צ'י גונג – אומנות התנועה המודעת

הצ'י גונג בעיני הוא אומנות מדהימה מכמה אספקטים. כל אחד מהם, בנפרד, היה יכול בצדק להצדיק את השם "מדהימה" שאני נותן לאומנות זו — כל שכן החיבור של כולם יחד.

למה הצ'י גונג מדהים

• פילוסופיה דרך תנועה – הצ'י גונג מלמד אותך פילוסופיה דרך תנועה! בלי שום הרצאות אתה תקלוט עקרונות פילוסופיים דרך הגוף (לפעמים לא באותו רגע, אך בוודאות תקלוט אותם בהמשך).

• מותאם לכל אדם – גם אדם חולה ומוגבל על כיסא גלגלים יכול למצוא תרגילי צ'י גונג שיעזרו לו, וכך גם אומני לחימה מתקדמים כמו אומני שאולין וכדומה.

• גמיש מאוד – אתה יכול לעשות תרגיל אחד כל חייך, או לעשות סדרת תרגילים; בשני המקרים זה ייחשב "צ'י גונג".

• עבודה עם צ'י – הצ'י גונג מלמד אותך לעבוד עם צ'י, אנרגיה (או "שפע", כפי שזה נקרא אצל הרמב"ם) ברמה הפיזית. ראוי לציין כי זו בעצם המטרה הראשונית של הצ'י גונג. "צ'י" - אנרגיה, גונג - "מיומנות". כלומר צ'י גונג זו "מיומנות הצ'י". בהתחלה התרגילים הם ביצוע תנועות הגורמות לנו להיות מודעים לזרימת האנרגיה בגוף, בהמשך מגיע "צ'י גונג פנימי" שאלו מדיטציות שונות בהן מזיזים את הצ'י בגוף בכח המחשבה, ללא תנועה חיצונית!

• מדיטציה בתנועה – זוהי שיטת מדיטציה בתנועה, הרבה יותר קלה מאשר ישיבת מדיטציה, עם תוצאות לא פחות טובות.

• לא רק ריפוי – הצ'י גונג משמש לא רק לריפוי, אלא גם להתפתחות לרמות תודעה גבוהות יותר.

• "תנועה לחיים" – הצ'י גונג מלמד אותך "צורת תנועה" שנכונה לא רק כתנועה פיזית, אלא כ"תנועה לחיים", להתמודדות עם דילמות וסיטואציות.

• מעבר לגלי אלפא – התנועות האיטיות והחזרתיות מסייעות מאוד בהעברת המוח לגלי אלפא, מצב שהוא "על סף החלום". זהו תדר שבו מתרחשים ניסים ופתיחה של אפשרויות שאינן במצב התודעה הרגיל (שיטת סילבה, למשל, בנויה על עקרון זה).

• בסיס להתפתחות – הצ'י גונג יכול להיות בסיס מצוין להתפתחות לכיוונים שונים: פיזיים (למשל תרגול קטלבלים, עליו אכתוב בהמשך) או רוחניים.

ומה לגבי טאי צ'י?

טאי צ'י בבסיסה אמורה להיות אומנות לחימה, והיא גם נמדדת לפי זה. לכן, למרות שהעקרונות של טאי צ'י וצ'י גונג דומים מאוד, בדרך כלל אם מטרתך היא ריפוי והתפתחות מוטב לבחור בצ'י גונג ולא בטאי צ'י — אם כי בסוף הכול תלוי במורה, ומורה טוב לטאי צ'י יעביר אליך גם את עקרונות הצ'י גונג.

אני רוצה להדגיש: טאי צ'י זה נהדר! לא יודע אם כאומנות לחימה, אבל זה נהדר כתרגול שישמור אותך בריא, חזק ומתנועע גם בגיל 80.

מה הופך תרגול ל"צ'י גונג"?

אך ראשית — מהם העקרונות של הצ'י גונג? מה הופך תרגול מ"התעמלות" לצ'י גונג? (כל מה שאכתוב כאן הוא מהפרספקטיבה האישית שלי בלבד.)

מבחינתי התשובה להבדל בין התעמלות לצ'י גונג היא מילה אחת — מודעות.

כל פעולה שאליה נוסיף מודעות, למעשה תיהפך לפעולה קסומה. אם נאכל באופן מודע, למשל, האוכל יזין אותנו הרבה יותר, פיזית ואנרגטית. אם נישן ונחלום באופן מודע, החלומות יהפכו למה שנקרא "חלומות צלולים" ויהיו שער לאפשרויות ולמציאויות אחרות.

צ'י גונג מלמד אותך, למעשה, לנוע באופן מודע. להכניס מודעות לתנועה — זה ההבדל בין התעמלות (שם העיקר הוא ביצוע התרגיל) לצ'י גונג (בו העיקר הוא ביצוע התנועה באופן מודע).

עקרונות הצ'י גונג

איטיות – בדרך כלל נבצע את התנועות באופן איטי. למה? כי כשאתה עושה דברים לאט, אתה מודע. גם המוח נכנס למצב גלי אלפא בזכות התנועה האיטית.

חזרתיות – נחזור על כל תנועה כמה פעמים. למה? כדי שתהיה לך ההזדמנות "לחקור" את התנועה, להבין איך אתה מרגיש בתוכה — שלא תהיה מוטרד מדי ב"איך לעשות את זה", אלא תוכל לשקוע לתוך התנועה ולהרגיש אותה לעומק.

מאמץ מינימלי – WU WEI – נשאף להוריד מאמץ מיותר, להפעיל את מינימום הכוח הנדרש ולהיות חסכוניים באנרגיה שלנו. זה בדיוק הפוך מתרגול בחדר כושר, למשל, שם "להפעיל כמה שיותר שרירים, יותר טוב!". החסכוניות בשרירים המופעלים עוזרת לנו ללמוד "להשיג יותר — בפחות!". התרגום של WU WEI הוא "פעולה ללא עשייה": המדובר בתנועה חכמה ואלגנטית. בדיוק כמו שכאשר אני כותב אלגוריתם למחשב אשתדל להשיג את המטרה בפחות פעילות חישובית — כי כך אוכל להפוך את המחשב ליעיל יותר — כך היכולת להפעיל את גופנו ושרירינו באופן מדויק מלמדת אותנו ניצול נכון יותר של הכוח העומד לרשותנו. בסופו של דבר זה גם מונע פציעות, כי אתה לומד לנוע באופן חכם.

במאמר מוסגר: "אינסוף כוח ללא תנועה" הוא מאפיין של אלוהים; העיקרון הזה מלמד אותנו להידמות לאלוהים!

כל הגוף כיחידה אחת – זהו המשך של עיקרון המאמץ המינימלי. אומני לחימה לומדים לעבוד עם כל הגוף, בניגוד לאנשי חדר הכושר המבודדים שרירים ופועלים עליהם. למה? כי אומני לחימה זקוקים ליתרון של ניצול יעיל של כוחם. לכן כשאומן לחימה נותן אגרוף, הוא לא משתמש רק בכוח של היד, אלא בכוח של כל גופו, כדי שהאגרוף יכלול את התנופה מכל הגוף. כך גם נעבוד בצ'י גונג — איננו מבודדים שרירים, אלא בכל תנועה מכניסים את כל הגוף.

תנועה מהמרכז – גם זה המשך של העיקרון הקודם. כדי לעבוד עם כל הגוף, אנחנו מרוכזים באזור שנקרא "דאן טיין" בסינית או "הרה" ביפנית. האזור הזה ממוקם כשתי אצבעות מתחת לטבור, ועצם הריכוז של התודעה בו מסייע לנו לנוע עם הגוף, כ"שלוחות" של אותו אזור.

תנועה רכה – התנועות לא תהיינה בדרך כלל "חותכות" וקשות, אלא עגולות ורכות. בפילוסופיה הסינית זה מקביל לכוח המים, כפי שמובא בספר הדאו, פרק 78:

"אין בעולם דבר רך וענוג מן המים, ובכל זאת אין כמותם לשבור את הקשה והחזק — שכן אין דבר שיכול לבוא במקומם. הרך גובר על החזק, הענוג גובר על הקשה. אין בעולם מי שאינו יודע זאת, ואין מי שמסוגל לקיים זאת."

מאחר ואנחנו שואפים להיות חסכוניים באנרגיה, נמעט בתנועות ישירות ובעימותים ישירים; נשתדל להסיט את המכה (אם מדובר בלחימה) ולנצל את כוח היריב.

ברכיים כפופות מעט – ברוב התרגילים נכופף מעט את הברכיים, כי זה יוצר טווח סיבוב גדול יותר של האגן (בחלק מהתרגילים גם נשתדל לשמור על כפות רגליים מקבילות וברוחב הכתפיים, ולא כפות רגליים מופנות החוצה וכדומה).

מודעות – בסוף, זהו העיקרון החשוב ביותר: מודעות למה שקורה בגוף בזמן ביצוע התנועה. מאחר ואנחנו דוגלים בתנועה של כל הגוף, אז גם כשנזיז את הצוואר נשאל את עצמנו: "מה קורה בכף הרגל כשאני מזיז את הצוואר? האם יש לי שם מתח מיותר? מה קורה באגן? איך אני נושם?" וכדומה. למעשה, מה שהופך תרגול מ"סתם תנועות" לצ'י גונג הוא המודעות לתנועה ולמה שקורה בגוף ובנשימה בזמנה.

עשה כרצונך — רק לפי העקרונות

אלו, בעיני, העקרונות החשובים ביותר. אילו תנועות תעשה? לא משנה! כל עוד אתה עובד לפי עקרונות אלו — אתה עושה צ'י גונג.

אתה יכול לעשות תנועה אחת בלבד במשך שעה, או תנועות רבות במשך שעה. אתה יכול לעשות תנועות X וחברך תנועות Y. כל זה לא משנה! מה שמשנה הוא איך אתה עושה את התנועות. אם אתה עובד לפי העקרונות שלמעלה — אתה עושה צ'י גונג נכון.

בזכות "לא לתקן"

כשלימדתי, הייתי נמנע מלתקן אנשים. היו אנשים שהגיעו לתרגול ועשו פשוט תנועות משונות; אני ביקשתי לעשות X, והם עשו דברים מוזרים שאין קשר בינם לבין X — למרות שהם כן התכוונו לעשות את התנועה הנכונה. ועדיין נמנעתי מ"לתקן אותם" או מלהגיד להם "אתם לא עושים נכון".

למה? כי זה בדיוק הרעיון של ה"מחקר": הם צריכים לחקור את התנועה שלהם ולהגיע בעצמם אל הדרך הנכונה לבצע אותה. אם אתחיל לתקן אותם, הראש שלהם יהיה עסוק ב"איך לעשות את התנועה נכון" במקום ב"איך אני מרגיש כשאני עושה את זה?", או שהם ייכנסו לתסכול כי "הם לא עושים נכון" — וזה בדיוק ההיפך, בעיני, ממהות התרגול.

לכן אני בעד "לא לתקן"!

למרבה הפלא (או שלא), תוך מספר פגישות לא רב האנשים הללו למדו לנוע נכון. אנשים שלא העזו לקחת נשימה — נשמו מלוא ריאותיהם! זה בדיוק הכוח של "לא לתקן": לתת לאדם לחקור את גופו.

לעומת זאת, ראיתי כי ככל שמורה הצ'י גונג היה טכני ומקובע יותר, כך הוא נטה לתקן סטודנטים יותר.

הערה: אני רואה הרבה מורים ויוטיובים העוסקים בצ'י גונג, זה סרטון שראיתי לפני שנים רבות ואני עדיין מתפעם ממנו. למה? כי רואים שהמתרגל מכניס מודעות לכל תנועה. בעיני זו דוגמה מדהימה לתרגול טוב. ניתן לקחת מהסרטון גם תנועה או שתיים, לחזור עליהן ולתרגל אותן.

מה צ'י גונג לא ילמד אותך:

חשוב לי להגדיש שצ'י גונג הוא כלי מדהים, הוא מעולה לדברים שמניתי למעלה, אך יש דברים שהוא לא הכלי הטוב ביותר עבורם.

צ'י גונג בדרך כלל לא יהפוך אותך לחזק. למה? כי כדי להיות חזק צריכים לעבוד עם התנגדות, לא משנה האם מדובר במשקולות או תרגילי משקל גוף.

צ'י גונג לא ישרוף לך קלוריות ויהפוך אותך לרזה וחטוב.

אך צ'י גונג כן ילמד אותך לנוע נכון!

(דווקא לאנשים שאינם זזים הרבה או מוגבלים, צ'י גונג זו נקודת פתיחה מצויינת, כי תנועה נכונה וחכמה חיונית כמבוא לתרגולים אחרים. יגדיל טווחי תנועה ויחסוך פציעות בהמשך).

אם רוצים להיהפך לחזקים בגישה דומה לגישת הצ'י גונג ("כל הגוף כיחידה אחת"), התרגול המומלץ לדעתי הוא קטלבלים, Heavy clubs , או שק בולגרי.
בהמשך אכתוב על כך מאמר נפרד.