
בעידן שבו תיאוריות על אנונאקי ו"מרכבות האלים" פופולריות, קל ללכת לאיבוד בסיפורים על ישויות שמושכות בחוטי ההיסטוריה. התיאוריות הללו הן בסופו של דבר הסחת דעת קוסמית; במקום לעודד חיבור פנימי, הן שואבות אותנו לתפיסת עולם חרדתית שאינה שונה מעבודה זרה – מציאות שבה גורלנו נתון כביכול לחסדי כוחות חיצוניים ומוגבלים.
ההבדל בין עבודה זרה לאמונה בה' אינו הבדל כמותי; זו אינה בחירה להאמין ב"ישות אחת חזקה" במקום באלים רבים. ההבדל הוא מהותי לחלוטין - האם אתה מחובר למקור, לאינסוף, או שאתה חי בכאוס ישותי בו "כל דאלים גבר?" זהו שוני עמוק בתפיסת המציאות, ההופך לחוויות פסיכולוגיות קיומיות שונות לחלוטין.
לי אין בעיה עם אפשרות קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. יתירה מכך, אני מאמין שאכן התורה מספרת עליהם בסיפור על בני האלהים שלקחו את בנות האדם - רואים שם מין שמצד אחד יכל להזדווג עם בני אדם, מצד שני הוליד בני אדם שונים מאוד מבני האדם הרגילים. כך שברור שהמדובר ביצורים פיזיים קרובים אלינו, שאינם מלאכים, מצד שני שהם שונים מאיתנו. כלומר ההסברים המסורתיים כאילו מדובר ב"בני אדם חשובים" או "מלאכים רוחניים שנפלו" פחות הגיוניים מאשר ההסבר כי מדובר בחוצנים, רק שבעבר לא הבינו בכלל שיש אפשרות לחיים פיזיים מחוץ לכדור הארץ, לכן לא פירשו כך.
בנוסף, מי שקורא באתר הזה, יודע שמבחינתי אין שום מניעה תורנית לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. גם באופן ההסבר שלי את הרמבם אני מבין שלשיטתו כל יצור תבוני המסוגל לקלוט את מופשטות האל בתודעתו, החוקים של השגחה, נבואה וניסים חיים עליו. זאת מאחר ולפי הרמב"ם התופעות הללו אינן שרירויותיות אלא פועלות לפי חוקיות שהיא כעין חוקי טבע. ממילא כשם שהן חלות כאן בכדור הארץ על בני אדם, הן רלוונטיות לכל יצור בעל יכולת דומה או גבוהה יותר לתפיסת מושגים מופשטים.
אז אין לי שום בעיה עם "קיומם של חוצנים", הם מסתדרים נהדר בתמונת עולמי הרוחנית, אך כן יש לי בעיה עם זיהוים כאלהי התנ"ך.
נכון שלפי פשט התורה, ניתן להסביר שאלהים הוא ישות.
עם זאת, להבנתי כבר בתורה נמצא גם האל המופשט של הרמבם. הוא נמצא באיסור עשיית לאל פסלים ותמונות החוזר במקרא פעמים רבות. כי אם האל הוא ישות, מה הבעיה הגדולה בפסלים ותמונות לאל? אלא שהתורה רצתה להוליך אותנו אל המופשטות, ומצד שני דיברה לפי מה שיכלו בני אדם לקבל.
אך בעיני, מופשטות האל איננה רק עניין פילוסופי, היא גם עניין פסיכולוגי. אני בוחר להאמין באל מופשט לא רק בגלל שזה הגיוני יותר, אלא גם כי זה יוצר ראיית עולם שתורמת לי כאדם.
כל ישות היא מוגבלת מטבעה. גם אם ה"אלוהים" שלך הוא חוצן בעל חללית מתקדמת, אולי מחר תגיע ישות אחרת, עם טכנולוגיה עדיפה שתשמיד או תשעבד אותו. אז למה שאאמין בדבר כזה?
גם אם נזנח את החיפוש אחר חוצנים ונבחר להאמין אך ורק בטכנולוגיה וב"דברים רציונליים", אין בכך הבדל מהותי מגישתם של עובדי הישויות והאלילים. בסופו של דבר, אנו חוזרים לאותו עולם כאוטי, המונע על ידי כוחות וישויות הגדולים מאיתנו שנלחמים זה בזה. מפורדים מהכל, חלקיקים מבודדים במערכת עיוורת, וחסרים לחלוטין את חווית האחדות המחברת את כל הבריאה.
האנשים הרואים כך את העולם, רואים עולם של כוחות הנאבקים אלו באלו שאין להם שליטה עליהם. הם בסך הכל "פיונים" קטנים ובלתי נחשבים במשחק. אם יתמזל מזלם, אולי ישיגו כסף או מעמד שיתן להם אשליה של שליטה. חוויתם הבסיסית היא חוויה של פירוד: אני נפרד מהישויות הללו, הם נפרדים ממני, לכולנו יש אינטרסים שאינם בהכרח תואמים. זהו אלהים שהאדם עושה בצלמו ובדמותו, כאדם אחר.
האמונה האחדותית שעליה אני מדבר, לעומת זאת, דומה לאמונה הקוסמית ב"כוח" ב"מלחמת הכוכבים" - החיבור למהות אחדותית שרלוונטית לכל ישות באותה מידה. לעומת זאת, האמונה בישות ספציפית או באדם היא מעשה מטופש, שכן כל ישות או אדם הם מוגבלים מטבעם ומונעים מאינטרסים.
זה נכון שחלק מהותי מאותה אמונה בכוח האחדותי הוא היכולת לראות אותו בכל יצור חי; אך אין הכוונה לראות אותו במעטפת החיצונית המפרידה בינינו, אלא לזהות אותו בפנימיות העמוקה של כל יצור ויצור.
הרמב"ם הבין, והסביר בבהירות, שאלוהים אינו "עוד כוח" או "ישות" בתוך היקום, אלא המקור האינסופי של הקיום והמודעות עצמם. כשאתה מתחבר למקור האחד, אתה מבין שאי אפשר באמת לפגוע בך, משום שהמהות שלך – התודעה שלך – מחוברת לאינסוף עצמו. זו חוויה של אחדות.
זהו ההבדל הנפשי והפסיכולוגי העמוק בין עובד האלילים למאמין: החיבור למקור מעניק ביטחון ואומץ שאין להם תחליף. כאשר התודעה הזו נוכחת, היא זורמת דרכנו, מדריכה אותנו ומעניקה לנו עוצמה שהסביבה מתקשה להבין. כפי שאמר דוד המלך:
"ה' לִי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?" (או לצורך העניין – מה יעשה לי חוצן?).
הביטחון הזה אינו מותנה באמצעים פיזיים, כוח פוליטי או עושר. יעקב אבינו היה בסך הכל רועה צאן, ויוסף היה עבד במצרים – ובכל זאת, החיבור שלהם למקור נתן להם את הכח והיכולת להצליח בכל סיטואציה. כפי שחזל אמרו יפה על יוסף:
"וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מָזַג לוֹ רַבּוֹ לִשְׁתּוֹת חַמִּין, וְהוּא אוֹמֵר: הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ פּוֹשְׁרִין, וְנַעֲשׂוּ פּוֹשְׁרִין. פּוֹשְׁרִין, וְנַעֲשׂוּ חַמִּין. וְכָל מַה שֶּׁהָיָה מְבַקֵּשׁ, נַעֲשָׂה מִתּוֹךְ יָדוֹ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ."
כלומר, כשהאדם מחובר למקור, המציאות הפיזית מושפעת מזה, בני האדם מבינים שיש כאן משהו פלאי, לא מוסבר. אבל אין כאן שום פלא, כי החיבור התודעתי לאינסוף נותן כוחות נפשיים אדירים, חוסר פחד, ערכים שהאדם לא יזוז מהם, התכונות הללו גורמות לבני האדם הרגילים פשוט לא להבין את "הכח שלך". כפי שדויד אומר:
"כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי עֹז."
ה"רבים" הללו רואים רק את התוצאה החיצונית של האמונה הזו, אדם חסר פחד ובעל כח נפשי מדהים. עבורם זה מופת שאי אפשר להסביר. אך ההסבר הוא פשוט, שכשאדם מחובר לה', כשהוא מבין שהוא לא גופו הפיזי, שכוחו נמצא בערכיו וביושרה הפנימית, נוצר מופת שכזה.
כדי להוסיף תגובה, אנא התחבר
התחברות