למה סליחה זה ה-ד-ב-ר, בה' הידיעה?

גישת ה"קורס בניסים" והבעייתיות שבה

הקורס בניסים רואה את העולם כיצירה של האגו, לא של אלוהים. ה"שחרור" לפי גישה זו ולפי הגישה הבודהיסטית, הוא למעשה בהבנה שהעולם איננו קיים. הקורס משתמש בסליחה כתרגול: מאחר והעולם לא קיים, לא קרה שום דבר, ממילא אתה יכול לסלוח על כל דבר.

את גישת הקורס אני מחבב, אך אני רואה בה גם בעייתיות רבה - אם כלום איננו קיים, אין שום ערך גם למושגים כמו צדק, משפט, תיקון העולם, הוגנות.

מלבד זאת, מבחינתי העולם כן קיים והוא יצירה של אלוהים, לא יצירה של האגו. תיקון העולם והפיכתו לטוב יותר זה בעיני רצון אלוהים. אז למה, למרות שגישתי שונה מגישת הקורס, עדיין סליחה מבחינתי זה ה-ד-ב-ר בה' הידיעה?

משל חיילי החימר: פרופורציה של עולם האמת

התשובה לכך נמצאת בסיפור יפה על גר הצדק האציל פולני בשם הגרף פוטוצקי (אברהם בן אברהם בשמו העברי) שהוצא להורג עקב גיורו. את הסיפור אני מביא מכאן:

"...שלוחי הכנסייה לא חדלו להתעלל בו, ובתקופת הביניים עד היום שנקבע להוצאתו להורג, הוסיפו לשדל אותו על מנת להחזירו למוטב. באחד הימים פנו אליו בלעג:

'כאן, בעולם הזה נוקמים אנו בך מענים אותך ושורפים אותך באש, לעומת זה שם בעולם העליון, תתנקם אתה בנו', והם הוסיפו לדבריהם את לעגם הציני.

ר' אברהם בן אברהם לא איבד את שלוותו, ובנימה רגועה פנה למעניו הצמאים לדם:

'אספר לכם מקורות חיי בימי ילדותי. משחק הייתי באחוזתו של אבי עם ילדי האיכרים, ולאחר שעות ממושכות של משחק בחמר עלה בידי להכין דמויות נאות של חיילים שהצבתים בשורה בתוך הגן. ילדי האיכרים שלא הבינו את מלאכתי, פרצו את גדר הגן, ובמגפיהם הגסים רמסו את כולם ופוררום לעפר.

משגיליתי את החורבן רצתי אל אבי, ובדמעות בעיני סיפרתי לו על "אסוני" בתוספת דרישה נמרצת להעניש קשה את המחבלים שרמסו את מלאכת ידי לתפארה. אבי התעלם מדברי. לא זו בלבד שלא מלא בקשתי, אלא שהוכיח אותי באומרי כי היות ואני מחונך ומלומד יותר מילדי האיכרים, אסור לי לדרוש עונש עבורם. באותה שעה הרהרתי בלבי – אמנם כעת הנני חדל אונים, ואילו לכשאגדל אנקום בעצמי במחבלי מעשי ידי'.

'כסבורים אתם,' הוסיף, 'משגדלתי עלתה אי פעם במחשבתי להינקם בהם, וכי מה עשו לי אז? ילדים נבערים מדעת שברו דמויות של חמר וזאת הבינותי יפה כאשר גדלתי.

אף כאן, רבותי,' חזר ופנה אל מעניו, 'אם סבורים אתם שבעולם האמת תהא דעתי נתונה להינקם בכם, על ששרפתם את גופי וחרכתם את עצמותי, שאינם אלא חמר ועפר, טועים אתם. כאשר אעבור לעולם ההוא לעולם שכולו טוב, תהא דעתי נתונה - לעניינים נעלים יותר. עניינים שאינם בתחום השגתכם כלל'."

סליחה כביטוי של חיבור לשפע

הסליחה איננה סותרת את עקרון הצדק. למעשה היא כמו ויתור על חוב, זו זכותי המלאה. אך אם אני מרגיש מוגבל, אם אני מרגיש שאני צריך כל שקל, יהיה לי קשה מאוד לוותר על חוב.

הכל למעשה תלוי בפרופורציות, בדיוק כפי שאמר הגרף פוטוצקי במילים אחרות: "כשאהיה בעולם האמת, מה שעשיתם כבר לא ישנה לי יותר מידי, כי לעומת מה שקורה שם, הפגיעה בגופי החומרי איננה נחשבת".

אז למה אני סולח? לא כי העולם הזה לא אמיתי. אני סולח כי הסליחה מאשרת לי שאינני מוגבל. הסליחה מאשרת לי שאני עשיר, ברוח. שאני יכול לוותר על חוב קטן וזה לא יפגע בי כלל.

אינני כופר בקיומו של העולם, העולם הוא רצון אלוהים. במה אני כופר? כשאני סולח אני כופר במוגבלותו של העולם, אני כופר גם במוגבלותי, כאדם. אני רואה את עצמי כאדם עם שפע בלתי מוגבל, מחובר למקור, שאי אפשר באמת לפגוע בו. לכן סליחה איננה תרגול מבחינתי של "ראה את העולם כלא קיים", אלא היא תרגול של "ראה את העולם ואת עצמך כמחובר לשפע ובלתי מוגבל".

ובאותו אופן גם צדקה, גם וויתור על חוב, גם שתיקה למי שמקלל אותך ודברים דומים, כל אלו הם למעשה תרגול של "לא להאמין למוגבלותינו". לדעת שאנחנו הרבה יותר גדולים מגופינו החומרי, ממגבלותינו החומריות ומכל חסרונותינו.

(כל זה כמובן בתנאי החשוב שהם אינם באים מחולשה ומטבע "מתרצה" ושיש לאדם את היכולת לומר "לא").

לכן בניגוד לגישת הקורס בניסים, עבורי סליחה היא לא ראיית העולם כלא אמיתי, אלא ההיפך, היא תיקון העולם. היא ראיית העולם כשופע, כמקום טוב, מקום בלתי מוגבל.

לפנים משורת הדין: קיום העולם

עם זאת, לפני הסליחה הדרך לתיקון העולם היא עקרון הצדק והמשפט. ראשית, יש לקבוע מה הוגן, מה נכון, מה צודק, הסליחה מגיעה רק אחר כך. כמו כן הצדק והמשפט זו ההנהגה עבור הכלל. לשופט אסור לסלוח או לסטות מעקרון הצדק על חשבון אדם אחר. הצדק ,המשפט, היושר וההוגנות, הם תיקונו של עולם, הם תיקונו של האדם, הם תיקון המשפחה, הם תיקון האומה כולה - "מלך במשפט יעמיד ארץ".

אך מצאנו מאמר נפלא בתלמוד, האומר כי למרות זאת, האדם הפרטי בענייניו האישיים צריך לוותר ולסלוח. כך אומר רבי יוחנן בתלמוד (בבא מציעא ל ע"ב):

"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".

הגמרא מעלה תמיהה ברורה: הרי דין תורה הוא הצדק בהתגלמותו! מה רע בלשפוט על פי הצדק? אלא שכאן טמון העיקרון כולו. הצדק אכן קיים, העולם ממשי, וישנו חוב אמיתי שראוי לגבות. אך אדם, או חברה, שמעמידים את קיומם רק על שורת הדין – חברה שבה כל אחד מרגיש כה מוגבל ומצומצם עד שהוא נאחז בכל פסיק שחייבים לו – היא חברה שנידונה לחורבן.

האדם שמבין שהוא והעולם מחוברים לשפע בלתי מוגבל ולכן מוחל, סולח, חונן ונותן, זוכה ומזכה את העולם בשפע בלתי מוגבל.