למה הרמב"ם רלוונטי במאה ה21? מאמר ראשון בסדרה

למה הרמב"ם רלוונטי במאה ה-21? מבוא לדת השכל האוניברסלית

המורה נבוכים הינו ספר המעורר התנגדויות ואמוציות רבות עד ימינו אנו. מצד אחד, הרמב"ם הוא פוסק ההלכה הגדול ביותר שקם לעם היהודי, שמרן הלכתי, מי שניסח את יג עיקרי האמונה (בהקדמתו לפרק "חלק" במסכת סנהדרין). מצד שני, המורה נבוכים הוא ספר כל כך מהפכני ורדיקלי, שעוד בחיי הרמב"ם קמו לו מבקרים עזים – די להזכיר את השגותיו החריפות של הראב"ד על משנה תורה, ואת הפולמוס על תחיית המתים מול רב שמואל בן עלי גאון בגדד, שבעקבותיו נאלץ הרמב"ם לכתוב את "איגרת תחיית המתים". מחלוקת זו, המוכרת כ"פולמוס הרמב"ם", הגיעה לנקודת רתיחה היסטורית כשלושים שנה לאחר פטירתו, בהובלתם של חכמי צרפת ובראשם רבי שלמה מן ההר (מונפלייה) ותלמידיו, רבנו יונה מגירונא ורבי דוד בן שאול. הם ראו בניסיון למזג את הפילוסופיה האריסטוטלית עם התורה סכנה של ממש לאמונה הפשוטה ולמסורת. אפילו הרמב"ן, שניסה לפשר בין הצדדים, כתב לחכמי צרפת שהמורה כלל לא נכתב עבורם: "הלכם, גאוני התלמוד, הטריח עצמו?... לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס" (איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת). המאבק הזה לא נשאר רק בתיאוריה או בכותלי בית המדרש – הוא הידרדר להטלת חרמות על לימוד "מורה נבוכים" ו"ספר המדע", ואף הוביל בסופו של דבר, על פי המסורת שהשתמרה במקורות התקופה (ובראשם איגרתו של הלל מוורונה), לאירוע הטרגי של שריפת ספרי הרמב"ם בידי הדומיניקנים סביב השנים 1232–1233.

מחלוקת זו נמשכה מאות שנים, מספיק להתבונן בדברים החריפים שנכתבו בספר "חיי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב (סימנים תז–תיא). רבי נחמן הפריד לחלוטין בין הרמב"ם של ההלכה לזה של הפילוסופיה ותקף את הרמב"ם בשל הישענותו על הפילוסופיה היוונית:

"בספרי היד במקום שמדבר מהלכות הטיב לעשות, אבל בספר מורה נבוכים ימחל לו ה' מה שעיוות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקרי תורתנו הקדושה... מורה נבוכים הבנוי על פי סברות אריסטו היוון ימח שמו ונמח זכרו... וכל מי שמעיין שם רואה בחוש הראות שדבריו הם כנגד התורה".

ההתנגדות הרגשית והתיאולוגית מגיעה שם עד כדי טענה שמי שלומד בספר משחית את נפשו:

"שיכולין להכיר בהפנים של האדם אם למד מורה נבוכים, כלומר שהפנים של זה הלומד זה הספר נשתנה להרע. כי בוודאי הוא אובד צלם אלוהים... וכמו שרואין בחוש שרובם ככולם שעסקו באלו הספרים בדורות הללו נעשו אפיקורסים גמורים".

טעותם של הפילוסופים הרדיקליים

חוקרים רדיקליים (בעקבות ליאו שטראוס, שטען לכתיבה אזוטרית וכפל לשון במורה, ובדורנו חוקרים כשלום צדיק) ניסו לענות על הפער הזה בטענה שהרמב"ם אכן אימץ לחלוטין את גישת אריסטו, ולמעשה כפר בקיומם הממשי של הנס, ההשגחה והנבואה וחידוש העולם, למרות שבפרקים רבים הוא כותב ההיפך. לשיטתם, הוא פשוט שתל בכתביו שפה כפולה ו"שקרים חינוכיים" שנועדו להמון.

אך זוהי פרשנות שגויה מיסודה. איש אמת כרמב"ם לא היה כותב ספר שלם המבוסס על שקרים וקורא לו "סוד". לא זו בלבד אלא שאותם חוקרים לוקחים לעצמם חופש לומר "הרמב"ם משקר וסובר X" למרות שהוא כותב בפירוש שוב ושוב שהוא סובר Y, הם טוענים זאת כל כך הרבה פעמים עד שאני תוהה מאין הם השיגו את כדור הבדולח שמספר להם את כוונותיו הנסתרות של הרמב"ם.

לדעתי הרדיקליות של הרמב"ם אינה טמונה בהסתרת דעות כפרניות, אלא בטרנספורמציה שהוא עושה למבנה הדתי עצמו. בהחלט יש לו סוד, אך הוא אחר לחלוטין. ובניגוד לקריאה הרדיקלית, הקריאה שאציע אינה מייחסת לרמב"ם שקר: שני הרבדים שאתאר כתובים אצלו בגלוי, שחור על גבי לבן. ה"סוד" הוא רק במיפוי שלהם ובזיהוי היחס ביניהם.

הסוד הגדול: שתי דתות מקבילות

הסוד האמיתי של הרמב"ם הוא שלמעשה הוא מדבר על שתי דתות הפועלות במקביל, בעלות מטרות שונות:

• דת משה (דת האומה): פרויקט פוליטי ופדגוגי שנועד לחנך אומה שלמה. זוהי הדת החברתית, מערכת ההלכה המעשית המפורטת בספר "משנה תורה" שתפקידה לייצר מסגרת קולקטיבית, למחות עבודה זרה ולהבטיח יציבות מוסרית וחברתית.

• דת אברהם (דת היחידים): דת פילוסופית אוניברסלית המבוססת על מידות טובות והשכלה באל, זאת ללא תלות במסגרת לאומית, פוליטית או מגדרית, וללא תלות בשמירת הפורמליזם ההלכתי. דת זו איננה נחותה מדת משה, דהיינו: מי שישמור את הדת הפילוסופית גם כן יגיע לעולם הבא, לא משנה האם הוא שומר מצוות או לא, יהודי או לא. הבלבול והקושי בספר מורה הנבוכים נובע מכך שהרמב"ם מסביר את ה"למה" של "דת משה" בעזרת "דת אברהם" ומדלג מזו לזו לאורך הספר, למרות הפער בינהן!

הערה חשובה: אברהם בעיני הרמב"ם הוא הדוגמה לפילוסוף שהגיע אל האמונה הנכונה מכח העיון השכלי הפילוסופי ולימד אמונה זו לציבור רחב (הלכות עבודה זרה א, ג; מורה נבוכים ג, כט), לכן נקרא לדתו הפילוסופית של הרמב"ם "דת אברהם". עם זאת, לא בהכרח שיש קשר בין "דת אברהם" זו לדתו של אברהם ההיסטורי. בסופו של דבר, דתו הפילוסופית של הרמב"ם שייכת לימי הביניים ורוויה במושגים פילוסופיים מאריסטו ופלוטינוס שכמובן חיו לאחר אברהם.

משל הארמון ותכלית האדם

את ההיררכיה בין שתי המערכות הללו הרמב"ם משרטט בבירור ב"משל הארמון" (מורה נבוכים ג, נא). אלו העוסקים בתלמוד ובהלכה המעשית בלבד – "המאמינים בדעות אמיתיות מקובלות" אך שלא עיינו בהן – נמשלים לאנשים שמגיעים עד הארמון וסובבים את חומותיו, אך מעולם לא נכנסו אליו. השהייה בתוך "חדר המלך" שמורה אך ורק לאלו שהגיעו לעיון במושכלות האלוהיות.

משמעות הדבר היא אדירה: פילוסופים גויים, כמו אל-פאראבי ואבן סינא, שמהם שאב הרמב"ם את תורת האלוהות וההבנה הפילוסופית של יחוד האל, נמצאים בתוך הארמון. לעומתם, רבנים יהודים שעסקו בתלמוד כל ימיהם, אך לא עסקו כלל בפילוסופיה, במדעי הטבע, או בהבנת יחוד האל בדרך פילוסופית, נמצאים מחוץ לארמון! עד כמה הדברים הקפיצו את הלומדים אפשר ללמוד מהפרשנים עצמם: שם טוב, בפירושו על אתר, מעיד ש"הרבה מחכמי התורה אמרו שזה הפרק לא כתבו הרב, ואם כתבו – ראוי לגנזו".

הרמב"ם הופך את ההשכלה באל לעיקר הדת. הוא קובע כי "מעשה בראשית" (מדעי הטבע) ו"מעשה מרכבה" (הפילוסופיה של ייחוד האל) – כך הוא מזהה אותם בפתיחת מורה נבוכים ובפירוש המשנה (חגיגה ב, א) – הם ה"דבר הגדול", בעוד שהדיון ההלכתי ("הוויות דאביי ורבא") הוא ה"דבר הקטן" שנועד רק ליישוב העולם הזה (הלכות יסודי התורה ד, יג, על פי סוכה כח ע"א). בהלכות תלמוד תורה (א, יא–יב), הוא אף מכניס את הלימודים הללו (מדעים ופילוסופיה) בכלל חלק ה"תלמוד" שבתורה – "והעניינים הנקראים פרדס בכלל התלמוד הן" – ומחשיב אותם כלימוד תורה לכל דבר. על מנת להבין כמה שזה רדיקלי ומהפכני, אני מציע לחשוב על ישיבה חרדית בה תלמידי הישיבה לומדים לתארים מתקדמים במדעי הטבע ובפילוסופיה. לא כ"תוספת" ללימוד התורה על מנת להתפרנס ממנו, אלא כחלק אינטגרלי מלימוד התורה עצמו!

(באופן כללי, לו הרמב"ם היה רואה את הישיבות בזמנינו היה מתהפך בקברו, אך זה סיפור אחר)

כך גם חיי העולם הבא לשיטתו אינם שכר פיזי על קיום מצוות מעשיות, אלא קיום שכלי טהור של "צורת הנפש" שהשיגה את בוראה (הלכות תשובה ח, ב–ג; הקדמה לפרק חלק). בכך, הרמב"ם מעתיק את מרכז הכובד הדתי מן המעשה אל ההשכלה. לא השכלה בתלמוד ופלפוליו, אלא השכלה מדעית ופילוסופית דווקא! זאת בניגוד לתנ"ך ולחז"ל שם עיקר היהדות הוא שמירת המצוות המעשיות על דקדוקיהן (תורה וחז"ל) או התנהגות מוסרית והקשבה לדבר האל (נביאים). הרמב"ם מוסיף ליהדות רובד חדש שלא היה קיים לפניו!

יראה ואהבה

עם זאת חשוב לציין שאין המדובר על "השכלה" קרה בלבד, הרמב"ם גם מדבר על "חוויות" הנולדות מההתעמקות בלימודים אלו - חווית ה"אהבה", ההתפעמות וההשתוקקות אל האל, וחווית ה"יראה", ההתפעמות מגדולת האל ואפסות האדם (הלכות יסודי התורה ב, א–ב; והשוו הלכות תשובה י, ג, שם האוהב מתואר כ"חולה אהבה"). כלומר המדובר בלימוד "טרנספורמטיבי חוויתי" ולא לימוד מנוכר ויבש.

חוויות אלו של ה"התפעמות" מהאל אותן מגדיר הרמבם כיראה ואהבה, הן הבסיס ל"משיכת השפע הנבואי" עליו נדבר בפרק הבא. ההשכלה למעשה אמורה להביא אל החוויה. זו משמעות הציווי בתורה ליראה את ה' ולאהוב את ה'. שכן אי אפשר לצוות על "חוויה" - או שיש אותה או שאין. לכן הציווי לפי הרמבם איננו על "תחווה יראה ואהבה" אלא "ללמוד דברים המביאים לחוויות אלו".

חלק נוסף במצוות "אהבת ה'" לפי הרמב"ם הוא זכירת האל (ראה מורה נבוכים ג' נא'). לכן במקומות מסוים מגדיר הרמב"ם את שמירת המצוות כחלק ממצוות האהבה, ולכאורה סותר את דבריו במשנה תורה. אך אין כאן סתירה אמיתית, כי בכל מצווה, נוסף למהות המצווה שקשורה לעולם הזה, קיים האלמנט של זכירת האל. ובפרט המצוות עליהן כתב הרמב"ם בספר אהבה. אך עדיין אם אדם לא העמיק באל , ההיזכרות שלו לא שווה הרבה, גם ההיפך - אם אדם לא יהודי והעמיק באל וזוכר אותו כמו האבות, קיים מצוות אהבה כאברהם למרות שלא קיים את כל המצוות.

מוסר אוניברסלי כיסוד, ופירוק הגישה המיסטית למצוות

האם המשמעות היא שהרמב"ם מבטל את המוסר? להפך. הוא דורש חסד, צדקה ומשפט כתנאי הכרחי לזרימת השפע – ולא במקרה הפרק החותם את מורה נבוכים כולו (ג, נד) מסיים בפסוק "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי". ללא תשתית מידתית, השכל נותר "מלוכלך". אולם, את השלמות הזו ניתן להשיג גם ללא המערכת ההלכתית הפורמלית, כפי שעשו חסידי אומות העולם.

וכאן חובה להתמודד עם המקור המפורסם ביותר בסוגיה – הלכות מלכים ח, יא. בנוסח הדפוס, מי שמקיים את שבע המצוות "מפני הכרע הדעת" ולא מפני הציווי האלוהי, "אינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" – ולכאורה הפילוסוף הרציונלי מודר מהעולם הבא. אלא שבכתבי היד המדויקים ובמהדורות תימן הגרסה היא "אלא מחכמיהם": מי שהגיע לאמת בכוח עיונו אינו "חסיד" (שכן איננו מקיים את המצוות מתוך ציות), אבל הוא נמנה על "חכמי אומות העולם" – והרי לפי משל הארמון, ה"חכם" המעיין הוא בדיוק מי שנמצא בפנים, בעוד המציית בלא עיון סובב את החומות. ואת המילה האחרונה אומר הרמב"ם בפסק אוניברסלי מפורש: "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו... הרי זה נתקדש קודש קודשים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יג).

כדי להבין עד כמה הגישה המיימונית הזו הפוכה מהתפיסה המסורתית-מיסטית, נחזור לביקורת ב"חיי מוהר"ן". רבי נחמן תקף בחריפות את ההסברים ההיסטוריים והשכליים שהרמב"ם נתן לטעמי המצוות, ובפרט למצוות הקורבנות והקטורת:

"איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו על קרבנות וקטורת, הלא כמה תיקונים נוראים עצומים נעשים בכל העולמות למעלה למעלה עד אין סוף על ידי אמירת הקטורת לבד... אך באמת טעם הקטורת והקרבנות אי אפשר להשיג כלל... וכשנכנסין בספרים אלו הנ"ל (ספרי המחקר) אין מוצאין בהם דבר קדושה והוא כמו הולך במדבר שמם".

ואכן, הרמב"ם מסביר את הקרבנות כאמצעי פדגוגי – "כוונה שנייה" שנועדה לגמול את העם בהדרגה מפולחני עבודה זרה (מורה נבוכים ג, כט–לב), ואת הקטורת הוא מנמק בטעם "טכני" לגמרי: סילוק ריח הבשר והשחיטה מן המקדש (שם, ג, מה). רבי נחמן, אגב, ממשיך כאן מסורת ותיקה של התנגדות: כבר הרמב"ן, בפירושו לתורה, כינה את טעם הקרבנות של הרמב"ם "דברי הבאי" (רמב"ן על ויקרא א, ט). עבור רבי נחמן והמקובלים, המצוות הן כלים מיסטיים שמשפיעים על מערכות קוסמיות. עבור הרמב"ם, המצוות המעשיות הן כלי פדגוגי וחברתי בלבד (בשורשי מחלוקת זו נתמקד במאמר השלישי בסדרה זו). לאור זאת, ברור מדוע חלקים נרחבים מטעמי המצוות שהרמב"ם מציג, אשר עסקו בהרחקת מנהגי אלילות של זמנו, מאבדים את הרלוונטיות שלהם כיום. מה שנשאר נצחי הוא פיתוח השכל וזיכוך המידות. כלומר, בעוד דת משה מאבדת מהרלוונטיות שלה, דת אברהם נשארת רלוונטית ונצחית.

יקום אוטומטי ואל שאינו מתערב

הרמב"ם מקדים את זמנו גם בהבנת מבנה היקום. הוא שולל את הגאווה האנושית הרואה באדם את תכלית הבריאה (מורה נבוכים ג, יג–יד), ומבין שבעולם כה עצום המנוהל בחוקיות מוחלטת, האל אינו "מנהל עבודה" המתערב ומשנה את רצונו בהתאם למעשינו.

הדת של הרמב"ם מבוססת על מנגנוני "שפע" אוטומטיים ודטרמיניסטיים (בהם נתמקד במאמר השני בסדרה זו). השפע המטאפיזי זורם באופן קבוע, כמעיין נובע (שם, ב, יב). הנס, ההשגחה והנבואה אינם התערבות נקודתית של האל, אלא פועל יוצא טבעי שמתרחש ברגע שהאדם מכשיר את תודעתו לקלוט את השפע הזה. מודל זה מתיישב בצורה מושלמת עם מה שאנו יודעים היום על מימדי היקום האדירים וחוקיותו הקשיחה.

סיכום: פתרון למאה ה-21

הסוד הגדול של הרמב"ם – "דת אברהם" המבוססת על השכלה באל, אוניברסליות, חוקיות טבעית ומוסר עצמאי – מתאימה ורלוונטית למאה ה-21 יותר מתמיד.

גם אם אינך שומר מצוות ואפילו אם אינך יהודי, לפי הרמב"ם הפילוסופי אתה יכול לעלות לראש הפירמידה ולהיות עם האל בארמונו. זאת בתנאי שתשמור על מידות טובות, חסד, צדקה ומשפט, תתעמק בהשכלה באל. תחקור את הבריאה דרך מדעי הטבע, תחקור את הפילוסופיה של אחדות האל, דרך זה תגיע לחוויות ההתפעמות מהאל, יראה ואהבה.

חזרה למודל המיימוני הזה, כדת מונותאיסטית עולמית, יכולה לפרק את המוקשים בדתות הקיימות כיום. להבנתי הבעיה הגדולה בדתות המונותאיסטיות היא שכל דת הוסיפה פרטים רבים על השורש והעיקר. על פרטים אלו התגלעו מחלוקות, מאחר וזה טבע העולם שככל שתוסיף יותר פרטים, הסיכוי לאי הסכמות כיצד לפרש אותם וכדומה, גדל. זה הוביל למלחמות בין הדתות וגם מלחמות פנימיות בתוך כל דת (פרושים מול צדוקים אצל היהודים, פרוטסטנטים מול קתולים אצל הנוצרים, שיעים מול סונים באיסלאם).

חזרה לשורש המונותאיסטי של כולם, חזרה לדת אברהם, משמעותה היא השלת הפרטים המיותרים מכל הדתות לטובת דת מונותאיסטית כללית. חזרה זו תוכל לנטרל את כל החיכוכים המיותרים וליצור חזון חדש לעולם כולו. שהרי על העקרונות של דת אברהם, מידות טובות והשכלה, מסכימים כולם!