אז למה לא "הקורס בניסים"?

כדי להבין לעומק את היתרונות והחסרונות של הדרכים הרוחניות השונות, בחרתי להציג את ההבדל המהותי בין תפיסת הקורס בניסים (שיש לה קווי דמיון לתפיסה הבודהיסטית) לבין תפיסת היהדות.

(אני מתכווין יותר למה שאני רואה כ"זרם המרכזי" ביהדות, פחות לתפיסת הרמב"ם שלדעתי דווקא דומה לקורס בכמה נקודות)

​העולם: תקלה או תוכנית "לכתחילה"?

​ההבדל הראשון והבסיסי ביותר נוגע לעצם קיומו של העולם:

• ​הקורס בניסים: העולם איננו יצירה של אלוהים, אלא השלכה של האגו שלנו. מאחר שהעולם איננו מושלם, הוא אינו יכול להיות יצירתו של אלוהים המושלם. לפיכך, העולם הוא מעין "תקלה" שנוצרה על ידינו. המטרה הרוחנית היא לבטל את הממשות של העולם דרך מנגנון של סליחה על "מה שלא היה", ובכך לשוב אל האחדות המוחלטת עם אלוהים.

• ​היהדות: העולם נברא בידי אלוהים. אכן, העולם איננו מושלם, אך חוסר השלמות הזה איננו תקלה – הוא תוכנית עבודה. תפקידנו כבני אדם הוא להשלים אותו ובכך להגיע לדבקות גבוהה יותר באל, מאשר אילו לא היה עולם.

​הרמח"ל, בספרו "דרך ה'", מסביר את הרציונל הזה: אלוהים הוא שלם מצד עצמו ולא קיבל את שלמותו מאף אחד. כדי שנוכל להשיג את הדבקות הגבוהה ביותר באל, עלינו להידמות לו במידת האפשר. כאשר אנו משלימים את העולם בכוחותינו, אנו הופכים לשלמים מצד עצמנו – קונים את שלמותנו בעמלנו ולא מקבלים אותה בחסד. הדבקות באל שתושג דרך עבודה זו תהיה עמוקה וחזקה לאין שיעור. כלומר, העולם איננו אשליה או בדיעבד, אלא הוא ה"לכתחילה" – האמצעי המדויק להשגת דבקות גבוהה יותר באל.

​שליחות וצדק

​מתוך הבנת מטרת העולם, נגזרת תפיסת תפקידו של האדם:

• ​ביהדות: האדם הוא שליח האל בעולם, ותפקידו הוא "תיקון עולם". מכאן נובעת החשיבות העצומה שהיהדות מעניקה למשפט ולצדק. האדם הדן דין אמת לאמיתו נחשב שותפו של אלוהים במעשה בראשית, כי הוא מביא את הסדר והתיקון לתוך המציאות.

• ​בקורס בניסים: מכיוון שהעולם הזה איננו באמת קיים, המטרה היא למחול על מה שמעולם לא נעשה באמת. בעולם שהוא אשליה, אין משמעות או חשיבות למושגים אנושיים כמו "צדק", אין גם חשיבות לתיקון העולם. החשיבות היא לחזרה לדבקות באלוהים דרך ההבנה שאין עולם.

​תפיסת האחדות והגוף הפיזי

​הפער בין הגישות ממשיך גם לאופן שבו נתפסת המציאות הפיזית והאחדות האלוהית:

• ​אחדות האל: בקורס בניסים, המשמעות היא שהאל לבדו קיים וכל שאר המציאות היא אשליה מוחלטת. שאנחנו כבר נמצאים בדבקות עם האל וצריך רק להכיר בכך. ביהדות, המשמעות היא שיחסית לאל, העולם איננו קיים. עם זאת, העולם כן קיים במובן שרצון האל הוא קיום העולם ואנו אחראים על תיקונו, שוב, מכיוון שדרך זה נגיע לרמת דבקות ושלמות גבוהה יותר.

• ​הגוף הפיזי: בקורס בניסים, התכלית היא קיום שכלי-רוחני בלבד. הגוף נתפס, בדומה לעולם הפיזי, כתקלה, כמגבלה מיותרת שיש להשתחרר ממנה. לעומת זאת, ברוב זרמי היהדות, התכלית העליונה משלבת גוף ונשמה יחדיו (כפי שמתבטא ברעיון תחיית המתים). שכלול הנפש והגוף מגיע יד ביד עם שכלול העולם הפיזי כולו.

• * הערה - זו לא דעת הרמב"ם וכתבנו כמה מאמרים על כך באתר זה.

​אז למה בכל זאת "הקורס בניסים"?

​למרות ההסתייגויות הללו, אני מחבב את הקורס מאוד, במיוחד בדגש המרכזי שלו על סליחה.

​בקורס התרגול העיקרי הוא על סליחה, סליחה על "מה שלא היה", דהיינו מאחר והעולם איננו אמיתי מעולם לא התרחש שום פשע. לכן דרך הסליחה על הפשע אנחנו מחזקים בתוכנו הכרה זו שהעולם איננו אמיתי ומשתחררים ממנו.

​אני אישית חושב שסליחה היא "הדבר", בדיוק כמו הקורס. אך אני בוחר לסלוח על מה שכן היה. אני תופס את העולם כאמיתי (מהבחינה שהעולם הוא רצון האל) לראות את העוול שנעשה כאמיתי – ובכל זאת לבחור לסלוח.

מטרת סליחה זו איננה "לשחרר אותנו מהעולם" אלא "להיות מוליכי אור" טובים יותר, אל העולם.

​סליחה מסוג זה איננה סותרת את עקרון הצדק ועיקרון תיקון העולם. זה כמו אדם הבוחר לוותר על חוב אמיתי שחייבים לו, שזו זכותו המליאה.

אבל למה שאסלח, אם העולם "אמיתי"? התשובה: אם אני חי בעולם מוגבל, עם משאבים מוגבלים, אכן קשה לי לסלוח. אך אם אני זוכר כי אני מחובר למקור אינסופי של שפע, קל לי לסלוח. עצם ההבנה הזו היא תיקון העולם והאדם.

דבר נוסף שאני מחבב מאוד בקורס: לראות כל אדם מולנו כבן אלהים. לראות כל אדם מולינו כהשלכה של עצמינו, ולראות את עצמינו ואת האחרים כנקיים וטהורים וחפים מחטא מטבענו.
המחלה והצער קורים לפי הקורס מהרגע בו האדם "מרשיע את בן האלהים" - ברגע בו אנחנו מאשימים את חברנו, אנחנו בעצם מאשימים את עצמינו וזה לפי הקורס שורש הכאב. הריפוי לפי הקורס הוא כאשר אנחנו מצדיקים את בן האלהים, חברינו. כאשר אנחנו סולחים לו. דרכו סולחים לעצמינו.

לא זו בלבד, אלא שלפי הקורס עיקר העבודה הרוחנית של ניקוי "האשמה הלא מודעת" ממך (שלפי הקורס היא המפרידה אותך מאלהים), עוברת דרך הסליחה לאחר שמשקף לך אותה. באןפן כללי לפי הקורס הדרך לתיקון עצמך ובעיותיך וצרותיך, עוברת דרך ראיית האחר. מנסיוני כולנו שקועים בצרות של עצמינו, וגם כשאנחנו כבר מתפללים זה בדרך כלל "תעזור לי...". אך הקורס מרגיל אותנו שהמפתח לפתרון בעיותינו איננו דווקא ב"תעזור לי", אלא ב"תעזור לו" או "תעזור לה"! כי אין באמת הפרדה בינך לבין האחר, דרישת טובתם היא דרישת טובתך.

זה בהחלט "ואהבת לרעך כמוך" בצורה הכי פשוטה ומדהימה, ואת זה אני לוקח מהקורס בשתי ידיים!!!

​סיכום: לשחק את המשחק היטב

​ניתן לראות את העולם כמשחק. אומנם זהו רק משחק, אך יש לו ערך מעצם היותו כזה.

גישת הקורס בניסים שואפת "להרוס" את המשחק ולבטל את הלוח. הקורס רואה את המשחק של חוסר השלמות כמשהו "רע" מטבעו שאלהים לא ברא ומוטב בלעדיו.

המטרה שלי היא אחרת: אני לא רוצה להרוס את המשחק, אני רוצה לשחק אותו היטב. מטרת המשחק היא להפוך את העולם הזה לשלם, להוריד את כל החסימות בין העולם לבין אלהים, אך עדיין להשאיר את העולם.

​הדרך לשחק את המשחק היטב, היא אכן לזכור את טבעו האשלייתי של המשחק, לזכור שיחסית לאל העולם איננו אמיתי ולבקש את הדרכת האל. כמו כן לזכור שאנחנו מחוברים למקור אינסופי של שפע ולסלוח על "מה שכן היה". לכן ביהדות יש דגש על אחדות האל, ההבנה שיחסית לאל העולם לא קיים. למרות זאת, גם המשחק הוא רצון האל, העולם מתקיים משפע האל. יש יופי בעצם ההתגברות על אתגרים, בלימוד, בהשתכללות, במציאת פתרונות ההופכים את חוסר השלמות, לשלמות ברמות גבוהות יותר ויותר. אינסופיותו של האל עצמו מתגלית דרך המשחק. חלק חשוב במשחק הוא אכן לזכור שגם בעולם המוגבל לכאורה, אנחנו תמיד מחוברים לשפע אינסופי. ממילא לסלוח גם על מה שכן היה. כלומר זה לא ש"העולם לא אמיתי" (הקורס) אלא "מוגבלות העולם והמשאבים איננה אמיתית!" (הרמח"ל).

מבחינת הקורס, האידאל הוא ביטול העולם והגוף ודבקות באל. האידאל ביהדות הוא שהעולם יאיר בשלמות כמו שלמותו של האל. הצד השווה הוא שגם ביהדות וגם בקורס הדרך להארת העולם היא ההכרה באחדות האל, בחוסר ממשות העולם לעומת האל. אך בניגוד לקורס אין כאן ביטול הכלי, אלא הפיכת הכלי לזך ושקוף שהאור עובר בו ללא הפרעה.

מנטרה:

"אור אינסוף מאיר דרכי"

(תרתי משמע).