המשך תשובות לטענותיו של דר' רובין - ב'

תמצית הטענה של דר' רובין

הקבלה אכן מודה שעל אלוהים כשלעצמו — האינסוף — אי אפשר לומר דבר; אלא שהיא מעבירה בפועל את כל התוכן הדתי אל הספירות, והופכת אותן לאלילים. מה שנחסך בקצה האחד מבוזבז בקצה השני, ולכן זו חזרה לעבודת אלילים. הוא נשען על הרמב"ם, שאמר על מי שנטל את הכוכבים כמתווכים — מה הרווחת בזה?

שלוש הראיות שהוא מביא:

הראשונה היא האשמה עתיקה ומפורסמת: כבר האשימו את המקובלים שהם עובדים את הספירות, וההאשמה חוזרת ומתגלגלת לאורך הדורות.

הרמ"ק כעד עוין. ב"פרדס רימונים", שער עצמות וכלים, מוצגות שתי שיטות הפוכות — שהספירות הן עצמות האלוהות, או שאינן קיימות כלל אלא משל לפעולות (עמדה הדומה לתורת התארים של הרמב"ם) — והרמ"ק דוחה את שתיהן בחריפות, את השנייה אף יותר מן הראשונה. מכאן מבקש רובין להוכיח שהקבלה עצמה סירבה לקריאה המפשיטה.

הפרקטיקה. ספרי הכוונות, ובראשם כוונות הרש"ש, מדריכים בכל ברכה לאיזה חלק באלוהות לכוון ואילו חלקים לזווג זה בזה. וכשמשיבים לו שהכוונה לאלוהות המתלבשת בספירות, הוא מחזיר: אם היא מתלבשת בהן — מה הרווחנו?

התשובה על פי הרמח"ל

בקטע יסודי בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז', מסביר הרמח"ל נושא זה. תמצית תשובתו: יש בספירות שתי בחינות —

מהותן מצד עצמן — כוחות המחשבה העליונה, כוחות רוחניים מופשטים שאין בהם שום צורה או גשמיות.

איך שהנביא בחזונו רואה אותן — בציורים של העולם הפיזי, הרומזים למהות הספירה. למשל, הנביא רואה את ה' פעם כזקן מלא רחמים, פעם כאיש מלחמה, פעם כדמות נשית, "כאיש אשר אמו תנחמנו", פעם יושב על כיסא למשפט, וכן הלאה.

כל דברי האר"י לפי הסברי הרמח"ל מתייחסים אך ורק לבחינה השנייה: דברי האר"י הם המראה הנבואי שהנביא רואה, ממנו מבין מה קורה בעולמות העליונים המופשטים מכל צורה — איזו ספירה שולטת, איזו ספירה "מתלבשת" בספירה אחרת ופועלת בה בהעלם, איזו ספירה משתלשלת מחברתה בתהליך סיבתי, וכן הלאה. כך הנביא רואה את המראה ומבין מעצמו את ההנהגה.

שתי בחינות אלו הן משל ונמשל: המשל הוא הספירות כפי שהנביא רואה אותן, וכפי שכתוב בכתבי האר"י — צורות גשמיות; הנמשל הוא הספירות כפי שהן באמת, כוחותיה של המחשבה העליונה, חסרי צורה.

וכאן קיים דיוק שהוא עומק העניין והרמח"ל מדגיש אותו במפורש. העליות והירידות וההתלבשויות ישנן באמת — בחזון הנבואי. מתוכו מבינים תהליכים מופשטים בספירות עצמן, שאין בהן צורה ודמות. כך שבניגוד לדיעה השניה אותה דחה הרמ"ק, שטענה כי "הספירות הן משל בלבד", התשובה היא כי דברי האר"י הם אומנם משל, אך יש קיום למשל מצד עצמו בחזון הנבואי, מבחינה זו אין זה משל רגיל.

בלשונו: "נמצא שאין הדרושים הנאמרים משל כלל, כי העליה וירידה והלבשה, וכל הדברים שאמרנו, ישנם באמת בחזון ובנבואה, אלא שאותו החזון עצמו ואותה הנבואה אינו אלא דמות נבואי."

כך שהקושיה מהרמ"ק נפתרה - כי אומנם הספירות ככוחות מופשטים הם "עצמות האלוהות" , אך לא כן הספירות במראה הנבואה שהן "יצוג ויזואלי" של הספירות המופשטות. מצד שני, גם הספירות במראה הנבואה אינם "משל בעלמא" , אלא יש להם ממשות כחזיון. כך שמשתי הדרכים ה"לא קבילות" שהציע הרמ"ק נוצרה דרך שלישית קבילה לחלוטין.

אני מביא כאן את דברי רמח"ל מהקטע הנ"ל במלואם, אומנם זהו קטע ארוך, אך כל מילה בדבריו חשובה להבנה הנכונה של נושא זה.

על אלו הלומדים ובקיאים בכתבי האר"י אך אינם מנסים להבין את הנמשל שבהם, הם מבחינת הרמח"ל כמו מי שלומדים בעל פה את תוכן העניינים של ספר, מבלי ללמוד את הספר עצמו. לצערינו רוב ככל המקובלים נופלים תחת קטגוריה זו של הרמח"ל. היו גם מקובלים שבאופן עקרוני התנגדו לעיסוק ב"נמשל", כמו בעל הלשם. על אלו אני מסכים שביקורתם של מתנגדי הקבלה מוצדקת.

בכל אופן אין הרמח"ל יחיד בגישה זו של משל ונמשל; קדם לו למשל רבי אברהם כהן הררה, שהסביר את הקבלה כנמשל לפילוסופיה הנאו-אפלטונית. אך כנראה שהחיבור בין מראה הנבואה לבין כתבי האר"י , הוא מקורי של הרמח"ל, ובעל הלשם כותב שאף אחד לא אמר זאת לפניו.

הערה נוספת: גם ראיית ה"משל הנבואי" איננה ראיה פיזית, אלא יותר "הבנה":

"נראה ענין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא למטה, וזה נקרא ראיית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף"

הרמח"ל מרחיב על כך בפתח ט'.

הספירות כ"חוליה החסרה" במודל של הרמב"ם

בין האל המופשט והלא מתערב של הרמבם (המקביל לאור אינסוף), ובין עולם בעל חוקיות וסדר (כולל חוקי הטבע) יש פער אדיר, וחסרה חוליה מסוימת. הרמב"ם פשוט לא מתייחס לפער זה! יתכן אומנם שהוא יטען שחוקי הטבע הם ה"מלאכים". אך חסרה במודל שלו איזושהיא חוליה בין האינסוף לבין "כללים מסודרים" כמו חוקי הטבע בהם מונהג העולם. כמו כן חסרה חוליה בין האינסוף, לבין מה שרואה הנביא - הרי הנביא לא רואה רק "אינסוף" , אחרת לא היה מסוגל לומר מאומה.

חסר איזשהו מימד של "סדר" וארגון בין האינסוף המופשט לבין עולם בעל חוקיות.

הספירות הן הגישור שהקבלה יצרה על הפער הזה.

אל מופשט ובלתי מתערב -> צורת הנהגה מסודרת ורצונית של העולם -> עולם בעל סדר המונהג באמצעות חוקים.

החוליה האמצעית היא מערכת הספירות.
הספירות הן מערכת כוחות מסודרת שהיא ה"חוליה החסרה" הזו.

זה למעשה ההבדל בין אור אינסוף לספירות: בדרך הספירות רצה האל שהנהגתו תרד לעולם על פי סדר והגיון מסוימים. כך שהספירות הן צורת הנהגה שהיא:

1. מסודרת - שיש בה חוקיות, הגיון וסדר מסוימים. מה שאין כן באור אינסוף.

2. רצונית - איננה מוכרחת, אלא גילוי שאור אינסוף רצה לתת לנבראים, על מנת לאפשר להם להבין.

הרמח"ל מביא לזה משל מאב שרוצה ללמד את בנו לקרוא, הוא יכול אומנם לקרוא ברצף ללא בעיה, אך הוא בוחר באופן רצוני להתאים עצמו למה שהבן יכול לקבל ולכן האב קורא עם בנו הברה לאחר הברה.

כך האל יכול היה לפעול איתנו בדרך האינסוף ואז לא היינו מבינים מאומה. אך רצה האל לפעול איתנו בדרך מסודרת, ליצור עולם בעל כללים וחוקים, כך גם שלהנהגתו יהיו כללים וחוקים. לכן האל פועל איתנו בדרך הספירות.

כך שניתן להגדיר את הספירות כ"דרך הנהגה מסודרת ורצונית בה רצה האל להנהיג את עולמו".

כעת נחזור לשאלת הריבוי

נמשיל משל:

אדם עומד בפני החלטה. מצד אחד הוא חושב: למה לא? מצד שני: ולמה כן? יש כאן שני צדדים אמיתיים, ובכל זאת אין כאן שני אנשים. כל צד כזה, אילו הוצג במשל, היה נראה כספירה אחרת. ואם ירצה המשל להרחיב, יעמידו שם אפילו "מלאכים" שיטענו זה לכאן וזה לכאן — וכל מלאך מייצג ספירה מסוימת. אלא שהספירה היא המופשט, הטיעון עצמו. המלאך הוא כמו עורך הדין המציג את הטיעון.

כך בדיוק מציג התנ"ך בספר מלכים א' כב' את הדיון אצל הקב"ה כ"זה אומר בכה וזה אומר בכה" :

וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְהֹוָה רָאִיתִי אֶת יְהֹוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

אז מה שיוצר את הגישור בין "האינסוף" לבין מה שרואה הנביא, צדדים לכאן ולכאן עם טענות לכאן ולכאן, זו מערכת הספירות.

ולגבי טענת ד"ר רובין על "הכוכבים כמתווכים":

הכוכבים הינם נבראים, ישויות בעלות קיום משלהן. לעומתן הספירות אינן עומדות בין האל לעולם אלא הן הדרך בה האל רצה לפעול איתנו. אלו מידות מופשטות של חסד, גבורה, תפארת. אצל בני אדם הייתי מגדיר דברים אלו כ"תכונות". אצל האל אינני מגדיר כך, רק מהסיבה שאצל האל הן רצוניות ולא "מוטבעות" כתכונות באדם. אך מכל בחינה אחרת, הספירות דומות ל"תכונות". ממילא, אין כאן עבודה לספירות כ"מתווכות" אלא פניה אל האל מכוח "תכונותיו" (הרצוניות), בדיוק כפי שנגיד לאדם "ברוב טובך".

סתירות בכתבי האר"י

לאחר הבנת מהות הספירות כ"דרך הנהגה מסודרת בה בחר האל להנהגת עולמו" נחזור לענינו של הבנת הספירות ב"משל הנבואי". הרמח"ל נאמן לשיטתו: מכיוון שכתבי האר"י מביעים רעיון דרך מראה נבואי, ייתכן שייפלו במראה סתירות, שהרי העיקר אינו המראה אלא מה שהוא בא להביע. לכן ייתכן שפעם ייראו הספירות כך ופעם אחרת, ושני המראות יסתרו זה את זה — ואין בכך שום בעיה. ואלו דבריו בפתח ח'.

כך שלפי גישת הרמח"ל, אם יש סתירה בתיאורים בכתבי האר"י, אין צורך "ליישב את הסתירה". אלא צריך להבין את הרעיון אותו בא להביע כל צד של הסתירה.

היחס בין המשל הנבואי לעולמנו

למרות שהסברנו כי תיאורי הספירות הכתובים באר"י הן רק במשל הנבואי, אין זה משל רגיל, שאין לצורתו ערך כשלעצמה. כאן דווקא יש לצורה ערך — והטעם נעוץ בספירת המלכות.

המלכות היא זו שמציירת את המראה הנבואי, והיא גם זו שמציירת את כל הנבראים ונותנת להם את צורתם. משום כך היא נקראת "תמונת ה'".

הרמח"ל מסביר שהרצון העליון רצה שההנהגה לא רק תפעל בנבראים, אלא גם תיראה בהם — שכל כוח בהנהגה יהיה נברא היוצא ממנו, המראה אותו בצורתו, בתכונתו ובסגולותיו. ולשם כך נדרש אמצעי שיעביר את ההנהגה אל הציור. האמצעי הזה ה"מעביר את ציורי הבריאה" כמשל להנהגה עצמה, זוהי ספירת המלכות.

כמה דברים נובעים מכאן.

קודם כול, הציור מדויק. אם צורת האריה רומזת על חסד וצורת השור על גבורה, אין אלה משלים בעלמא: אותו אור עצמו שמצייר את המראה הנבואי הוא שמצייר את האריה ואת השור בעולם. לכן מצורת האריה אפשר להבין עניינים הקשורים למידת החסד, ומצורת השור עניינים הקשורים למידת הגבורה — וגם כיצד המלכות מביאה את המידה הזו אל המציאות.

הקשר הוא דו-סטרי. כל נברא ויצור גשמי מסמל מהות רוחנית מופשטת, רעיון כלשהו. לכן פעולות הנעשות בעולם הזה מתוך מטרה וכוונה להשפיע על הספירות העליונות, ונעזרות לשם כך בדברים פיזיים של העולם הזה באופן מדויק, אכן ישפיעו על הספירות המופשטות. כך למעשה מסבירה הקבלה את כל המצוות. ובזה נעסוק בסעיף הבא.

ניתן להבין על הנהגת האל מתוך הבריאה עצמה: הבריאה היא למעשה משל מייצג של ההנהגה העליונה. כלומר גם המציאות הפיזית היא סוג של "מראה נבואי"! לכן ניתן להבין את הנהגת ה' בעולמו גם דרך התבוננות במימד הפיזי , בבריות ובמאורעות הקורים בעולם.

אז על שאלותיו של ד"ר רובין בעניין מהות הספירות, הריבוי באל לכאורה, עניין הציורים הגשמיים בספירות, די ענינו.

נשאר לנו לדון בנושא האחרון שהעלה - הפרקטיקה הקבלית.

הפרקטיקה הקבלית

ספרי הכוונות, ובראשם כוונות הרש"ש, מדריכים בכל ברכה לאיזה חלק באלוהות לכוון ואילו חלקים לזווג זה בזה.

לפי מה שהסברנו קודם על הקשר הדו סיטרי בין המציאות לבין הספירות, דרך ספירת המלכות, מובן עניין זה.

זאת מאחר והמשל הנבואי הינו סימבוליקה של הספירות המופשטות, וגם המציאות עצמה היא סימבוליקה של הספירות המופשטות, ממילא דרך הסימבוליקה (המציאות) ניתן לעורר את הספירות המופשטות לפעול ולהשפיע. זה עניין הכוונות - השופר, למשל, הוא סימבוליקה לספירת הבינה. אז הסימבוליקה של המציאות (השופר), מעוררת את הסימבוליקה של "המשל" הנמצאת בספירת המלכות שממנה נובעת צורת ה"שופר", והיא מעוררת את הספירות המופשטות לפעול את פעולתן להשפיע למציאות.

(כפי שהתבאר במאמר הקודם, אין ההתעוררות בעצמותו אלא בשפע ובהנהגתו)
אותו הדבר בדיוק מתרחש בכוונות התפילה - המקובל מתכווין לעורר את הסימבוליקה של המשל הנבואי וזה הולך ומעורר את הספירות המופשטות לעשות פעולתן.

זו דווקא אחת החוזקות הגדולות של השיטה הקבלית לעומת שיטת הרמבם. בשיטה הקבלית התורה מדויקת. יש טעם למה השופר צריך להיות דווקא כך וכך, כי הסימבוליקה מגיעה עד הפרטים. בשיטת הרמבם טעמי המצוות הם חברתיים וחינוכיים ואין לו שום הסבר לפרטי המצוות, בקבלה יש הסבר לפרטים: כל מעשה בעולם הזה צריך להיעשות באופן מדויק כדי לעורר את הכוח והסימבוליקה שכנגדו בספירות. זו להבנתי אחת הסיבות שהקבלה ניצחה בגדול — כי היא מסבירה את המצוות הרבה יותר טוב מאשר הרמב"ם.