שיטת המעגלים

הבעיה: מנגנון הענישה העצמית

בספרו "ארבע ההסכמות" מתאר דון מיגל רואיס את המבנה של הסבל הפנימי שלנו. מילדותנו אימצנו מערכת אמונות נוקשה, שאותה מכנה רואיס "ביות". מערכת זו מורכבת משלושה גורמים:

ספר החוקים — אוסף כל הכללים, ההתניות והציפיות שאימצנו מהסביבה: מהי הצלחה, באיזה גיל "צריך" להגיע אליה, ואיך נראה אדם "ראוי".

השופט הפנימי — קול פנימי בלתי פוסק שמשווה את המציאות שלנו לספר החוקים. ברגע שאיננו עומדים בדרישות, השופט מרשיע אותנו וגוזר עלינו עונש.

הקורבן הפנימי — החלק בתוכנו שסופג את האשמה, הבושה וההלקאה העצמית, ושוקע בתחושה של "אני לא טוב מספיק, אני לא ראוי".

ההרס במנגנון הזה מגיע ממעגל הקסמים: עצם החשיבה שאנחנו "לא ראויים" גורמת לנו לשקוע עוד יותר, לשפוט את עצמנו מחדש, ולהעניש את עצמנו שוב ושוב על אותה טעות.

רואיס עצמו מכנה את המנגנון הזה "הטפיל": הוא איננו באמת חלק מאיתנו, אלא מעין פרזיט היושב עלינו, ניזון מהסבל שלנו — וגורם לרוב ככל בעיותינו.

רואיס מציע פתרון: ארבע הסכמות שאדם מקבל על עצמו — שמירה על טוהר המילה (לא לשפוט לרעה את עצמנו או את אחרים), לא לקחת דברים באופן אישי, לא להניח הנחות מוקדמות, ולעשות כמיטב יכולתנו. אני מאמין שהפתרון של רואיס טוב, מהבחינה שמי שאכן יקבל על עצמו הסכמות אלו — ישפר את מצבו.

אך יש בו חסרון: זהו פתרון ברמה המודעת, שינוי התנהגותי. ואילו המנגנון שתיארנו — שורשיו עמוקים מאוד, וקשה מאוד לעקור אותו בכלים התנהגותיים. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שטיפולים פסיכולוגיים רבים מתקשים להביא לשינוי עמוק: קשה מאוד להגיע אל העומק מתוך המימד המודע בלבד.

ראית העולם מאחורי הפתרון

לפני הבנת הפתרון שלי, צריך להבין את ראיית העולם שהוא נובע ממנה — ראיית העולם של הרמח"ל.

הרמח"ל טען כי האל מנהיג את עולמו בשתי הנהגות:

הראשונה היא "הנהגת השכר והעונש" — ההנהגה הגלויה. במישור הזה העולם מתנהל לפי מעשים: יש טוב ויש רע, יש דין ויש אחריות. האדם נשפט לפי בחירותיו, ודווקא משום כך לבחירה שלו יש משמעות אמיתית. זהו מישור הצדק, הגבולות והתיקון. זה המישור של המוגבלות.

השנייה היא "הנהגת הייחוד" — ההנהגה הנסתרת. במישור הזה הכול, כולל הרע עצמו, משרת את גילוי ייחודו של האל ומוביל בהכרח אל הטוב השלם. חוסר השלמות אינו תקלה אלא הסתר זמני; בתוך כל מגבלה גנוזה שלמות שעתידה להתגלות. במישור הזה אין באמת "כישלון" — יש תהליך שסופו מובטח, והמגבלה עצמה היא שתביא אותנו למקום גבוה יותר מאשר אילו לא הייתה קיימת. זה האינסוף המסתתר בתוך המוגבלות.

הרמח"ל מדגיש ששתי ההנהגות פועלות בו־זמנית. הנהגת הייחוד אינה מבטלת את הנהגת השכר והעונש — היא פועלת מתחתיה ובתוכה, ומבטיחה שגם הדין עצמו יתהפך בסוף לטוב.

על פניו, הפתרון למנגנון הטפילי הוא להסתכל על עצמנו ועל אחרים גם במבט של "הנהגת הייחוד", לא רק במבט שיפוטי. דהיינו לראות את הפוטנציאל לשלמות שיש בכל אחד ולהאמין בו. לראות כל אדם בפנימיותו כאלוהי, ולעורר את זה בתוכו. לעורר את האמונה כי כל מגבלה מביאה אל השלמות. דרך זה שנראה באחר את השלמות ונאמין בו — נשפוט גם את עצמנו הרבה פחות, ונאמין בעצמנו.

אבל עדיין — גם פתרון זה הינו ברמה המנטלית בלבד, וקשה מאוד לשנות צורת חשיבה.

הקיווי

הפתרון נמצא במושג שלישי הקיים אצל הרמח"ל, המגשר למעשה בין "הנהגת השכר והעונש" לבין "הנהגת הייחוד".

מושג זה נקרא "קיווי": תקוות האדם לצאת מחוסר שלמותו — תקווה המתבטאת בשיר, בתפילה, במעשים טובים ועוד — היא המעוררת את הנהגת הייחוד להשלים את הנהגת השכר והעונש ולהביאה לשלמות. אני מאמין כי הקיווי הוא ההגשה של חוסר שלמותנו אל האינסוף: ראשית אנחנו מכירים בחוסר שלמות המציאות, ואז אנחנו מגישים את רחשי לבנו בענווה אל האינסוף, כדי שישלים את החסר.

הקיווי הוא המפתח האמיתי. הוא היוצר את הגשר בין מציאות לא מושלמת לבין הנהגת הייחוד, ומעורר אותה להשלים הכול.

ואני מאמין שהקיווי איננו רק מנטלי, אלא חורג הרבה מכך.

הנשימה, בעיניי, היא קיווי בגוף. לא במקרה נשימה ונשמה חולקות שורש אחד — "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים": הנשימה היא הזרם המתמיד בינינו לבין האינסוף, ערוץ פתוח הקיים בנו מרגע בריאתנו. חז"ל דרשו על הפסוק "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" — על כל נשימה ונשימה תהלל יה: כל נשימה היא כבר פנייה אל האינסוף. וגם הלשון עצמה מסגירה זאת — כאשר אני שואף, אני שואף למשהו. כל שאיפה היא תקווה.

ולכן, בנוסף לדרכים שעליהן דיבר הרמח"ל (שיר, תפילה, מעשים טובים), ניתן לנשום ולנשוף את חוסר שלמותנו — ואף את חוסר שלמותם של אחרים — ולהגישו אל האינסוף גם בדרך זו. לעורר את הנהגת הייחוד לפעולה, להשלמת החיסרון.

(גם רבי נחמן מברסלב נגע בנקודה זו, בליקוטי מוהר"ן (א', ח'). כותב רבי נחמן כי עיקר חיותו של כל דבר, הוא רוח החיים שבו; וכשיש חיסרון בדבר כלשהו — עיקר החיסרון הוא הסתלקות רוח החיים ממנו. כשאדם מתאנח על החיסרון ומאריך את רוחו, הוא ממשיך רוח חיים אל החיסרון — ועל ידי כך נשלם החיסרון. הרי לנו בדיוק העיקרון: נשימה ארוכה על חוסר השלמות ממשיכה אליו את רוח החיים שתשלים אותו. בלשון שבה אנו משתמשים כאן — נשימת הקיווי מעוררת את הנהגת הייחוד להשלים את החסר).

מטרת הקיווי היא לעורר את הנהגת הייחוד. ומטרת הנהגת הייחוד — להביא את הדברים לשלמותם. גם אם איננו יודעים מהי שלמותם; ומוטב גם לא "לדעת" מהי. אלא פשוט להגיש אל האינסוף, שיודע, ולא לנסות "להכריח" שלמות שהיא לפי דעתנו.

לסיכום: הפתרון שלי הוא נשימה — נשימה של חוסר שלמותנו, המביאה את מגבלותינו אל האינסוף לתיקון, דרך מנגנון הקיווי.

תמונה אנרגטית

ניתן לנשום באופן כללי, להתכוון דרך הנשימה להביא את חוסר שלמותנו אל האינסוף — וזה מצוין.

אך תמיד טוב להתמקד.

למה הדבר דומה? ניתן "לחזק את הבריאות" באופן כללי, אך אם אנחנו מעוניינים לטפל בבעיה בריאותית, בדרך כלל נרצה סוג של אבחון או צילום שיכוונו אותנו אל הבעיה באופן ממוקד. באופן זה הנשימה תגיע ישר אל המקומות הבעייתיים, ותפתח אותם.

השאלה היא: כיצד לבצע "צילום" שכזה של האדם ברמה האנרגטית?

תשובתי היא — דרך המעגלים שבהם הוא שותף.

מעגלי החיים

כל אחד מאיתנו חי במעגלים שונים לאורך תקופות שונות בחייו: משפחה, חברים, דת, קהילה, עבודה או עסק, קבוצת החברים מבית הספר, קבוצה בוואטסאפ או בפייסבוק, שירות צבאי, מדינה, לאום ועוד. למעשה כל דבר שהאדם משתייך אליו הוא מעגל.

כל מעגל שכזה הוא השתקפות שלנו. ולא זו בלבד, אלא שבכל מעגל שכזה יש כמה מעגלים: במעגל "משפחה" — יש את המשפחה הקרובה ויש את המשפחה המורחבת. במעגל "עבודה" — יש את הצוות שלי ויש את כלל המפעל או המוסד. וכן הלאה.

בכל מעגל שכזה פועלים זרמי עומק שונים, המשפיעים עלינו — ולפעמים איננו מודעים להם כלל. כך גם אנחנו מושפעים ממעגלים שהיו קיימים בעבר ואינם עוד, למשל אירועים שאירעו במשפחתנו בדורות קודמים.

מי שמכיר את עולם הקונסטלציה המשפחתית של ברט הילינגר ימצא כאן דמיון — מעגלים, זרמי עומק, אירועים מדורות עברו. אך קיימים כשלושה הבדלים מהותיים. ראשית, המעגלים כאן אינם רק המשפחה: כל השתייכות היא מעגל — העבודה, הקהילה, הלאום, ואפילו קבוצת הוואטסאפ. שנית, המעגל איננו מושא הטיפול, אלא ראי: כל המעגלים יחד הם השתקפות של האדם, של חוסר שלמותו (וגם ההיפך נכון — חוסר שלמותנו היא השתקפות שלהם). ושלישית, זה העיקר — כיוון הפעולה. בקונסטלציה מסדרים מחדש את היחסים בתוך המערכת, ומישהו "יודע" מהו הסדר הנכון. כאן איננו מסדרים דבר, ואיננו מתיימרים לדעת מהו התיקון. אנחנו נושמים את המעגל ומגישים אותו אל האינסוף — והאינסוף, לא אנחנו, ישלים את החסר.

מבחינה מסוימת, כל המעגלים הללו הם טובה ענקית עבורנו. אם אני רוצה "סנאפשוט" של מצבי האנרגטי, אני צריך "לצלם" את המעגלים שלי ברגע נתון. הם כולם השלכות שלי ברמות שונות. זו מפה שמציגה למעשה את הכול — את כל זרמי העומק המשפיעים עלינו, כולל אלו שאיננו מודעים להם.

זו המפה שאיתה נעבוד.

התהליך המעשי

חשוב על מעגל מסוים — נניח, המשפחה הקרובה.

האם חווית במעגל זה חוסר שלמות? האם יש שם כאב?

נשום באיטיות לתוך מעגל המשפחה. הכוונה ב"נשימה לתוך המעגל" היא להגיש את המעגל הזה, על חוסר שלמותו, אל האינסוף.

הכלל בתוך כל מעגל הוא מהכלל אל הפרט: קודם נושמים אל המעגל כולו, ורק אחר כך אל מי שעולה מתוכו. אם במהלך הנשימה עולה מישהו ספציפי מהמעגל — המשך לנשום כשאתה חושב עליו. אתה יכול לראות את פניו או לחשוב על שמו, זה לא משנה; משהו סימן לך להגיש גם אותו.

חשוב לי להדגיש - בסופו של דבר, אינך מטפל "בו". אתה מטפל בהשתקפות שלו אצלך, או בהשתקפות של המעגל אצלך. אתה תמיד מטפל רק בעצמך! למעשה, עם השנים, הבנתי פרדוקס: איננו יכולים לטפל באיש מלבד בעצמינו, אך דרך הטיפול בעצמינו, אנחנו מטפלים בכולם. זכור, כל מי שעולה, הוא חלק ממך. כל מי שעולה, הוא יקר ואהוב - ואהבת לרעך כמוך.

ונחזור לעניננו: כאשר אתה מרגיש שמיצית, עבור למעגל רחב יותר, מעגל המשפחה המורחבת — דודים, דודות, סבים וסבתות. ושוב, אותו דבר: נשום לתוך המעגל, ואם עולה מישהו ספציפי — הגש גם אותו.

אם יש סכסוך ספציפי במעגל, אם יש מישהו או מישהי שאינך מסתדר איתם — מצוין! אלו בדיוק מקומות חוסר השלמות שאליהם אנחנו רוצים להביא את נשימת הקיווי. גם אם מדובר בסכסוכים מלפני שנים רבות, גם אם אלו סכסוכים שלכאורה אינם קשורים אליך ישירות — ייתכן שזרמי העומק מגיעים עד אליך. אז נשום לתוך המעגל. תן למה שעולה לעלות — אנשים, אירועים, תחושות — ונשום גם אותו אל האינסוף.

והתנועה בין המעגלים:

מהמעגלים הפנימיים — אל החיצוניים.

מהמעגלים בהווה — אל המעגלים בעבר.

מהמעגלים המצומצמים — אל הרחבים.

אנחנו מביאים אליהם את הנשימה, מעוררים את הנהגת הייחוד שתשלים את מה שצריך להשלים — גם בזרמי עומק שאיננו מודעים להם.

זאת, עם יוצא מן הכלל אחד: אם מעגל "רחוק" לכאורה מעורר בך אמוציות חזקות — נניח, מעגל ההשתייכות הפוליטית שלך — הרי שזהו מעגל "קרוב לליבך", גם אם הוא נראה רחוק. גם אותו תגיש אל האינסוף.

ובחזרה לשופט

ומה עם השופט הפנימי שממנו התחלנו? הוא אינו נעלם ביום אחד — שורשיו עמוקים. אבל משהו בו משתנה.

במקום מעגל הקסמים של שיפוט וענישה — הכרה בחסר, נשימה, הגשתו בענווה אל האינסוף, שישלים אותו בדרכו — הגבוהה מכל שלמות שהיינו יודעים לבקש בעצמנו.
אני מאמין כי גם נקודת המבט, הרמה המנטלית שלנו משתנית כתוצאה מתרגול זה. במקום לראות דברים בעיניים של "הנהגת השכר ועונש" בלבד, אנחנו מתחילים לראות דברים בעיניים של הנהגת היחוד, אצלינו ואצל אחרים.

אנחנו רואים את בני האדם כיצורים אלוהיים שאומנם עטופים במגבלות מסוימות, אך בעלי פוטנציאל אינסופי. ואת המגבלות אנחנו מתחילים לראות כקרש קפיצה, לא כמעכב.