דרך הרוח

מה שמפתח את האדם או מחזיר אותו לטבע בריא — נכנס; "נוסחאות" לתוצאה חיצונית — נשארות בחוץ.

האתר מוקדש להתפתחות, לא לנוסחאות קסם וטכניקות למיניהן. הטכניקות המוזכרות באתר הן בסוף טכניקות שמיועדות לאלכימיה פנימית שדרכה יבוא שינוי במציאות החיצונית. לא תמצאו כאן שמות קדושים, טריקים וסגולות.

הקשר לאל מתקיים בהווה, ישירות; ספרים, הלכה ומוסדות הם גלגלי עזר זמניים — לא סמכות סופית.

זהו חזונו של ירמיהו: תורה הכתובה על הלב, שאינה צריכה עוד ארון, ספר או מתווך. מכאן גם הפולמוסים באתר — הם אינם תוכן צדדי אלא הצד השני של אותו עיקרון: פירוק המתווכים הכוזבים, ממשיח אנושי ועד "מרכבות אלים". למד לסגור את הספר ולשאול: "מה אלהים באמת רוצה ממני?"

הקדושה פועלת דרך חוק — טבעי או רוחני — לא דרך קפריזה, נס שרירותי או זכות ייחוס.

אצל הרמב"ם השפע זורם תמיד, וההשגחה והנבואה הן כוונון המקלט; הנס הוא חוק טבע מסדר גבוה. כל תופעה "על-טבעית" שנפגוש — מגלגול נשמות ועד תחיית המתים — מחויבת תרגום לחוקיות כזאת. מה שנשען על שרירות בלבד, נדחה או מוצג כקוטב אחד מול הקוטב ההפוך לו.

כשמסורות שמעולם לא נפגשו מתכנסות לאותה ארכיטקטורה — זו ראיה שהמנגנון אמיתי.

דרך הלוחם של דון חואן פוגשת את אפיקטטוס הסטואיקן ואת ויקטור פרנקל; הרמב"ם פוגש את האדוואיטה; ירמיהו פוגש את הטאו. זו הסיבה שאתר אחד מחזיק את הרמב"ם, הרמח"ל וקסטנדה יחד: איננו מסכמים הוגים — אנחנו עוקבים אחרי מנגנון אחד המופיע אצל כולם, ובוחרים מכל הוגה רק את הקטעים שמתארים אותו.

ההכרעה הסופית היא של חוש מאומן — אותו חוש שיודע אם צליל משתלב או צורם — והוא גובר על כל ספר.

יש בנו חוש שמבחין אם צליל משתלב או צורם, אם צבע יושב נכון בציור, אם טעם שייך לתבשיל. החוש הזה זמין לכל אדם ומתפתח בתרגול קשוב — ובדרך הזאת הוא הבורר העליון: החוויה הישירה קודמת לכתוב. קטע שעבר את כל ארבעת העקרונות ועדיין "לא מרגיש נקי" — נשאר בחוץ. זהו החוש הנבואי, וזוהי זכותנו מלידה. אני מביא את החוש שלי, הקורא צריך לסמוך על שלו.