כלומר, על מנת לחוות את השלמות, עלינו לסלוח שוב ושוב ושוב. לסלוח לכל אחד.

• אנו סולחים לכל מי שכביכול פגע בנו, משום שאנו מבינים שבאמת מעולם לא נעשה לנו רע. תחושת הפגיעה הייתה חלק ממציאות שקרית.

• אנו משחררים כל תלונה או האשמה כלפי אלוהים והעולם בגין הצער שלנו, משום שאנו מכירים בכך שמעולם לא היה צער אמיתי.

• אנו סולחים לעצמנו על עצם המחשבה שטעמנו מגישת החוסר והאמנו שהיא אמיתית.

• אנו מבינים שכל אדם בו אנו פוגשים הוא "השתקפות" מסוימת של עצמנו. כאשר אנו סולחים לאדם הנמצא "מחוצה לנו", אנו למעשה מנקים מתוכנו אשמה וכעס לא מודעים המפרידים אותנו מאלוהים. גם ההפרדה ביני לבין האחר היא אשליה, בדיוק כמו האשליה של ההפרדה ביני לאלוהים.

המדריך הפנימי בדרך הביתה

יישום גישה זו –

"התייחסות לעולם כאל חלום",

"סליחה על מה שלא היה",

"הודיה על השלמות הקיימת"

הוא מורכב, שכן החוויה האנושית נראית מוחשית מאוד. עם זאת, הקורס מבהיר שמאחר שמעולם לא נפרדנו מאלוהים, גם קולו של אלוהים (המוכּר לעיתים כ"שכינה" או "רוח הקודש") מעולם לא נפרד מאיתנו. נוכחות זו שוכנת בנו תמיד, והיא המדריכה אותנו ומלמדת אותנו כיצד להשתמש בהודיה על הקיים ובסליחה כדי להגיע להבנה שאנחנו עדיין באחדות עם אלהים. הקורס ממליץ לבקש מה"שכינה" את ההדרכה כיצד להגיע לסליחה שכזו ולהכרה בשלמות הנוכחת גם כרגע.

סיכום: להתעורר מהחלום

לדעתי הבשורה הרדיקלית ביותר של התפיסה הזו היא "להתחיל מלמעלה", לא מהסבל, לא מהמציאות, אלא מהשלמות, להכיר בשלמות כאמת ובכל מה שאיננו שלמות כ"לא אמת". אנו מבלים חיים שלמים בניסיון לתקן עולם שבור, למלא חסרונות, ולרפא כאבים ומערכות יחסים, מבלי להבין שאנו מנסים לסדר מחדש את הרהיטים בתוך חלום. ה"פאנץ' ליין" האמיתי של הקיום אינו טמון במאמץ האינסופי לשפר את האשליה או להילחם בה, אלא בהכרה שכל זה מעולם לא היה קיים. או איך שהקורס פותח: "שום דבר אמיתי אינו יכול להיות מאוים. שום דבר לא אמיתי אינו קיים. בזאת שוכן שלום האלוהים."

ליתר הרחבה:
אתר הקורס בניסים ישראל, בראשות אפרת שר שלום.

אני גם ממליץ כמבוא להבנת הקורס על ספרו של גארי רנארד.