כוחם המרפא של יחסים (ריפוי לפי הקורס בניסים, מאמר שלישי בסדרה)

(מבוסס על "נספח הפסיכותרפיה" של הקורס. פרק "תהליך הפסיכותרפיה" א')

מקור הכאב: המחלה כהלקאה עצמית של האגו

​כפי שכבר הקדמנו, על פי "קורס בניסים", כל מחלה – בין אם היא גופנית ובין אם היא נפשית – מקורה בשכל. כל בעיה או מחלה היא למעשה סוג של שיגעון: האגו, או תפיסת העצמי, מלקה את עצמו במטרה לתחזק את אשליית הנפרדות שלו. כל תחושה של כעס או אשמה (לרבות כעס המופנה כלפי "אחרים") היא ביסודה הלקאה עצמית.

​החיפוש אחר "כישוף": פתרון ללא שינוי

​בשלב מסוים, העצמי הסובל מזהה את סבלו ומחליט לפנות לקליניקה הטיפולית כדי למצוא הקלה. אלא שלמעשה, מה שהוא באמת מחפש אינו ריפוי שורשי אלא "כישוף": הוא מחפש פתרון קסם שיאפשר לו להישאר בדיוק כפי שהוא – נפרד ומבודד – מבלי שיצטרך להשתנות באמת.

​משמעות הדבר היא חיפוש אחר פתרון שטחי שמסתפק בהקלה חיצונית (כמו כדור, ניתוח או עיסוי וכו'), מבלי לטפל בשורש הבעיה – אשליית הנפרדות, הבידוד וההלקאה העצמית שמייצרת את הכעס והאשמה.

הריפוי יוכל לעבוד באופן זמני, אך מכיוון שההלקאה העצמית היא צורך של האגו, סביר שהוא יחליף בעיה אחת באחרת.

אגב, אני מאוד אוהב את השימוש של הקורס במילה "כישוף" בעניין הזה. הקורס למעשה מגדיר כל פתרון "טכני" ככישוף. זה לא משנה אם זה כישוף אמיתי או טכנולוגיה. לפי הקורס כל פיתרון שאיננו כולל שינוי אמיתי של העצמי הוא כישוף, גם אם זו הטכנולוגיה הכי מתקדמת בעולם.

אני מאמין שהדבר נכון גם ברמת החברה והעולם כולו, אך על זה נכתוב מאמר נפרד.

​ההתנגשות: מדוע חייבים שניים כדי להירפא?

​האגו ניזון מבידוד, אך אי אפשר לקיים מערכת יחסים אותנטית במצב של נפרדות מוחלטת. כאן בדיוק מתגלה הכוח המרפא של הקשר. כאשר שני אנשים נפגשים – כשכל אחד מהם מצויד באגו שלו, באג'נדות שלו ובתפיסת העצמי הכוזבת שלו – נוצרת בהכרח התנגשות.

​החיכוך היומיומי במסגרת הנישואין, בדומה לעימות המחשבתי המתרחש בחדר הטיפולים, פועל כקטליזטור, זרז לשינוי. ההתנגשות הזו עם האגו של האדם האחר מאלצת אותנו לצאת מתחומי האגו של עצמנו. היא ממחישה לנו שההיאחזות בנפרדות ובהלקאה עצמית אינה באמת מגינה עלינו, אלא רק מייצרת סבל נוסף. היא מעמתת אותנו פנים אל פנים עם חוסר התוחלת שבניסיון לתקן את האחר כדי שיתאים לאשליות שלנו.

​הגאולה נמצאת ביחסים בלבד

​הריפוי אינו יכול להתרחש בתוך ואקום. הוא גם אינו קורה כאשר צד אחד מנצח את השני או מצליח "לתקן" אותו. הפתרון האמיתי מגיע אך ורק מתוך הוויתור המשותף על מנגנוני ההגנה.

​הריפוי מתרחש רק כאשר שני בני הזוג (או המטפל והמטופל) מוכנים לוותר על מטרות האגו המקוריות שלהם. ברגע שאנו משחררים את הצורך להשתמש בהלקאה עצמית ובהתקפה כדי לשמור על קיומנו הנפרד, חל השינוי האמיתי.

​ההבדל בין זוגיות לקליניקה הטיפולית

​אף על פי שהדינמיקה דומה, ישנו הבדל סביבתי מהותי. הקליניקה משמשת למעשה כ"סביבה סטרילית", מרחב שאליו מגיעים שני אנשים במטרה מוגדרת מראש לקדם ריפוי. בכך היא שונה ממערכת יחסים זוגית; היא מספקת תנאים אופטימליים ליציאה מן האגו ומן הנפרדות, במטרה להגיע להבנות שיוכלו בהמשך להיות מיושמות ב"חיים האמיתיים".

​יחד עם זאת, העיקרון הבסיסי נותר זהה: מערכות יחסים, על כל סוגיהן, מהוות הזדמנות עבור שני הצדדים לריפוי ולהתפתחות, וזאת במידה שבה יצליחו להתמודד באומץ עם הנפרדות שלהם.

אז האם אין מקום לפתרונות טכניים?

אני לגמרי בעד פתרונות טכניים. טיפלתי בעבר בדיקור ומגע ואני חושב שאלו שיטות מדהימות שניתן להגיע באמצעותם לעומקים לא פחות גדולים משיחה מילולית.

כך גם לגבי הרפואה המערבית הטכנית, לפעמים במקרים אקוטיים היא חובה ואין לה תחליף, אך גם לא במקרים אקוטיים, לפעמים זה המקסימום שהמטופל יכול לקבל, צריך לזרום עם זה.

(כפי שהקורס אומר בעצמו: "בתחילה אין להימנע מכך שמטפלים ומטופלים כאחד יסכימו לקבל מטרות לא מציאותיות שאינן נקיות מסימני כישוף". כישוף = פתרונות טכניים).

להבנתי, הרבה תלוי במטפל במטופל, ובמערכת היחסים בינהם. תמיד כששאלו אותי על "איזה טיפול אתה ממליץ ברפואה משלימה" עניתי שהמטפל ואישיותו והכימיה בינו למטופל, בדרך כלל חשובים לא פחות מסוג הטיפול. להבנתי מטפל טוב גם צריך להיות "פילוסוף" ובעל עומק.

בכל מקרה, סוג הטיפול הוא להבנתי "מצע" בלבד לטיפול האמיתי היחיד: טרנספורמציה של העצמי.