המשך תשובות לטענותיו של דר' רובין - ב'

‏תמצית הטענה של דר' רובין

הקבלה אכן מודה שעל אלוהים כשלעצמו — האינסוף — אי אפשר לומר דבר; אלא שהיא מעבירה בפועל את כל התוכן הדתי אל הספירות, והופכת אותן לאלילים. מה שנחסך בקצה האחד מבוזבז בקצה השני, ולכן זו חזרה לעבודת אלילים. הוא נשען על הרמב"ם, שאמר על מי שנטל את הכוכבים כמתווכים — מה הרווחת בזה?

שלוש הראיות שהוא מביא:

הראשונה היא האשמה עתיקה ומפורסמת כבר האשימו את המקובלים שהם עובדים את הספירות, וההאשמה חוזרת ומתגלגלת לאורך הדורות.

הרמ"ק כעד עוין. ב"פרדס רימונים", שער עצמות וכלים, מוצגות שתי שיטות הפוכות — שהספירות הן עצמות האלוהות, או שאינן קיימות כלל אלא משל לפעולות (עמדה הדומה לתורת התארים של הרמב"ם) — והרמ"ק דוחה את שתיהן בחריפות, את השנייה אף יותר מן הראשונה. מכאן מבקש רובין להוכיח שהקבלה עצמה סירבה לקריאה המפשיטה.

הפרקטיקה. ספרי הכוונות, ובראשם כוונות הרש"ש, מדריכים בכל ברכה לאיזה חלק באלוהות לכוון ואילו חלקים לזווג זה בזה. וכשמשיבים לו שהכוונה לאלוהות המתלבשת בספירות, הוא מחזיר: אם היא מתלבשת בהן — מה הרווחנו?

‏התשובה על פי הרמח"ל

בקטע יסודי וארוך בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז', מסביר הרמח"ל נושא זה. למרות שהקטע ארוך, אביא אותו כאן במלואו מפאת חשיבותו.

‏זה ודאי, שכל כך דברים שאנו מזכירים בספירות - דברי צורה וגשמיות, אי אפשר להיותם כך בהם בשום פנים, כי זה היה ככפירה ח"ו ומקרא מלא הוא, "כי לא ראיתם כל תמונה". ואף על פי שאמרנו שהם כחות המחשבה העליונה הנראית לנביאים או לנשמות, כמו שהיו נראים המחשבות בנשמתו של אדם, אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגוף, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו. והרי אנו אומרים קטנות וגדלות, עליה וירידה, הלבשה ומקומות, כל אלה ודאי אי אפשר לומר אותם שהם כך בספירות.

‏ואם תאמר, שכל אלה הדברים הם משל ורמז לדברים עליונים, להנהגה ומשפטיה — גם זה אי אפשר לומר, כי הרי רוב הדרושים היו ללא כלום, כי תלי תניא בדלא תניא, ודברי הרב הקדוש זללה"ה, ודברי המקובלים הראשונים ואחרונים ועל כולם דברי הרשב"י זללה"ה, אינן מורים כן, אלא מורים שיש מציאות דברים האלה בספירות ממש. והנה כאן הוא מקום בירור האמת, כי אם היסוד הזה משימין אותו כהוגן - הכל מובן בהבנה ממש, גלויה ופשוטה, ואם היסוד הזה אינו כראוי - כל הבנינים פורחים באויר, ואי אפשר להגיע אל הבנת הדרושים כלל.

‏והנה האמת, שכל הספירות הם כחות המחשבה העליונה, כולם פועלים בעולם הפעולות הצריכים, כולם לכוונה אחת, שהוא השלימות האחרון, וכמש"ל. וכל אלה הכחות מזומן בהם כבר מה שיספיק להנהגת כל העולם בכל זמן. פירוש דרך משל, כח החסד כבר מזומן בכל הדרכים שיש לו לפעול בעולמות, לשלוט או להניח שליטתו, לשלוט הרבה או מעט, או לצאת בתוך שליטת הגבורה באותם הדרכים שהוכנו כבר, לפעול בגלוי או בהעלם, וכן לדין וכן לרחמים, מה שצריך לשכר או לעונש, מה שצריך לקיום העולם, מה שצריך לשכר נצחי, בכל אחד מן הכחות האלה שאמרנו - חסד דין רחמים. כי כבר שיערה המחשבה העליונה כל מה שצריך להנהגת כל הבריות עד סוף כל הסבוב, ואינה אלא הרכבה אחת של הכחות האלה השלושה, בכל מיני שליטות ומשפטים ודרכים, שדי ומספיק לכל מה שיצטרך להוליד בעולם.

‏והנה כל ההרכבה והאריגה הזאת נראית לנביאים או לנשמות, והוא הנקרא מרכבה. אך כחות המחשבה אי אפשר לראות, כי הם פשוטים, ואינם ניתנים ליראות לפי עצמן. אבל רצה רצון העליון שיראו בדרך אורות, ובדמיון נבואי, נראים בכל מה שאנו מזכירים בהם, פירוש, פרצופים, עולמות, הלבשה, עליות, וירידות, וכל הדברים האלה. אך כבר ידענו שאין הכחות האלה כך ח"ו, אלא נראים כך בדמיון הנבואי, שכן כתיב בהדיא, "וביד הנביאים אדמה", שהוא ית"ש מסתיר עניני מחשבתו העמוקה באותם המשלים הנבואיים. אבל האמת - שהם רואים כך, וגם זאת הראיה אינה כראיה גופית וכדלקמן, אבל הם רואים ענינים רוחניים שענינם הלבשה עליה וירידה. אך גם זאת הראיה אינה אלא ראיה נבואיית ודמיונית, שר"ל כל אותו עומק המחשבה והעצה העמוקה והרחבה שזכרנו.

‏נמצא שאין הדרושים הנאמרים משל כלל, כי העליה וירידה והלבשה, וכל הדברים שאמרנו, ישנם באמת בחזון ובנבואה, אלא שאותו החזון עצמו ואותה הנבואה אינו אלא דמות נבואי, ויפה כח הנביאים שרואים החזון, ומבינים הענין, וכדלקמן. נמצא, שהענין הוא סדר עצה עמוקה, שכשרצה המאציל העליון להראותו - מראה אותו בסדר המרכבה, והושם לפרקי המרכבה הזאת שמות, כל פרק בפני עצמו, והם שמות הספירות והפרצופים. והחזיונות מראים כל המצבים והתכונות. כי הנה כשיש מציאות זה של החזון הנבואי, יכולים לראות במינים רבים של זה הסוג, פירוש - בכמה מיני ציורים ודמיונות, בכל מה שאנו מזכירים בכל העולמות והפרצופים.

כלומר, עונה הרמח"ל שיש בספירות שתי בחינות:

1. מהותן מצד עצמן — כוחות המחשבה העליונה, כוחות רוחניים מופשטים שאין בהם שום צורה או גשמיות.

2. איך שהנביא בחזונו רואה אותן — בציורים של העולם הפיזי, הרומזים למהות הספירה. למשל, הנביא רואה את ה' פעם כזקן מלא רחמים, פעם כאיש מלחמה, פעם כדמות נשית, "כאיש אשר אמו תנחמנו", פעם יושב על כיסא למשפט, וכן הלאה.

כל דברי האר"י לפי הסברי הרמח"ל מתייחסים לבחינה השנייה: דבריו הם המראה הנבואי שהנביא רואה, וממנו מבין מה קורה בעולמות העליונים — איזו ספירה שולטת, איזו ספירה "מתלבשת" בספירה אחרת ופועלת בה בהעלם, איזו ספירה משתלשלת מחברתה בתהליך סיבתי, וכן הלאה. כך הנביא רואה את המראה ומבין מעצמו את ההנהגה.

שתי בחינות אלו הן משל ונמשל: המשל הוא הספירות כפי שהנביא רואה אותן, וכפי שכתוב בכתבי האר"י — צורות גשמיות; הנמשל הוא הספירות כפי שהן באמת, כוחותיה של המחשבה העליונה, חסרי צורה.

וכאן קיים דיוק שהוא כל עומק העניין, והרמח"ל מדגיש אותו במפורש. העליות והירידות וההתלבשויות ישנן באמת — בחזון הנבואי. מתוכו מבינים תהליכים מופשטים בספירות עצמן, שאין בהן צורה ודמות. כך שבניגוד לדיעה השניה אותה דחה הרמ"ק, הספירות אינן רק משל, אלא כל מה שנאמר בספירות קיים בחזון הנבואי.

(גם זה בערבון מוגבל, כי כפי שמסביר הרמח"ל בפתח ט', הנביא אינו רואה את הצורות בראיית העיניים אלא בראיית נשמה: "נראה ענין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא למטה, וזה נקרא ראיית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף". כלומר המדובר יותר ב"הבנה" מאשר בראיית עצמים פיזית).

אגב, על אלו הלומדים ובקיאים בכתבי האר"י אך אינם מנסים להבין את הנמשל שבהם כותב הרמח"ל בספרו "חוקר ומקובל" כי הם כמו מי שלומדים בעל פה את תוכן העניינים של ספר, מבלי ללמוד את הספר עצמו. לצערינו רוב ככל המקובלים נופלים תחת קטגוריה זו של הרמח"ל. היו גם מקובלים שבאופן עקרוני התנגדו לעיסוק ב"נמשל", כמו בעל הלשם. על אלו אני מסכים שביקורתם של מתנגדי הקבלה מוצדקת.

בכל אופן אין הרמח"ל יחיד בגישה זו של משל ונמשל; קדם לו למשל רבי אברהם כהן הררה, שהסביר את הקבלה כנמשל לפילוסופיה הנאו-אפלטונית.

‏ומדוע אין כאן ריבוי

עכשיו אפשר לחזור לטענה עצמה. אם הספירות אינן עצמים בעלי צורה, אלא כוחות של מחשבה אחת — הרי שאין בהן ריבוי יותר מכפי שיש ריבוי באדם אחד שמתלבט.

אדם עומד בפני החלטה. מצד אחד הוא חושב: למה לא? מצד שני: ולמה כן? יש כאן שני צדדים אמיתיים, ובכל זאת אין כאן שני אנשים. כל צד כזה, אילו הוצג במשל, היה נראה כספירה אחרת. ואם ירצה המשל להרחיב, יעמידו שם אפילו "מלאכים" שיטענו זה לכאן וזה לכאן — וכל מלאך מייצג ספירה מסוימת. אלא שהספירה היא המופשט, הטיעון עצמו, המלאך הוא כמו עורך הדין שמציג אותו.

ובמילים אחרות: ריבוי הצדדים בדיון אינו ריבוי בבעל הדיון.

כך גם לגבי הטענה על "הכוכבים כמתווכים":

הכוכבים הינם נבראים, ישויות בעלות קיום משלהן שאפשר לפנות אליהן במקומו; הספירות אינן עומדות בין האל לעולם אלא הן הדרך בה האל פועל. אלו מידות מופשטות של חסד, גבורה, תפארת. אצל בני אדם הייתי מגדיר דברים אלו כ"תכונות". אצל האל אינני מגדיר כך, מהסיבה שאצל האל הן רצוניות בשונה מתכונה אנושית. אך מכל בחינה אחרת, כן הייתי מגדיר כ"תכונות". ממילא, אין כאן עבודה לספירות כ"מתווכות" אלא פניה אל האל מכוח "תכונותיו" (הרצוניות), בדיוק כפי שנגיד לאדם "ברוב טובך".

‏סתירות בכתבי האר"י

הרמח"ל נאמן לשיטתו: מכיוון שכתבי האר"י מביעים רעיון דרך מראה נבואי, ייתכן שייפלו במראה סתירות, שהרי העיקר אינו המראה אלא מה שהוא בא להביע. לכן ייתכן שפעם ייראו הספירות כך ופעם אחרת, ושני המראות יסתרו זה את זה — ואין בכך שום בעיה. ואלו דבריו בפתח ח':

‏יכולות הספירות ליראות בדמיונות אפילו הפכיים זה לזה. אם הדמיון היה עצמי בספירות, זה פשוט ששני הפכים אינם עומדים בנושא אחד, אך כיון שאינו אלא רצוני - אין שום קושיא שיראו דמיונות הפכיים ממש, כי עתה רוצה הרצון העליון שיראה בדרך אחד, ואחר כך בדרך אחר. והנה זאת תשובה למה שנראה קשה בדברי הרב הקדוש זלל"ה בהרבה דרושים, שנראים דבריו סותרים זה את זה. והדבר הקשה מאד בענין מצב העולמות, שכמה לשונות סותרים זה עם זה. ומה שקשה יותר בזה, הוא ענין העגולים והיושר, שנמצאת עשייה במרכז, ולפי זה היה הקו באמצע העשייה, ועובר עד למטה ממנה. וזה אי אפשר להיות מכמה צדדים, כמו שהקשו כבר כל יודעי בינה. אך תשובת הענין הזה הוא, כי בהיות כל זה מראה נבואיי, היה יכולת במראה ליראות שני דמיונות הפכיים.

כמו ממש הרואה בחלום, שמתחלפים הנושאים לפניו ברגע אחד, כי שם אין עצם הדברים המתדמים בחלום נראים כלל, אלא כח המדמה מדמה כן מה שרואה הנשמה במראותיה, ויודעת הדברים מה שמגלים לה, אם אמת, אם שקר, כח המדמה מצייר אותם הדברים בשכל האדם בחידותיו, ומצייר לו כאילו רואה העצמים ההם. וכיון שאין הראיה אלא בכח המדמה, אם כן אין שייכים בה המשפטים השייכים בעצמים ההם עצמם, אילו היו נראים באמת מן העין. אלא חולמים לראות נושא אחד, וכמה פעמים מתחלף הנושא ההוא בחלום עצמו לנושא אחר.

‏כן הדבר הזה במראה הנבואה - אפשר לראות חזיונות הפכיים, פירוש - כי יראה דבר אחד, ובהביט עליו להבינו - יתחלף לדבר אחר. והוא סוד "והחיות רצוא ושוב". והנה בראות העולמות בכלל עם הקו שבתוכם, אז יראו העגולים זה בתוך זה, והקו יורד באמצען עד הסוף, ונמצאת עשייה נראית במרכז. וכשהולכים להביט אל הקו - נראית עשייה בסוף. ואם יראו אותה בעגולים וביושר בבת אחת - יראו אותה למעלה ולמטה בבת אחת. ואראך דוגמא בעה"ז אפילו בהקיץ - והוא מה שאמרו רז"ל בענין קבורתו של משה, לעומדים למטה היתה נראית להם למעלה, וכשעומדים למעלה נראית למטה. כך הוא הענין בכל מראות העליונות, כי נראות בכל הדיוקנאות, משתנים בכל רגע ממש כבחלום. וכן כמה עניני סתירות אחרים המוזכרים בדברי הרב זללה"ה, ואינם סתירות, כי האמת - זה וזה נראה, ואפילו בבת אחת, כמקרה החלום.

‏היחס בין המשל הנבואי לעולמנו

לדעתי מי שהסביר עניין זה באופן הטוב ביותר הוא בעל הסולם במאמר "מהות חכמת הקבלה", אף שגם הרמח"ל מסכים לחלוטין לגישה זו. אנסה להסביר במילים שלי את הנצרך לענייננו.

אמרנו שכל תיאורי הספירות הם מראה נבואי, ושהוא רומז לכוחות העליונים. אך אין זה כמשל רגיל, שאין לצורתו ערך כשלעצמה. כאן דווקא יש לצורה ערך — והטעם נעוץ בספירת המלכות.

המלכות היא זו שמציירת את המראה הנבואי, והיא גם זו שמציירת את כל הנבראים ונותנת להם את צורתם. משום כך היא נקראת "תמונת ה'". וכך כותב הרמח"ל:

‏אך יש מציאות אחת שרצה הרצון העליון, שההנהגה, מלבד מה שתהיה באמת בתחתונים, שהרי הם הנהוגים, גם תיראה בם. פירוש - שהנבראים עצמם יהיו נבראים להראות ההנהגה בצורתם עצמה, ויהיו כל כך נבראים כמו חלקי ההנהגה, עד שכל כח שבהנהגה - יהיה נברא אחד יוצא ממנו, שיראה עליו בצורתו, ותכונתו, בסגולותיו.

‏ואמנם צריך אמצעית לזה, פירוש - מה שידריך חוקות ההנהגה ליראות בנבראים. פירוש - מי יעשה שכח אחד יראה באזן, וכח אחד בפה, וכח אחד בתפוח, וכח אחד במים, וכח אחד בכסף, ודאי צריך שיהיה אור שסגולתו לזה - להעביר ההנהגה אל הציור בדרך הזה. והנה כל זה הוא במלכות, וז"ס "ותמונת ה' יביט", שהמלכות נקראת תמונת ה', כי היא גורמת הדמיונות שזכרנו בספירות, כי היא השורש לכל התחתונים, ולכל מציאותם, ושם יש ענין זה שהחוקים יראו בציורי גופים התחתונים, אך עדיין שם הצורה רוחנית, כי הכל בהדרגה. ושם חקוק הצורה הרוחנית, ומשם באה אחר כך הגשמית.

‏והנה אין כח בבני האדם להשיג האורות העליונים אלא כמו שהם מתיחסים לעצמם, פירוש - שהם שרשים לצורתם, ושייכים לה. ועל פי זה אין יכולים להשיג אלא במלכות, שהיא ענין התמונות, ומראה אורות העליונים והנהגותיהם בדרך זה. וה"ס "כי אם בזאת יתהלל המתהלל" וכו', כי אין ההשגה אלא בדרך זה.

שני דברים נובעים מכאן.

1. קודם כול, הציור מדויק. אם צורת האריה רומזת על חסד וצורת השור על גבורה, אין אלה משלים בעלמא: אותו אור עצמו שמצייר את המראה הנבואי הוא שמצייר את האריה ואת השור בעולם. לכן מצורת האריה אפשר להבין עניינים הקשורים למידת החסד, ומצורת השור עניינים הקשורים למידת הגבורה — וגם כיצד המלכות מביאה את המידה הזו אל המציאות.

2. הקשר הוא דו-סטרי. כל נברא ויצור גשמי מסמל מהות רוחנית מופשטת, רעיון כלשהו. לכן פעולות הנעשות בעולם הזה מתוך מטרה וכוונה להשפיע על הספירות העליונות, ונעזרות לשם כך בדברים פיזיים של העולם הזה באופן מדויק, אכן ישפיעו על הספירות המופשטות. כך למעשה מסבירה הקבלה את כל המצוות. ובזה נעסוק בסעיף הבא.

אז לשאלותיו של ד"ר רובין בעניין הריבוי - ענינו ומהות הציורים הגשמיים בספירות, כבר ענינו.

נשאר לנו לדון בנושא האחרון שהעלה - הפרקטיקה.

הפרקטיקה הקבלית

ספרי הכוונות, ובראשם כוונות הרש"ש, מדריכים בכל ברכה לאיזה חלק באלוהות לכוון ואילו חלקים לזווג זה בזה.

לפי מה שהסברנו קודם על הקשר הדו סיטרי בין המציאות לבין הספירות, דרך ספירת המלכות, מובן עניין זה.

זאת מאחר והמשל הנבואי הינו סימבוליקה של הספירות המופשטות, וגם המציאות עצמה היא סימבוליקה של הספירות המופשטות, ממילא דרך הסימבוליקה (המציאות) ניתן לעורר את הספירות המופשטות לפעול ולהשפיע. זה עניין הכוונות - השופר, למשל, הוא סימבוליקה לספירת הבינה. אז הסימבוליקה של המציאות (השופר), מעוררת את הסימבוליקה של "המשל" הנמצאת בספירת המלכות שממנה נובעת צורת ה"שופר", והיא מעוררת את הספירות המופשטות לפעול את פעולתן להשפיע למציאות.

(כפי שהתבאר במאמר הקודם, אין ההתעוררות בעצמותו אלא בשפע ובהנהגתו)

לדעתי זו דווקא אחת החוזקות הגדולות של השיטה הקבלית לעומת שיטת הרמבם. בשיטה הקבלית התורה מדויקת. יש טעם למה השופר צריך להיות דווקא כך וכך, כי הסימבוליקה מגיעה עד הפרטים. בשיטת הרמבם טעמי המצוות הם חברתיים וחינוכיים ואין לו שום הסבר לפרטי המצוות, בקבלה יש הסבר לפרטים: כל מעשה בעולם הזה צריך להיעשות באופן מדויק כדי לעורר את הכוח והסימבוליקה שכנגדו בספירות. זו להבנתי אחת הסיבות שהקבלה ניצחה בגדול — כי היא מסבירה את המצוות הרבה יותר טוב מאשר הרמב"ם.