הקיווי והיחוד כשיטת ריפוי וטיפול - מאמר שלישי על תורת הרמח"ל

סיכום שתי ההנהגות והקיווי

במאמרים הקודמים ראינו כי הקב"ה מנהיג את עולמו בהנהגה מוגבלת, הנקראת בדברי הרמח"ל "הנהגת השכר והעונש". בהנהגה זו נמצאים קלקול ותיקון, שכר ועונש, בניה וחורבן.
ראינו גם כי הגוף הפיזי מקביל ונמשל להנהגה זו. לכן גם בגוף הפיזי וגם בהנהגה יש קלקולים מוות ומחלות, כך גם ישנם חטאים והשחתה.

ראינו גם כן שבתוך ההנהגה המוגבלת, נכנס "הקו מאור אינסוף" הנקרא גם "הנהגת היחוד". הוא "מסדר" את ההנהגה המוגבלת באופן שתגיע לתיקונה בסופו של דבר, הוא מתקן את כל הקלקולים הנמצאים בטבע המציאות הבלתי מושלם.
ראינו כי הקו מאור אינסוף איננו תלוי במעשי האדם, הוא מביא את השלמות בכל מקרה, גם בפנימיות הקלקול הגדול ביותר הוא נמצא ומביא את השלמות בדרך נעלמת.
ראינו גם כי הנשמה מקבילה ונמשלה להנהגה הפנימית והנסתרת הזו.

בסופו של דבר, אור הקו יגרום לכך שהעולם יתוקן ומחלות העולם והחברה יתוקנו. אור הקו הוא למעשה מה שמביא את הגאולה לעולם, את סוף הקלקולים וההשחתה. בראש הקלקולים כמובן נמצא המוות, לכן כתוב בנביאים "בילע המוות לנצח".

ראינו גם כן כי מה שגורם לאור הקו, אור האינסוף, להתגלות בעוצמה ולתקן את ההנהגה המוגבלת, זהו ה"קיווי" , מלשון תקווה. הקיווי אל האל גורם לנו להפוך לכלי קיבול אל האינסוף, קו הוא גם מלשון "מקווה" האוגר בתוכו את שפע האינסוף, וככל שאנחנו מקווים ומצפים לאינסוף יותר, אנחנו "מעודדים" את אור הקו להיכנס בהנהגה המוגבלת, ולתקן ממנה עוד ועוד חלקים.

הפיכת הגוף למלאך

הרמח"ל מבאר גם כן, כי ההקבלה לגוף ונשמה בנושא הזה היא מוחלטת, דהיינו, ככל ששליטת הקו תגבר על ההנהגה המוגבלת, הנשמה תתחזק יותר ותשלוט יותר. בניגוד למצב היום בו הגוף הוא "בעל הבית" והנשמה היא כאורח וכמעט איננה מורגשת, בסופו של דבר נגיע למצב בו הנשמה תהיה בעלת הבית, והגוף טפל לה. כשזה יקרה, יהיו בני האדם כמלאכי השרת.
ללא מוות , ללא מחלות, ללא מידות רעות השולטות בהם, ללא קלקולים.

וכפי שהרמח"ל כותב ב"דעת תבונות":

והרי כאן ענין החסרון והשלמות שזכרנו למעלה. כי האלהים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך, בלתי ראוי לאור באור קדושתו ית' מפני מוגו השפל, כי אין לבא אל שער המלך ולבקר בהיכלו אלא שלמי ההכנה, קל וחומר ממלכותא דארעא. וזה החשך אשר מוטבע הוא בחוקו של הגוף הזה, הוא השם בקרבו את כל התאוות הרעות השולטות בו, ועושה אותו עלול לכל המקרים הרעים המוצאים אותו. וזאת שנית - עשה הנשמה הטהורה, החצובה מתחת כסא הכבוד, והורידה ונפחה בתוך הגוף הזה לטהרו ולקדשו. וזה מה שצריך להבין, כי אין סוף הכונה בביאת הנשמה בגוף לשתחיה אותו בחיי ההבל האלה, אבל עיקר ביאה זו הוא לזכך אותו זיכוך ממש, להעלותו משפל מדרגתו החמרית וחשכה אל המדרגה העליונה, להיות כמלאכי השרת. ודבר זה מצאנו כבר במשה רבנו ע"ה, שזכה וזיכך את חמריותו, עד ששב למדרגת מלאך ממש, וכבר ראו כל ישראל כי קרן עור פני משה. וחנוך ואליהו נתעלו לשמים בגופם ממש, אחר אשר זככו את חמריותם זיכוך גדול. אך הדרך אשר בו תוכל הנשמה לזכך את גופה, הלא הוא במעשה המצוות וקיום התורה, כי נר מצוה ותורה אור. וכל מה שהיא מרבה לקנות תורה ומצוות - מרבה זיכוך לגוף ההוא, וזכות לעצמה - שהיא מקיימת רצון קונה.

אכן התורה והמצוות הנזכרים כאן, גם הם בכלל הקיווי, כפי שאמרנו, הקיווי מתגלה במעשים טובים, בתפילה ובשיר.

כך גם בהשכלה ובמידות טובות.

בכל אלו, הכוונה הפנימית צריכה להיות "גילוי הנהגת היחוד", על מנת שאכן יפעלו את פעולתם כ"קיווי" ויגרמו לזיכוך המציאות.

לרמח"ל וחבורתו היו גם "פסוקי קיווי" אותם נהגו לומר מידי יום ביומו, ניתן למצוא כאן באתר הרמח"ל.

כך גם חיבר הרמח"ל שיר המזכיר את פיוט "לך אלי תשוקתי" בשם "לך אלי תקוותי", ניתן למוצאו גם כן באתר הנ"ל.

הקיווי כמדיטציה וכטיפול

אמנם הרמח"ל מדבר על תפילה שיר ופסוקים, אך לדעתי התשוקה והקיווי אינם מוגבלים לפעולת הדיבור. בסופו של דבר, קיווי הוא הרגשה פנימית, "איפשור לאינסוף להיכנס". התמסרות, המזמינה את הנהגת הייחוד להיכנס פנימה. מכאן, הדרך אל הקיווי לא כרעיון פילוסופי בלבד אלא כפרקטיקה מדיטטיבית - היא קצרה ומתבקשת.

אז מה פשוט יותר מאשר לשכב או לשבת בשקט, ופשוט לקוות?
לאפשר לאינסוף להיכנס בתוכינו? לתוך גופינו? לתוך מצוקותינו? לתוך צרות היום יום שלנו?
לתוך מצוקות חבירנו? לתוך מצוקות עם ישראל?

לתוך התמכרויותינו ומידותינו הלא מתוקנות?

לאינסוף אין מגבלה, והאינסוף נמצא גם בכל אלו בסתר. לדעתי ניתן לראות את הקיווי גם כ"היזכרות" באינסוף שנמצא בהכל ומביא את השלמות להכל. דרך ההיזכרות הזו, מגבירים את כח השלמות.

כפרקטיקה מדיטטיבית, ניתן לדמות קו אור הנכנס לתוכינו דרך קודקוד הראש, בדיוק כמו משל האר"י עם הצמצום והקו מאור אינסוף החודר פנימה (אותו הזכרנו במאמר הראשון).

אך אני אישית בדרך כלל אינני מדמה זאת כך, עבורי אישית הקיווי מתבטא כ"קול דממה דקה".
כאשר ישבתי במדיטציה עמוקה, בדרך כלל היה מגיע שלב בו הייתי שומע קול צפצוף עדין מאוד, כעין "רעש לבן".
בהתחלה לא יחסתי לזה חשיבות, אך בהמשך למדתי שיש שיטות מדיטציה הנעזרות בקול הזה - הידועה בינהם היא שיטה הנקראת "נאדא יוגה" וזו נקראת "מדיטציה על הקול הפנימי".

להרגשתי הקול הפנימי הזה והנהגת היחוד הם אותו הדבר בדיוק, או ליתר דיוק, הקול הפנימי הזה הוא ביטוי פיזי של הנהגת היחוד שאכן נכנסת בגוף ומזככת אותו. גם לקול הזה יש אופי והרגשה של "קו".

כך שאני מאפשר לקול הפנימי להיכנס לתוכי, לאיברי, למצוקותי, למצוקות חברי וכל מה שאני חושב עליו. אני מאפשר לאינסוף להיכנס לתוך מוגבלותי להשלים ולתקן את הטעון תיקון, בדרכו הנסתרת.

אני מאמין באמונה שלמה בריפוי שזה מביא.

לי, לחברי, לעם ישראל, לעולם כולו.