אני מתייחס ליוטיוב הזה

https://youtu.be/y75iLICmOQw?si=zKhgGvMVAa1DIUIg
בו מועלות טענות נגד הקבלה מהד"ר רובין שאף כתב ספר בנושא.

לצערי אצל רוב מתנגדי הקבלה אני רואה ערבוב של צביעות ובורות במינונים שונים ומתחלפים.

מי שיקרא מאמר זה יוכל להישאר צבוע, אך לפחות יחכים ולא ישאר בור.

א. טענתו הראשונה: האדם מתקן את אלוהים

רובין מציג כמכנה המשותף לכל זרמי הקבלה, בלי יוצא מן הכלל, את הרעיון שהאדם במעשיו אמור לתקן את אלוהים ולהעלות ניצוצות. מבחינתו זו נקודת הכשל הראשונה: היא הופכת את אלוהים לישות פגומה, נזקקת, תלויה בפעולת האדם.

‏תשובה

תשובתי נחלקת לשתיים:

האחת — האל ה"לא משתנה" הוא האל של הרמב"ם, ודעת הרמב"ם עצמה היא חידוש. זכותם של המקובלים שלא להסכים איתה.

השנייה — גם אם נקבל את דעת הרמב"ם במלואה ונסכים שהאל אינו משתנה, עדיין יש דרכים להסביר את הקבלה כולה, כפי שעשה הרמח"ל ואפילו הרמב"ם עצמו: השינויים לכאורה ב"רצון האל" אינם בו עצמו אלא בהשפעתו כלפינו.

‏התשובה הראשונה

קודם כול הייתי מציע לו ללכת לתנ"ך. אלוהים בתנ"ך כועס, מתחרט, מתרצה ומשתכנע:

‏"וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד)

‏"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (דברים יח, יז)

ועוד הרבה. אז קודם כול שד"ר רובין ילין על התנ"ך, לא על הקבלה.

נכון שהרמב"ם קיבל את האל האריסטוטלי הבלתי משתנה — אבל אם כבר מישהו כאן המציא משהו חדש, זה הרמב"ם ולא המקובלים. לאורך כל התנ"ך וכל דברי חז"ל האל הוא בעל מאפיינים אישיותיים, לא האל הפילוסופי של הרמב"ם. הרמב"ם חידש כאן חידוש עצום — שמי שמגשים את האל, או שסבור שיש בו שינוי, הוא כופר — וחידוש זה עצמו טעון ראיה. וכלשון התלמוד: "ערביך ערבא צריך" (סוכה כו ע"א; גיטין כח ע"ב), הערב שאתה מביא לי זקוק בעצמו לערב.

נכון שהרמב"ם טוען שאונקלוס, למשל, ראה את האל כבלתי משתנה והרחיק את ההגשמה בתרגום התורה לארמית. אבל האם מכאן שמי שאינו חושב כאונקלוס הוא כופר? ומתי הוכרע שגבול הכפירה נקבע מהעדפותיו הפרשניות של מתרגם, ולא ממקור הלכתי תלמודי? יתרה מזו, את כל ראיותיו של הרמב"ם מן התורה לעניין אי-ההגשמה ניתן להסביר אחרת, ובכללן את הפסוק "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם" (דברים ד, טו) — שניתן להסבירו באופן שיש לאל תמונה כלשהי, אלא שאין ביכולתכם לראותה, ואיננה צורה גשמית של אדם, חיה, כוכב וכדומה.

דעתי האישית היא כדעת הראב"ד (בהשגתו על משנה תורה, הלכות תשובה ג, ז): המאמין בהגשמת האל טועה, אך איננו כופר. מצד אחד אני אכן מקבל את האל המופשט של הרמב"ם, ולגמרי סבור שהתורה, דרך איסור עבודת אלילים, התכוונה שנגיע להבנה שהאל מופשט. מצד שני איני חושב שיש לרמב"ם מקור רציני להגדיר ככופר את מי שאינו מאמין בכך. אי אפשר שדבר שהתנ"ך אינו רואה בו בעיה יוגדר כ"כפירה" רק מכוח הכרחים פילוסופיים.

אלו אינן רק "ספקולציות" שלי, הרמב"ם עצמו מודה ומתוודה, כי דחייתו את ההגשמה איננה נובעת מהכרח הפסוקים, אלא מהכרעה פילוסופית (מורה נבוכים ב' כה'). אז ממתי יש להכרעות פילוסופיות תוקף להגדיר "מי כופר ומי לא"?

‏התשובה השנייה

נניח שאנחנו "זורמים" עם הרמב"ם: האל מופשט ואינו משתנה — גם אני מאמין בזה. אלא שהרמב"ם עצמו, במורה נבוכים, מסביר מנגנון שלם שדרכו מוסברות תופעות כמו נבואה והשגחה אף שהאל איננו משתנה — הוא מנגנון השפע, שעליו כתבנו בסדרה על הרמב"ם כאן. לפי מנגנון זה, אמנם האל איננו משתנה ואיננו משפיעים עליו במעשינו, אך אנחנו כן משפיעים על השפע המגיע מהאל אלינו (ועיין מורה נבוכים ג, נא).

כדי לפשט, נמשיל משל: השמש איננה משתנה כתוצאה ממעשינו בכדור הארץ, אך בידינו לקבוע כמה אור ייכנס לחדר — אם נסגור את החלון לא ייכנס אור, ואם נפתח אותו ייכנס. כלומר, איננו משפיעים על האל, אך ביכולתנו ליצור תנאים שבהם ייכנס אלינו שפעו: קיום תורה ומצוות והשכלה, "חלון פתוח". תנאים שבהם לא ייכנס: בורות ושטיפות בתאוות, "חלון סגור".

למעשה הרמב"ם והמקובלים אינם חולקים בנקודה זו כלל. זו בדיוק החלוקה הקבלית לאורות וכלים: איננו משפיעים על ה"אור" עצמו, אלא יוצרים "כלים" שהאור יוכל להיכנס אליהם.

בדומה לכך, הרמח"ל מסביר את כל הקבלה על "הנהגת ה'", כלומר על היחס בין האל לעולם, ונשען על פסוקים כמו "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים" (תהילים סח, לה) — שעליו אמרו חז"ל שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כוח בפמליה של מעלה. כוונת הדברים לפי הרמח"ל היא שבעשותם רצונו הם נותנים כוח לאל להשפיע לעולם טובה וברכה, שכן בעולם מתוקן ובבני אדם מתוקנים השפע זורם ללא הפרעה. כלומר בני האדם אינם משנים את האל; הם משנים את מידת השפעתו אלינו.

עדיין תישאר שאלה אחת: ומה בדבר ספירת המלכות, שלכאורה מושפעת ממעשי בני האדם? ספירת המלכות נקראת אצל המקובלים גם "כנסת ישראל" או "השכינה", ונאמרו עליה דברים כגון שכאשר ישראל בגלות אף היא בגלות. מכאן לכאורה נלמד שיש "השפעה" על האל עצמו.

אז שוב, קודם כול ניגש לתנ"ך ולחז"ל. לפי התנ"ך, כבוד ה' משותף עם כבודם של ישראל. נוסף על "תנו עוז לאלהים" שהבאנו למעלה, אפשר להביא למשל את הפסוק:

‏"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א יז, מה)

כלומר, חירופו של הפלישתי את ישראל נחשב כחירוף של ה'.

וכן במשנה, צערם של ישראל הוא צערה של השכינה (סנהדרין ו, ה):

‏אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמם של צדיקים.

וכן במסכת מגילה כשישראל גולים, השכינה גולה עימהם (כט ע"א):

‏תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים — שכינה עמהן, שנאמר "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" (שמואל א ב, כז). גלו לבבל — שכינה עמהן, שנאמר "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג, יד). ואף כשהן עתידין ליגאל — שכינה עמהן, שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל, ג); "והשיב" לא נאמר אלא "ושב", מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות.

פירוש המקורות הללו הוא בדיוק אותו רעיון של ספירת המלכות אצל המקובלים: כבוד ה' בעולמו מתגדל כאשר העולם מתוקן, כאשר ישראל עושים רצונו וכאשר הצדיקים וישראל במקום טוב — וההפך אף הוא נכון: כבוד ה' בעולם מופחת כאשר העולם מקולקל וכאשר ישראל מקולקלים. זה כל הרעיון של ספירת המלכות.

כך שכל שאלותיו של רובין הן קודם כול על התנ"ך ועל חז"ל, ורק אחר כך על המקובלים. אם רובין מאמין בתנ"ך, שיתכבד ויעשה העתק הדבק של כל שאלותיו בקבלה אל התנ"ך ואל חז"ל —

"איך התנ"ך מגשים?", "איך לפי חז"ל השכינה מושפעת ממצבו של עם ישראל?" — ופשוט ייתן על הקבלה את אותן התשובות בדיוק.

‏ב. טענותיו נגד תורת הצמצום

רובין מפריד בין שתי גרסאות של הצמצום.

צמצום כפשוטו (פיזי) — תפיסה שהוא מכנה "ילדותית", ומודה שאינו מייחס אותה לקבלה בכללותה. עם זאת הוא מצביע על מקובלים שהחזיקו בה, ובראשם רבי עמנואל חי ריקי בעל "משנת חסידים", שהתעקש על פשט הצמצום, ועל הקושיה מ"כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' עמכם בחורב" השיב שתמונה שאין לה מסגרת אינה נחשבת תמונה.

צמצום רוחני — וזה לדעתו יריבו האמיתי: העמדה המודה שאלוהים אינו פיזי, ובכל זאת סבורה שהיה עליו לצמצם את עצמו במימד כלשהו כדי לפנות מקום לזולתו.

טענתו המרכזית נגד הגרסה השנייה היא שהתפיסה המקורית של היהדות לא נזקקה כלל לצמצום, כי מעולם לא ראתה כאן שאלה. השאלה "איך נשאר מקום לדברים אחרים אם אלוהים ממלא את הכול" נולדת, לדבריו, רק מתוך תפיסה שמדמיינת את אלוהים כממלא טוטלי, כך שאפילו מציאויות נמוכות כמו בני אדם מגבילות אותו. משלו: השולחן בחדר קיים, וגם משפט פיתגורס קיים — אבל אי אפשר לשאול איך יש בחדר מקום למשפט פיתגורס אם השולחן ממלא אותו, כי הוא קיים ברובד אונטולוגי אחר לגמרי. כך אלוהים לפי הרמב"ם, התנ"ך והתלמוד: קיומו ברובד שקיום דברים נמוכים אינו מגביל אותו כלל.

עד כאן הבליו המוחלטים של ד"ר רובין. אני בספק אם קרא בכלל את דברי עמנואל חי ריקי במקורם (ספר "יושר לבב"), ולגבי הסיפור שלו על תמונה ומסגרות — אינני יודע מהיכן הוציא זאת.

נתחיל אפוא לבאר את עניין הצמצום בכלל ובפרט. גם כאן ניעזר ברמב"ם, ונראה שדעתו איננה שונה בהרבה מדעת המקובלים.

‏הסבר עניין ייחוד ה' והצמצום

כל עם ישראל מאמינים בייחוד ה'. אלא שהמושג עצמו אינו קל להבנה.

האם נאמר ש"הכול זה ה'"? אם כך, גם העץ והאבן הם ה' — ומה יהיה על איסור עבודה זרה?

האם נאמר שיש ה' ויש מציאות, כשני דברים נפרדים? אם כך אין אחדות. כלומר אם נגיד "הכל זה ה'", נפלנו לבור. אם נגיד "שום דבר איננו ה'", נפלנו לבור.

אז מהו ייחוד ה'?

נתחיל מהרמב"ם. בתחילת ספר משנה תורה (הלכות יסודי התורה א, א-ד) הוא כותב:

‏יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

‏ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות.

‏ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

‏הוא שהנביא אומר "וה' אלהים אמת" — הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד מלבדו", כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

הרמב"ם אינו משתמש כאן במונחים "מחויב המציאות" ו"אפשרי המציאות" שבהם השתמש במורה נבוכים, אך הרעיון דומה: הוא מבחין בין דרגות מציאות שונות.

קיימת דרגת מציאות של האל — מצוי מעצמו, וממציא ונותן קיום לכל נמצא.

וקיימת דרגת מציאות של שאר הנמצאים, שכולם נמצאים רק ממנו ותלויים בו.

לכן הוא ה"מצוי האמיתי היחיד", ושאר הנמצאים אינם נחשבים כנמצאים לעומת מציאותו.

ואם נשוב לשאלה ששאלנו — כיצד ייתכן שיש ייחוד ה' ומצד שני יש מציאות, ואין בקיומה סתירה לייחוד — עונה הרמב"ם שלעומת האל אין המציאות נחשבת אמיתית.

למה הדבר דומה? אם אחלום על פיל לבן, יש לפיל הלבן מציאות בחלומי, אך הוא איננו אני. מצד שני אין לחלום ולא לפיל הלבן שום קיום לעומת קיומי: מי שיסתכל עליי מבחוץ יראה רק אותי, ולא את הפיל הלבן. לכן אני אחד ולא שניים — כי בדרגת המציאות שלי, הפיל הלבן איננו נחשב "אמיתי".

כלומר, אם נסכם אז דעת הרמבם היא כי המציאות קיימת ברובד ה"אונטולוגי" שלה, אך בטלה אל האל ולעומתו נחשבת כ"לא אמיתית".

ההשוואה שעושה דר' רובין ("משפט פיתגורס והשולחן") כמובן איננה נכונה - לפי הרמב"ם אלו לא שני רובדים אונטולוגיים נפרדים, אלא רובד אחד הבטל לחלוטין אל הרובד השני. לכן רובד אחד מוגדר כ"אמיתי" והרובד השני "לא אמיתי".
אלו דבריו המפורשים שהבאנו קודם:

הוא שהנביא אומר "וה' אלהים אמת" — הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד מלבדו", כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

אז מה לך כי תלין על המקובלים? תלין על הרמב"ם! הרמב"ם אומר במילותיו המפורשות ה' אמת, העולם לא אמת!

כך למעשה הוא מסביר את יחוד האל - רק מציאות האל אמיתית.
לא רק זה, שניתן אפילו לראות אקוסמיזם מסוים מדברי הרמב"ם, נסביר בהמשך.

דעתו של עמנואל חי ריקי - צמצום כפשוטו.

בדומה לכך דעתו של עמנואל חי ריקי. הוא סובר שהצמצום כפשוטו, כלומר שכאשר האר"י אומר שלפני בריאת העולם האל צמצם עצמו ויצר "מקום פנוי" בו נוצרו הספירות והעולמות, זה כפשוטו. כלומר מכיוון שהאל סילק עצמו, אז האל עצמו איננו בעולם הזה, רק השגחת האל. לדעתו העולם הזה הוא מציאות נפרדת לחלוטין מן האל. בדומה לדוגמת החלום: הפיל שאני חולם עליו איננו אני.

עם זאת, מבחינתו ("יושר לבב" א, יב), מאחר שכל קיומו של חלל הצמצום תלוי ברצון האל, ובידו להפוך אותו ברגע לאין ואפס, אין בצמצום פגיעה בייחוד ה'. ואף שיש לצמצום "צורה", אין זו נקראת "תמונה" אצל האל, שכן צורה זו בטלה ומבוטלת כלפיו.

כלומר, בדיוק כמו הרמב"ם, עמנואל חי ריקי מבחין בין דרגות מציאות שונות. יתירה מזאת, הוא סובר שהמציאות נפרדת מהאל, גם אם השגחתו בתוכה. כראיה לדבריו הוא מביא את מאמר חז"ל על הקב"ה - "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". "אין העולם מקומו" זה אומר לשיטתו שעצמות האל איננה כאן ושהעולם נפרד ממנה. הפתרון שלו לשאלה כיצד אין כאן דואליות של שתי מציאויות נפרדות, הוא שמציאות שיכולה ברגע להפוך לאין ואפס איננה נחשבת מציאות כלל.

כלומר לשיטתו המציאות "כשלעצמה" קיימת ונפרדת מהאל, אך לעומת האל היא בטלה כי האל יכול לבטלה. לכן איננה נחשבת והאל אחד.

(ועיין שם שמביא בהקשר זה גם את דברי הגמרא "כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו").
כך שדווקא דעתו של עימנואל חי ריקי קרובה מאוד לדעת הרמב"ם בהבנה הפשוטה.

דעת הסוברים צמצום לא כפשוטו

בניגוד לדעת עימנואל חי ריקי הטוען כי המציאות קיימת, רק שהיא בטלה לעומת מציאות האל (מאחר ויכולה להתבטל ברגע), אלו הסוברים "צמצום לא כפשוטו" סוברים כי גם לא באמת ניתן לומר על המציאות "קיימת".

בהתחלה היה קשה לי להבין את דעתם.

אך דווקא הרמבם עזר לי להבין.

הרמבם שהבאנו קודם טוען כי "יחסית לאל, המציאות לא אמיתית".

הרמב"ם גם מביא במורה נבוכים כי ההבדל בין משה רבינו לשאר הנביאים והנבראים הוא שמשה רבינו מחשבתו היתה דבוקה באל תמיד. גם במעשיו הגשמיים.

בוא נחשוב על משה רבינו : מאחר ויחסית לאל המציאות לא אמיתית, ומחשבתו דבוקה באל תמיד, יוצא שאצלו המציאות תהיה לא אמיתית! תמיד!

כלומר, גם האקוסמיזם נובע לכאורה ישירות מהרמב"ם! מאחר ואמיתות המציאות מוגדרת "יחסית לאל", ככל שהתודעה תהיה דבוקה יותר באל, יותר המציאות תיחווה כ"לא אמיתית"!

צמצום כפשוטו או צמצום לא כפשוטו, שניהם אמת ותלויים ברמת התודעה של האדם. האם המציאות אמיתית אך בטלה לאל (צמצום כפשוטו) או שהיא אפילו איננה אמיתית (צמצום לא כפשוטו, אקוסמיזם).

קיימת אצל המקובלים גם שיטה שלישית להסבר הצמצום, היא הנכונה ביותר

שיטה זו נמצאת ברמח"ל באגרותיו וגם בבעל הסולם. שיטה זו אומרת שהצמצום איננו באמת צמצום, אלא תוספת!

כך מסביר בעל הסולם כי כל שינוי הנאמר בסדר ההשתלשלות איננו שולל את המדרגה הקודמת אלא מוסיף עליה.

כך שלפי דעות אלו, האינסוף נשאר ללא שינוי. הצמצום אומנם נראה כצמצום, אך הוא למעשה תוספת "מקום המאפשר נבראים". סוג של "מפץ גדול" המתחיל את הזמן ואת המרחב, שהם עצמם בטלים לגמרי אל האינסוף חסר הזמן והמרחה שמעליהם.