המברך מתברך

תעשיית "זימוני המציאות", או manifestation באנגלית, עולה ופורחת. בכל היוטיוב והרשתות החברתיות אנשים מצטטים בידענות איך להשיג מיליון דולר, מהר, כאן ועכשיו, בכוח המחשבה.

היו ויש לי התחבטויות לא מעטות בנושא. כי למרות שגם אני רוצה שפע (מי לא?), תמיד היה בעיניי משהו "מלוכלך" בלהפוך את הרוחניות לכלי: לשבת, לעצום עיניים, ולדמיין את עצמי עשיר יותר. הבעיה איננה הרצון בשפע — הבעיה היא לאן מופנה המבט. כל תעשיית הזימון מפנה את המבט פנימה, אל עצמי ואל מה שחסר לי. והנה הפלא: לדעתי בדיוק שם, בהתכנסות אל תוך עצמי, נמצאת החסימה עצמה.

אני כותב את הדברים האלה קודם כול לעצמי. אבל אני חושב שמצאתי את דרכי, והיא לפניכם.

ההיפוך

השיטה שלי לזימון מציאות היא כדברי חכמינו (בבא קמא צב ע"א):

"כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחילה."

שימו לב לתנאי: והוא צריך לאותו דבר. הגמרא לומדת זאת מאיוב: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו" (איוב מ"ב, י). איוב לא נענה כשביקש על עצמו. הוא נענה כשהתפלל על חבריו.

לכל אחד מאיתנו יש קרובים, מכרים וחברים הנאבקים בבעיות שונות. לא לחינם מראים לנו דווקא אותם. אם יש לי חסימה כספית, למשל — מי משקפים לי אותה? אותם חברים שלי הנאבקים בבעיה דומה. וככל שמדובר בחבר קרוב יותר, כך השיקוף מדויק יותר.

למה זה עובד

אפשר לתאר זאת במושגים של ערבות — "כל ישראל ערבים זה בזה" — או במושג הנשמה הכללית שממנה כולנו ענפים: החסימה של חברי איננה זרה לי, היא מיוצגת גם בי, כפי ששלי מיוצגת בו.

אבל האמת הפשוטה יותר, שאינה דורשת אמונה בשום דבר, היא זו:

רווחת האדם איננה בשקיעה בעצמו, אלא ביכולת לראות מחוץ לעצמו.

התבוננו בחסימות — שלכם ושל אחרים — ותמצאו שכמעט כולן עשויות מאותם חומרים: רחמים עצמיים, ריכוז עצמי, פחד, ייאוש, חוסר אמונה. כולן צורות שונות של התכנסות פנימה. ולכן עצם הפניית המבט החוצה, אל מצוקת הזולת, היא-היא פתיחת החסימה. לא כתחבולה — כמהות.

ומכאן ההבדל בין דרך זו לבין תעשיית הזימון: לדמיין את עצמי עשיר — זו העמקת ההתכנסות. לכוון לפתיחת החסימה אצל חברי — זו היציאה ממנה.

החסימה נמצאת בנפרדות, בראית העולם בו כולנו פרטים נפרדים הנאבקים על משאבים מוגבלים. הברכה נמצאת באחדות.

אך מהי העזרה הנדרשת?

תמכתי בעבר באנשים קרובים — כספית, ובהמשך גם בדרכים אחרות: זמן, אוזן קשבת, נוכחות. עשיתי זאת באהבה ולאורך זמן. ובמבט לאחור אני מבין שהעזרה שלי לא נגעה בשורש. ניסיתי לעזור במישור הפיזי, שבו אנחנו מוגבלים מאוד — בעוד הבעיה האמיתית הייתה במישור אחר לגמרי: ברחמים העצמיים, בפחד, בייאוש. הכסף לא נוגע באף אחד מאלה. גרוע מזה: לעיתים הוא מקבע אותם. הוא עלול לגרום לאדם להרגיש שאינו יכול בכוחות עצמו, ולהפוך את הקשר לקשר של נזקקות.

איני אומר שאין מקום לצדקה כספית — יש ויש, והיא מצווה. אך כשנותנים אותה, חשוב לתת מתוך הידיעה שאנו מחוברים למקור אינסופי של שפע, ושהנתינה היא אישור לשפע — לא רחמים על המקבל. הרמב"ם כבר לימד שהמעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא זו שמעמידה את האדם על רגליו, ולא זו שמותירה אותו תלוי.

והגמרא (בבא בתרא ט ע"ב) מוסיפה נדבך: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, אך המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה. המילים שוות כמעט כפליים מהפרוטה. כי הדבר החשוב באמת הוא להשיב לאדם את תחושת המסוגלות שלו. לגרום לו לראות את עצמו אחרת.

העבודה: לנשום עבור חברך

אלא שכאן הקושי: לגרום לאדם אחר לראות את עצמו אחרת — קשה מאוד. במישור המודע זה כמעט בלתי אפשרי; מילים של עידוד נשמעות, ונשכחות.

לכן אני עובד על כך בעיקר במישור האנרגטי.

אני נושם. ובנשימה אני חושב על חברי, על חסימותיו — שהן חסימותיי. לפעמים עולים דברים נוספים; אני פשוט ממשיך לנשום. נושם עמוק, ומתכוון לפתוח את מה שסתום ותקוע.

אצלי או אצלו? בשעת הנשימה זה כבר לא משנה. החסימות כולן מיוצגות בגופי — העולם כולו וכל חבריי מיוצגים בגופי — והמחשבה על החבר ועל חסימותיו רק מכוונת את הנשימה למקום הנכון.

בסוף הפתרון הוא "ואהבת לרעך כמוך", הָבֵן שבעיותיו הן גם בעיותיך, שגופו מיוצג בגופך ונשום אל שניהם!

כפי שאמרנו קודם - החסימות נמצאות בריכוז העצמי, במחשבה שחברי נפרד ממני וכולנו במאבק על משאבים. הברכה נמצאת באחדות, ביציאה מחוץ לעצמי, או ליתר דיוק - הברכה נמצאת בהרחבת העצמי כך שיכלול גם את שאר אחי ורעי בני האדם.

טורנוסרופוס ורבי עקיבא

חסד עשה איתך ה', שברא עולם מלא במראוֹת: בעיותיך אינן נמצאות רק בפנים, אלא גם "בחוץ". כך אתה יכול לראות אותן דרך חבריך — ולכוון את תיקונך דרכם.

הרעיון הזה טמון בגמרא (בבא בתרא י ע"א):

שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: "אם אלוהיכם אוהב עניים הוא — מדוע אינו מפרנס אותם בעצמו?"

‏השיב לו רבי עקיבא: "כדי שאנחנו ניוושע בזכותם מדינה של גיהינום."

‏אמר לו טורנוסרופוס: "אדרבה — דווקא הנתינה הזאת היא שמחייבת אתכם לגיהינום! אמשול לך משל: מלך בשר ודם שכעס על עבדו, וכלא אותו בבית האסורים, וציווה שלא יאכילוהו ולא ישקוהו. בא אדם אחד והאכיל אותו והשקה אותו. כשיישמע המלך — האם לא יכעס עליו? ואתם, הרי אתם קרויים עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'."

‏אמר לו רבי עקיבא: "אמשול לך משל אחר: מלך בשר ודם שכעס על בנו, וכלא אותו בבית האסורים, וציווה שלא יאכילוהו ולא ישקוהו. בא אדם אחד והאכיל אותו והשקה אותו. כשיישמע המלך — האם לא ישלח לו מתנה? ואנחנו קרויים בנים, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלוהיכם'."

תשובת רבי עקיבא היא היסוד שעליו עומד כל המאמר הזה: דרך חברך העני אתה ניצול מדינה של גיהנום. הנתינה — בשבילך היא. העני הוא המראָה שנתן לך ה'.

להשתיק את טורנוסרופוס

אבל אני מבקש לשמוע אמת גם בשאלתו של טורנוסרופוס. הוא ראה בעני עבד: מי שמצוקתו היא גזירה, מי שהעוני מגדיר אותו. ומי שרואה כך את העני — נתינתו אכן עלולה לקלקל, להנציח אותו במקומו. רבי עקיבא השיב: בנים אנחנו, גם כשאין אנו עושים רצונו של מקום ונתונים בשפל המדרגה, בנים אנחנו.

מכאן שאם אתה באמת רוצה לעזור, עליך להסתכל על אחיך הנאבק כעל בן אהוב ושווה לך — לא כעל עבד. לא כמי שמצוקתו היא זהותו, אלא כבן מלך ששכח לרגע מי הוא. מטרת הנתינה שלך היא בעיקר להזכיר לו את זה.

עד מתי אתה צריך לעשות עבודה זו? התשובה הפשוטה היא - עד שטורנוסרופוס ישתוק! טורנוסרופוס זה הקול המרשיע את חברך בתוכך, זה הקול האומר "הוא לא ראוי", זה הקול הגורם לך להתנשא מעל חברך - כי אתה בריא והוא לא, כי אתה מרוויח יותר ממנו וכדומה. אותו הקול עצמו מרשיע גם אותך והוא המקור לחסימותיך. אגב, באנגלית המילה "טיירני", tyranny, זוהי "עריצות" בעברית. לא לחינם טורנוס זה מלשון טיירני. הקול הזה של "אינכם ראויים" הוא העריץ הפנימי המשעבד את כולנו.

(שמו האמיתי של טורנוסרופוס היה טיניוס רופוס , המשמעות של רופוס זה "אדום". יתכן מאוד כי התלמוד שינה בכוונה את שמו מטיניוס לטורנוס כדי להדגיש "עריצות")

נחזור לעניננו: כאשר הדימוי הפנימי שלך על חברך ישתנה, כאשר תראה את שניכם כראויים, עשית את שלך. בלי קשר למצבו החיצוני של חברך, השתקת את טורנוסרופוס. שינוי במציאות החיצונית של שניכם בוא יבוא.

זו מטרת העבודה האנרגטית: לגרום לשניכם לראות את עצמכם אחרת. שניכם בנים של אלהים, שניכם מחוברים לשפע אינסופי. ומה מבטא זאת יותר מהנשימה?