המשך תשובות לטענות ד"ר רובין (ד') - איך גלגול נשמות פותר בעיה אצל הרמב"ם

שתיקת המקרא

נתחיל בהודאה: במקרא לא כתוב שיש גלגול נשמות. אבל במקרא גם לא כתוב שאין. וזה איננו מקרה חריג — המקרא בכלל ממעט לדבר על מה שקורה אחרי המוות. "שאול" המקראית היא מושג עמום, אין במקרא תיאור מסודר של עולם הבא, החיים אחרי המוות, שכר הנשמות. כל התורה המפורטת על החיים שאחרי המוות — כולה פרי בית המדרש, מחז"ל ואילך.

כשהמקרא שותק, נשאר מקום להכרעה אנושית. וכך היה בכל שאלות הנפש: חז"ל והראשונים הכריעו, נחלקו, ובנו קומות שאין להן פסוק מפורש. גלגול הנשמות איננו שונה במעמדו העקרוני מתחיית המתים או מעולם הבא — כולם קומות שנבנו על שתיקת הכתוב.

מעניינת בהקשר זה תשובת הרא"ש: כשנשאל על גלגול נשמות השיב שאיננו מכיר לו מקור (שו"ת מיוחסות לרא"ש). שימו לב מה אין כאן — אין כאן "התורה שוללת זאת". יש כאן "לא קיבלתי". וזה ההבדל כולו.

במה בדיוק התנגדו המתנגדים

וזו הנקודה שכדאי לעצור עליה: גם הראשונים שהתנגדו לגלגול בפירוש — לא טענו שהתורה שוללת אותו. הם טענו שהוא מוזר בעיניהם מבחינה הגיונית.

רב סעדיה גאון, הראשון שדן בעניין, כותב על המאמינים בגלגול: "ודברים רבים מזה השיגעון והערבוב" (אמונות ודעות, מאמר ו'). טיעוניו שם פילוסופיים — כיצד תעבור נפש אדם לגוף בהמה, כיצד תישמר זהותה. רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים, מאמר ד' פרק כט') דוחה את הגלגול מטעמי סברה, בתוך דיון על שכר ועונש. וכך גם ידעיה הפניני. שלושתם מתווכחים עם הרעיון בכלי ההיגיון של זמנם — לא בפסוקים.

ומולם: הרמב"ן רומז לגלגול בסוד העיבור (בפירושו לאיוב ובדרשותיו), רבנו בחיי מפרש כך פסוקים בבראשית, ספר הבהיר והזוהר מדברים בו בפירוש, והאר"י בנה עליו שיטה שלמה בשער הגלגולים. ומנשה בן ישראל הקדיש לו מאמר שלם ב"נשמת חיים" כתשובה למתנגדים.

כלומר: לפנינו מחלוקת. לא מחלוקת בין "התורה" ל"יבוא זר", אלא מחלוקת בין הכרעות אנושיות של חכמים, על שאלה שהמקרא השאיר פתוחה. ומי שדחה — דחה כי הרעיון נראה לו משונה. אלא שמה שנראה משונה במאה השלוש-עשרה איננו בהכרח משונה היום.

גלגול כחוק טבע

כאן אני מגיע להכרעה שלי, ואני אומר אותה כהכרעה: אינני חושב שראוי לשלול את הגלגול, ומטעם אחד פשוט — בפילוסופיות המזרח שם התודעה נחקרה רבות בעזרת מדיטציה ושיטות אחרות, הגלגול איננו מופיע כפלא או כנס, אלא כתיאור של המציאות עצמה, כמעין חוק טבע. התודעה "מתמחזרת", כשם שהחומר מתמחזר והאנרגיה מתמחזרת. שום דבר בטבע איננו נעלם — הוא משנה צורה.

ולחוק הטבע הזה יש גם שכבה של עדות. חוויותיהם של בני אדם — זיכרונות של ילדים מחיים קודמים — תועדו ונחקרו במשך עשרות שנים, והמפורסם שבחוקרים הוא איאן סטיבנסון מאוניברסיטת וירג'יניה, שאסף אלפי מקרים מתועדים. אינני טוען שזו הוכחה מדעית חותכת; אני טוען שזה מספיק כדי להוציא את הרעיון מגדר "שיגעון וערבוב". מה שנראה לרס"ג אבסורד לוגי, נראה היום כהשערה לגיטימית שיש לצידה עדויות.

ואם כך — הרי שהגלגול איננו סותר לא את התורה (ששותקת) ולא את הטבע (שהוא אולי חלק ממנו). והדוחה אותו היום דוחה מתוך טעם פילוסופי אישי, בדיוק כמו אלבו בשעתו. זכותו. אבל אין לו זכות לקרוא לזה "עמדת היהדות".

הבעיה של הרמב"ם

ועכשיו לעיקר החידוש שלי. לדעתי הגלגול פותר את הבעיה הכי מפורסמת בשיטת הרמב"ם. כוונתי לתחיית המתים.

לפי הרמב"ם, הגמול הנצחי הוא עולם הבא — קיום הנפש אחרי המוות, בלא גוף: "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד" (הלכות תשובה ח', ב'). הנפש שהשיגה את השגתה מתקיימת בנצחיות הדעת, ואינה זקוקה לגוף, שכל ענייני הגוף בטלים שם.

ואם כך — לשם מה תחיית המתים? אם השלמות היא קיום ללא גוף, החזרת הנשמה לגוף היא ירידה, לא עלייה. אין לה שום תפקיד במערכת. וזו לא קושיה שאני ממציא: כך בדיוק חשדו בו בני דורו. חכמי תימן שלחו לשאול, רב שמואל בן עלי גאון בגדאד יצא נגדו, והרמב"ם נאלץ לכתוב חיבור מיוחד — "מאמר תחיית המתים" (ד'תתקנ"א, 1191) — כדי להצהיר שהוא כן מאמין.

ומה הוא אומר שם? שתחיית המתים תהיה נס חד-פעמי בעתיד: האל יחיה מתים, והם יאכלו וישתו ויולידו — וימותו שוב, ויחזרו לעולם הבא הנצחי שבלא גוף. כי "עולם כמנהגו נוהג" (וכשיטתו בהלכות מלכים י"ב, א': "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם"). ומהי אפוא משמעות האמונה בתחיית המתים? הרמב"ם תולה אותה באמונה בחידוש העולם: מי שמאמין שהאל ברא עולם יש מאין, מאמין שנסים אפשריים. האמונה בתחיית המתים היא בעצם האמונה שנס אפשרי.

נודה על האמת: זה פתרון דחוק. הרמב"ם, שכל שיטתו היא צמצום הנס והעמדת העולם על טבעו, נאלץ להשאיר במרכז האמונה נס אחד גדול, שרירותי, חסר תפקיד במערכת הגמול שלו — רק כדי לצאת ידי חובת העיקר. תחיית המתים נשארה אצלו גוף זר.

הפתרון: תחיית המתים כאקט של היזכרות

וכאן הגלגול נכנס, ופותר.

שימו לב לנקודה המדויקת שבה הרמב"ם נתקע: אין לתחיית המתים שום תשתית בטבע. המת נגמר, גופו כלה, נפשו עלתה. אם הוא עתיד לקום, הדבר יכול לקרות רק בהתערבות חיצונית, בשבירת סדרי עולם. לכן הרמב"ם, בעל כורחו, נדחק אל הנס. אבל דווקא המסגרת של גלגול הנשמות משנה את התמונה מן היסוד: אם התודעה שלנו נושאת בתוכה את כל חייה הקודמים — הרי שהמתים אינם "אינם". הם כאן, בתוכנו, רשומים בתודעה שממשיכה. וכשהמתים כבר נמצאים בתוך התודעה החיה, תחייתם איננה צריכה נס — היא צריכה רק היזכרות.

ומכאן ההבנה עצמה: ניתן להבין את תחיית המתים אחרת לגמרי. מבחינתי, תחיית המתים היא ההיזכרות בכל הגלגולים שלנו. היזכרות ברמה כזו שבה כל אותם חיים קמים לתחייה בתוך התודעה — עד שנוכל אפילו "להיכנס" אליהם, לחיות אותם מחדש, לתקן ולשנות אותם. המתים שבתוכנו — כל מי שהיינו — קמים. וזו תחייה בגוף ונשמה: לא גופה שקמה מקבר, אלא התודעה שנזכרת ומחיה את כל גופיה.

תחית המתים לפי פתרון זה היא אקט היזכרותי, הפנמה שהזמן מתרחש בקווים מקבילים, והבנה שאין באמת מוות.

ושימו לב מה קרה כאן: תחיית המתים חדלה להיות יציאה מגדרי הטבע. בלי גלגול היא חייבת להיות נס; עם גלגול היא איננה נס כלל, אלא תוצאה טבעית של התפתחות. עולם כמנהגו נוהג, בדיוק כפי שהרמב"ם רצה. ואין בעולם הבא שלו שום גוף זר: הגלגולים הם הדרך, ההיזכרות היא התחייה, ונצחיות הדעת היא היעד.

ולכן אני מרשה לעצמי לומר, במלא הרצינות: הפתרון הזה רמב"מיסטי יותר ממה שהרמב"ם עצמו כתב. הוא כתב נס כדי לצאת ידי חובה; הגלגול מאפשר להאמין בתחית המתים בגוף ונשמה מבלי לצאת מהטבע כלל!

ואין סתירה לעולם הבא

נותר לסלק אי-הבנה נפוצה: כאילו גלגול ועולם הבא סותרים זה את זה — או שהנשמה חוזרת לעולם, או שהיא מקבלת שכרה בעולם הבא.

אין כאן סתירה, משני טעמים.

ראשית, מבנית: הגלגול הוא הדרך, עולם הבא הוא היעד. הנשמה איננה מתגלגלת לנצח — היא מתגלגלת כל עוד יש לה מה לתקן ומה להשלים. משהשלימה, היא באה אל מנוחתה ואל נחלתה. הגלגול איננו תחליף לגמול; הוא הזדמנות נוספת להגיע אליו. כך בדיוק מציג זאת הרמח"ל (דרך ה', חלק ב' פרק ג'): הגלגול הוא סידור של החכמה העליונה לטובת הנשמה, שתוכל להשלים בביאה שנייה מה שלא השלימה בראשונה. ואם תרצו במונחי הרמב"ם: הגלגולים הם תהליך קניית הדעת; עולם הבא הוא קיום הדעת שנקנתה.

ושנית, מתוך תורת הגלגול עצמה: לפי האר"י (שער הגלגולים), אין הנשמה כולה חוזרת. רק אותם חלקים שעדיין צריכים תיקון יורדים שוב לגוף, ואילו החלקים שכבר נשלמו — נשארים למעלה ונהנים מאורם. כלומר עולם הבא והגלגול מתקיימים בו-זמנית, בנשמה אחת: מקצתה כבר בשכרה, מקצתה עוד בדרך. לא זו בלבד שאין סתירה — יש כאן מערכת אחת מדויקת.

ויש כאן דיוק שמחזיר אותנו אל הרמב"ם בפעם האחרונה. יכול השואל לשאול: אם התודעה נושאת זיכרונות מגוף לגוף, האם לא החלפנו בזה את תורת הנפש של הרמב"ם, שלפיה מה שנשאר לנצח הוא הדעת בלבד, ולא שום דבר אישי? והתשובה: החלפנו — אבל רק לשלב הדרך. בשלב הגלגולים אכן פועלת תודעה אישית, נושאת זיכרון, ההולכת מגוף לגוף. אבל בשלב עולם הבא נשארת באמת רק הנפש המשכלת: לא החיים עצמם, אלא המסקנות מהחיים. הזיכרונות האישיים הם הפיגומים; הדעת שנקנתה מתוכם היא הבניין. ומכאן מתבררת גם עמדתה המדויקת של ההיזכרות הגדולה במערכת: היא איננה המצב הסופי, אלא השלב האחרון של הדרך — התהליך שבו המסקנות מזדקקות מכל הגלגולים כולם. משנשלם הזיקוק, הפיגומים נופלים, ומה שנשאר הוא בדיוק מה שהרמב"ם אמר מראש: נצחיות הדעת.

ומעניין שאותו מבנה עצמו מופיע במסורת שבנתה על הגלגול יותר מכל מסורת אחרת. בליל התעוררותו של הבודהה, כך מספרת המסורת, הידיעה הראשונה שהשיג הייתה ההיזכרות בכל גלגוליו הקודמים — והיא לא הייתה הסוף, אלא השער. אחריה באה ידיעה שכבר איננה אישית. ההיזכרות המלאה בכל החיים היא, אם כן, השלב האחרון לפני מצב שמעבר לאישי. שתי מסורות שמעולם לא נפגשו הגיעו לאותה ארכיטקטורה: הגלגולים — דרך; ההיזכרות — שער; ומה שמעבר לשער — כבר איננו "אני".

סיכום

המקרא שותק על הגלגול, כדרכו בכל ענייני מה שאחרי המוות, והשתיקה הזו היא הזמנה להכרעה אנושית. מי שדחו את הגלגול דחוהו מסברה, לא מן הכתוב — ולסברתם יש היום תשובה: הגלגול איננו נס אלא כמעין חוק טבע של מחזור התודעה, ויש לצידו עדויות. ומי שהולך בדרך הרמב"ם ירוויח ממנו כפליים: תחיית המתים, שבלי גלגול חייבת להיות נס — ואצל הרמב"ם נשארה נס דחוק וחסר תפקיד — הופכת בזכות מסגרת הגלגול לתהליך טבעי: ההיזכרות הגדולה בכל גלגולינו, תחייה בגוף ונשמה, בתוך הטבע, בלי שיבטל דבר ממנהגו של עולם. ועולם הבא נשאר על מכונו: היעד שהגלגולים כולם הם הדרך אליו — והנשאר בו הוא המסקנות מן החיים כולם, נצחיות הדעת.

מקורות

רב סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר ו' — הדחייה הראשונה של הגלגול ("השיגעון והערבוב"), בטיעונים פילוסופיים.

רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ד' פרק כט' — דחיית הגלגול מסברה, בתוך דיון בשכר ועונש.

שו"ת מיוחסות לרא"ש — הרא"ש משיב שאיננו מכיר מקור לגלגול; אינו טוען שהתורה שוללתו.

רמב"ן, פירוש לאיוב (סוד העיבור); רבנו בחיי על בראשית ד', כה'; ספר הבהיר; זוהר (סבא דמשפטים) — מקורות הגלגול בקבלה.

האר"י, שער הגלגולים — השיטה הסדורה; ובפרט העיקרון שרק החלקים הטעונים תיקון מתגלגלים.

מנשה בן ישראל, נשמת חיים — הגנה שיטתית על הגלגול מפני מתנגדיו.

רמב"ם, הלכות תשובה פרק ח' — עולם הבא בלא גוף; הלכות מלכים י"ב, א' — "עולם כמנהגו נוהג"; פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק — עיקר תחיית המתים.

רמב"ם, מאמר תחיית המתים (ד'תתקנ"א, 1191) — נכתב בעקבות החשד שכפר בתחייה (שאלות חכמי תימן והתקפת רב שמואל בן עלי); התחייה כנס חד-פעמי, הקמים ימותו שוב, והאמונה בה תלויה באמונה באפשרות הנס (חידוש העולם).

רמח"ל, דרך ה', חלק ב' פרק ג' — הגלגול כהזדמנות נוספת להשלמת התיקון, בדרך אל הגמול.

איאן סטיבנסון, אוניברסיטת וירג'יניה — Twenty Cases Suggestive of Reincarnation ומחקרי ההמשך: תיעוד שיטתי של ילדים הזוכרים חיים קודמים.

המסורת הבודהיסטית על ליל ההתעוררות — שלוש הידיעות של הבודהה, והראשונה שבהן: ההיזכרות בגלגוליו הקודמים (מג'הימה ניקאיה 36).