מה המאמר הזה מנסה לעשות. "דרך הלוחם" מוצגת בדרך כלל כרשימת עקרונות: מחיקת היסטוריה אישית, ויתור על חשיבות עצמית, המוות כיועץ, וכן הלאה. רשימה כזאת נכונה — ומחמיצה את העיקר. אצל דון חואן הדרך איננה אוסף כללים אלא קשת אחת עם כיוון: היא מתחילה באבחנה על מצבו של האדם הרגיל, עוברת דרך שתי מדרגות מוגדרות — הצייד והלוחם — ומסתיימת בדמות שלמענה הכול נבנה: איש הדעת (a man of knowledge). המאמר הולך את הדרך לפי סדרהּ, מן המדרגה הראשונה ועד האחרונה, ומראה שכל העקרונות המפורסמים הם שלבים בתנועה אחת — ושחתימה פרדוקסלית אחת, שליטה וויתור בעת ובעונה אחת, חוזרת בכל שלב ושלב, מן ההחלטה הקטנה ועד ריקוד המוות.

ומפתח קריאה אחד מראש: דרך הלוחם איננה תורת מוסר. דון חואן אומר זאת במפורש — "הלוחמים נלחמים בחשיבות העצמית כעניין של אסטרטגיה, לא של עיקרון" — והמפתח הזה פותח את כל הדלתות: כל כלל בדרך הוא כלל של כלכלת אנרגיה. לא "אסור להיעלב" כי זה מכוער, אלא כי עלבון הוא הוצאה אנרגטית שאין לאדם כיסוי לה. הדרך כולה היא תוכנית חיסכון אחת, שמטרתה לפנות די כוח כדי לעמוד מול מה שגדול מן האדם.

בשל היקפו, המאמר מחולק לשני חלקים. בחלק זה: האדם הרגיל, הצייד, הלוחם ומצב רוחו, המוות כיועץ, פירוק החשיבות העצמית — והתרגיל המתקדם מכולם: הרודן הקטן. בחלק השני: ללא־דופי, שטות מבוקרת, ארבעת האויבים של איש הדעת, ריקוד המוות והמסע לאיקסטלן.

א. נקודת המוצא — האדם הרגיל: עלה ברוח

כל דרך מתחילה באבחנה, ודון חואן איננו מרכך את שלו. ב"מסע לאיקסטלן" הוא קובר את קסטנדה בכלוב ענפים בתוך מעגל אבנים עתיק, ומשקסטנדה שוקע ברחמים עצמיים, הוא שולף אותו החוצה ומעמיד מולו מראה:

"אדם זקוק למצב הרוח של לוחם לכל מעשה ומעשה. בלעדיו הוא נעשה מעוות ומכוער. אין עוצמה בחיים שחסר בהם מצב הרוח הזה. הבט בעצמך: הכול פוגע בך ומרגיז אותך. אתה מיילל ומתלונן ומרגיש שכולם מכריחים אותך לרקוד לפי חלילם. אתה עלה הנתון לחסדי הרוח. אין עוצמה בחייך."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11 ("מצב הרוח של לוחם")

זהו הדיוקן של האדם הרגיל: לא רשע, לא טיפש — מפוזר. הוא חי כאילו יש לו זמן בלתי מוגבל, נעלב מכל דבר, ומוציא את מיטב כוחו במחשבותיו על דימויו העצמי.

הניסוח המאוחר והחד ביותר של ההבדל בין אדם רגיל ללוחם נמצא ב"סיפורי עוצמה". אם תזכרו רק משפט אחד מכל המאמר הזה, זה המשפט:

"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל ללוחם הוא שהלוחם מקבל את הכול כאתגר, ואילו האדם הרגיל מקבל את הכול או כברכה או כקללה."

— "סיפורי עוצמה", חלק שני

במאמר מוסגר אני יכול להגיד ששינוי הסתכלותי על העולם לדרך המתוארת במשפט זה, שינה את חיי! אומנם זה לא לקח יום או יומיים, אך בזכות תובנות אלו מספרי קסטנדה (ששיאן בתרגיל "הרודן הקטן" שיבוא בהמשך), הפכתי מטיפוס מתלונן, מטיפוס שחושב ש"עשו לו משהו", מטיפוס שמשווה את עצמו לאחרים כל הזמן — לטיפוס שרואה אתגר בכל דבר, כולל במה שאחרים יחשיבו כ"קללה".

נוכחתי לדעת באופן הברור ביותר: השאלה האם נחיה בגן עדן או בגיהנום איננה תלויה בתנאים חיצוניים. זה תלוי אך ורק באופן שבו נקבל את המציאות. אדם יכול להיות ב"גיהנום" ולהרגיש גן עדן בזכות גישה מנטלית נכונה. ואדם יכול להיות בגן עדן ולהרגיש "גיהנום" בזכות גישה מנטלית מוטעית.

ונחזור לעניין: יש לאדם הרגיל עוד סימן היכר, עמוק מכולם — מקור הביטחון שלו נמצא אצל אחרים:

"הביטחון העצמי של הלוחם איננו הביטחון העצמי של האדם הרגיל. האדם הרגיל מבקש ודאות בעיני הצופה בו וקורא לזה ביטחון עצמי. הלוחם מבקש ללא־דופי בעיני עצמו וקורא לזה ענווה. האדם הרגיל אחוז בבני האדם סביבו; הלוחם אחוז רק בעצמו."

— "סיפורי עוצמה", חלק ראשון

ב. ההימור המכונן — "כמות העבודה זהה"

מדוע שאדם ישנה את חייו מן היסוד? דון חואן איננו מפתה בהבטחות. הטיעון שלו הוא טיעון של חשבון — אולי המשפט הפרקטי ביותר בכל הקורפוס. כשקסטנדה שוכב על "מיטת המיתרים" שבנו יחד, ודון חואן מסביר לו שרווחה איננה מצב נתון אלא הישג שיש לטפח, הוא אומר:

"הסוד הוא במה שאדם בוחר להדגיש. או שאנחנו עושים את עצמנו אומללים, או שאנחנו עושים את עצמנו חזקים. כמות העבודה זהה."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 15 ("לא־עשייה")

ניתוח: דון חואן טוען כי להיות אומלל זו עבודה במשרה מלאה — תחזוקת עלבונות, שחזור עוולות, דאגה, הגנה על דימוי. האדם הרגיל כבר משלם את מלוא המחיר של דרך הלוחם; הוא פשוט קונה בכסף הזה סחורה גרועה. מכאן שהדרך איננה תוספת מאמץ אלא הסטה של מאמץ קיים — וזו בדיוק ההגדרה שתופיע בחלק השני עבור השלמוּת: "ניתוב מחדש של האנרגיה". ההימור המכונן איננו "האמן במשהו חדש" אלא "בדוק את ספרי החשבונות שלך".

ג. השאלה בשער — האם לנתיב הזה יש לב?

עוד לפני שמופיעה המילה "לוחם" בקורפוס, מופיע כלל הבחירה בנתיב. הוא נמסר כבר בספר הראשון, כאזהרה מפני התמכרות לנתיב אחד ("עשב השטן"), והוא הקריטריון היחיד שדון חואן מציע אי־פעם לבחירת דרך חיים:

"כל דבר הוא נתיב אחד מבין מיליון נתיבים. לכן עליך לזכור תמיד שנתיב הוא רק נתיב... הבט בכל נתיב מקרוב ובכוונה. נסה אותו פעמים רבות ככל שתמצא לנחוץ. ואז שאל את עצמך, ואת עצמך בלבד, שאלה אחת. זו שאלה שרק איש זקן מאוד שואל... האם לנתיב הזה יש לב? כל הנתיבים זהים: הם אינם מוליכים לשום מקום... אך לאחד יש לב ולשני אין. האחד עושה את המסע לשמחה; כל עוד אתה הולך בו — אתה אחד איתו. האחר יגרום לך לקלל את חייך. האחד עושה אותך חזק; האחר מחליש אותך."

— "תורתו של דון חואן", פרק 5

כשקסטנדה מבקש שיטה — איך אדע בוודאות? איך לא אשקר לעצמי? — התשובה מפרקת את השאלה:

"— איך אדע בוודאות אם לנתיב יש לב או אין?

— כל אחד יודע. הצרה היא שאיש אינו שואל את השאלה... נתיב בלי לב לעולם איננו מהנה. צריך לעבוד קשה אפילו כדי ללכת בו. לעומת זאת, נתיב עם לב הוא קל; הוא איננו מכריח אותך לעמול כדי לחבב אותו."

— "תורתו של דון חואן", פרק 9 (פרפרזה נאמנה של חילופי הדברים)

ניתוח: שני דברים מפתיעים כאן. ראשית — הכֵּנות הרדיקלית: "כל הנתיבים אינם מוליכים לשום מקום". דון חואן איננו מוכר יעד; גם דרך הלוחם עצמה איננה מוליכה "לשום מקום" (וזה יתברר במלוא כאבו בסוף, במסע לאיקסטלן). הקריטריון היחיד הוא איכות ההליכה: מחזק או מחליש. שנית — הקשר לסעיף הקודם: "מחזק או מחליש" הוא בדיוק המבחן האנרגטי. נתיב עם לב איננו נתיב "נעים" אלא נתיב שההליכה בו מייצרת כוח במקום לצרוך אותו. כך נסגר המעגל עם "כמות העבודה זהה": הבחירה איננה בין עמל למנוחה, אלא בין עמל שמרושש ומתיש לעמל מעשיר ומהנה.

ד. המדרגה הראשונה — הצייד

הספר השלישי, "מסע לאיקסטלן", בנוי כסולם, ומדרגתו הראשונה איננה הלוחם אלא הצייד (the hunter). לפני שאדם יכול לרדוף עוצמה, עליו ללמוד לחיות כמו מה שהוא רוצה ללכוד: קל, ערני, בלתי צפוי. הצייד של דון חואן הוא קודם כול אדם שלמד את שגרותיהם של בעלי החיים — ואז הפנה את המבט ופגש את השגרה של עצמו. האדם הרגיל, מתברר, הוא הטרף הקל ביותר ביקום: הוא אוכל באותה שעה, כועס באותם מצבים, צפוי עד כדי כך שאפשר לצוד אותו בעיניים עצומות. ומכאן שלושה תרגילים שהם מהות מדרגת הצייד:

שיבוש שגרות (disrupting routines) — לשבור את הדפוסים הקבועים של אכילה, תנועה ותגובה, לא כגחמה אלא כדי לחדול מלהיות טרף.

נגישוּת ואי־נגישוּת (being inaccessible) — לגעת בעולם בחסכנות: לא להיחשף עד תום, לא להתרוקן, לא לתת לאחרים — או לדאגה — אחיזה מלאה בך. "להיות בלתי נגיש אין פירושו להסתתר; פירושו לגעת בעולם סביבך במשׂורה."

איזון — הצייד "משאיר מעט מאוד ליד המקרה". הוא אינו מהמר על מזלו; הוא מכיר את השטח.

מהו ההבדל בין צייד ללוחם? דון חואן מגדיר אותו במונח אחד — עוצמה:

"לוחם, לעומת זאת, מבקש עוצמה, ואחת הדרכים אל העוצמה היא החלימה... ההבדל בין צייד ללוחם הוא שהלוחם נמצא בדרכו אל העוצמה, ואילו הצייד אינו יודע עליה דבר, או יודע מעט מאוד."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 10 ("להיעשות נגיש לעוצמה")

"עליך להבין שלוחם אינו שוטה. לוחם הוא צייד ללא־דופי הצד עוצמה; הוא אינו שיכור ואינו מטורף, ואין לו לא זמן ולא נטייה לבלף, לשקר לעצמו או לעשות מהלך שגוי. ההימור גבוה מדי: ההימור הוא חייו המסודרים וההדוקים, שלקח לו זמן כה רב להדק ולשכלל."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 10

ניתוח: הסדר חשוב. אי אפשר לדלג על מדרגת הצייד — מי שמנסה "לרדוף עוצמה" בלי שסידר תחילה חיים חסכוניים, מסודרים והדוקים, דומה למי שיוצא למסע ארוך עם דלי מחורר. רוב מה שנקרא בציבור "עבודה רוחנית" מתחיל מן המדרגה השנייה בלי הראשונה — חוויות, מצבי תודעה, "עוצמה" — ומתרוקן בדיוק מהסיבה שדון חואן מצביע עליה. הצייד הוא תשתית אינסטלציה: קודם סותמים את החורים, אחר כך ממלאים את המכל.

ה. המדרגה השנייה — הלוחם ומצב רוחו

וכאן מגיע הלב הפועם של הדרך, והוא איננו כלל אלא פרדוקס. אחרי לילה שבו אריית הרים רדפה את שניהם, וקסטנדה — שטיפס בחשכה גמורה על קיר סלע שלא היה מעז לטפס עליו לאור יום — שואל מה בעצם קרה לו שם, דון חואן עונה:

"רחמים עצמיים אינם מתיישבים עם עוצמה. מצב הרוח של לוחם תובע שליטה בעצמו, ובה בעת — התמסרות גמורה (control and abandon)."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11

"כל מה שעשית אמש נעשה במצב הרוח הנכון... הייתה בך מידה של התמסרות, ובה בעת מידה של שליטה בעצמך. לא הרפית עד כדי להרטיב את מכנסיך — ובכל זאת הרפית, וטיפסת על הקיר ההוא בחשכה גמורה... הטיפוס על הקיר בחושך דרש שתאחז בעצמך ותרפה מעצמך בעת ובעונה אחת. לזה אני קורא מצב הרוח של לוחם."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11

מיד ההנגדה לאדם הרגיל, שסוגרת את המעגל שנפתח בסעיף א:

"לוחם, לעומת זאת, הוא צייד. הוא מחשב הכול — זו השליטה. אך משתמו חישוביו, הוא פועל. הוא מרפה — זו ההתמסרות. לוחם איננו עלה הנתון לחסדי הרוח. איש אינו יכול לדחוף אותו; איש אינו יכול להכריחו לעשות דבר נגד עצמו או נגד מיטב שיפוטו."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11

ניתוח:

רחמים עצמיים: זה אולי ה"שטן" הגדול מכולם לפי דון חואן. גדול אף יותר מהחשיבות העצמית. ככל שיש יותר "רחמים עצמיים", האדם רחוק יותר מדרך הלוחם. מי שמתייחס לדברים כאל ברכה או קללה — יהיה מלא ברחמים עצמיים. מי שרואה דברים כאתגר, איננו מרחם על עצמו.

החתימה של הדרך: הפרדוקס "שליטה + התמסרות" איננו עוד עיקרון ברשימה; הוא התבנית שכל שאר העקרונות הם מופעים שלה. שימו לב כמה פעמים הוא ישוב: בכלל ההחלטות ("דאג וחשוב לפני ההחלטה — ומשהוכרעה, צא לדרך חופשי מדאגה"); בשטות המבוקרת (לפעול במלוא הרצינות תוך ידיעה ששום דבר אינו חשוב); בציד העוצמה (לחשב הכול — ואז לזנק); ואפילו ברגע המוות (לרקוד את הריקוד בשלמות — ואז ללכת). מסורות שונות נוגעות בפרדוקס הזה — "עשה כאילו הכול תלוי בך, ובטח כאילו הכול תלוי מלמעלה" — אך אצל דון חואן הוא איננו פשרה בין שני ערכים אלא מיומנות אחת: היכולת להחזיק את שני הקצוות באותו רגע ממש היא־היא העוצמה.

לפרדוקס הזה שני נגזרים מעשיים מיידיים. הראשון — חסינות מעלבון:

"לוחם עשוי להיפצע, אך לא להיעלב. במעשי הזולת אין לגבי הלוחם דבר מעליב, כל עוד הוא עצמו פועל במצב הרוח הנכון."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11

והשני — שוויון רדיקלי כלפי כל היצורים:

"להשיג את מצב הרוח של לוחם איננו עניין פשוט. זו מהפכה. לראות את האריה, את עכברי המים ואת בני האדם כשווים — זה מעשה מפואר של רוח הלוחם. נדרשת עוצמה כדי לעשות זאת."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11

ניתוח: "נפצע אך לא נעלב" היא אבחנה כירורגית: הפציעה היא עובדה בעולם, העלבון הוא פרשנות שהעצמי מייצר — והוא נגזר כולו מן החשיבות העצמית (סעיף ז). מה שמכונה כאן "מהפכה" הוא היפוכה הגמור של גאווה: הלוחם אינו מתנשא מעל העולם אלא מוותר על מעמד מיוחד בתוכו. השוויון עם עכבר המים איננו השפלה של האדם — הוא שחרורו ממשרת השופט־הנעלב של היקום. הלוחם יצא מהריכוז ב"עצמי"; מה שנשאר זה שוויון, זו ההבנה שהוא איננו נעלה על אף אחד.

ו. היועץ — המוות משמאל והקרב האחרון

מה מחזיק את כל המבנה הזה? מניין שואב הלוחם את הרצינות התהומית ואת הקלילות גם יחד? התשובה של דון חואן אחת ויחידה: מן המוות. האדם הרגיל חי "כאילו המוות לעולם לא יִגע בו" — ולכן יש לו פנאי אינסופי לקטנוניות. הלוחם חי בידיעה חושית, לא רעיונית, שהמוות נוכח תמיד:

"המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש לנו. בכל פעם שאתה חש, כדרכך תמיד, שהכול הולך רע ואתה עומד להימחות — פנה אל מותך ושאל אם כך הדבר. מותך יגיד לך שאתה טועה; ששום דבר אינו חשוב באמת מחוץ למגעו. מותך יגיד לך: 'עדיין לא נגעתי בך.'"

— "מסע לאיקסטלן", פרק 4 ("המוות הוא יועץ")

"כשאתה קצר רוח — פנה שמאלה ובקש עצה ממותך. כמות עצומה של קטנוניות נושרת ממך אם מותך רומז לך מחווה, או אם אתה קולט הבזק ממנו, או אפילו רק חש שבן לווייתך שם, צופה בך."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 4

מן הידיעה הזאת נגזר הכלל המעשי העליון של הדרך — כל מעשה כקרב אחרון:

"זה — מה שאתה עושה עכשיו — עשוי להיות מעשך האחרון עלי אדמות. אין שום עוצמה שתוכל לערוב לכך שתחיה עוד דקה אחת... למעשים יש עוצמה. במיוחד כשהעושה אותם יודע שהם קרבו האחרון. יש אושר מוזר, אוכל־כול, בפעולה מתוך ידיעה מלאה שהמעשה הזה עשוי להיות האחרון."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 9 ("הקרב האחרון עלי אדמות")

"מקד את תשומת לבך בקשר שבינך ובין מותך, בלי חרטה, בלי עצב ובלי דאגה. מקד את תשומת לבך בכך שאין לך זמן, ותן למעשיך לזרום בהתאם. יהי כל מעשה ממעשיך קרבך האחרון עלי אדמות. רק בתנאים אלה תהיה למעשיך העוצמה הראויה להם. אחרת יהיו הם, כל ימי חייך, מעשיו של אדם הססן."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 9

ניתוח: קל לקרוא את זה כ"זכור את יום המיתה" המוכר ממסורות רבות, אבל שימו לב להיפוך הרגשי: אצל דון חואן המוות איננו מקור חרדה או כובד — הוא מסנן ומשחרר. הידיעה "אין לי זמן" איננה מולידה בהלה אלא בדיוק את ההפך: היא שורפת את הקטנוניות (שדורשת אשליית זמן אינסופי — רק מי ש"יש לו זמן" יכול להרשות לעצמו לריב שבוע עם שכן) ומשאירה רק את מה שראוי לקרב אחרון. וכאן מתגלה הקשר הפנימי לפרדוקס של סעיף ה: המוות הוא שמאפשר את שני הקצוות בבת אחת. הרצינות המוחלטת (שליטה) — כי זה אולי המעשה האחרון; ההרפיה המוחלטת (התמסרות) — כי ממילא הכול אבוד מראש, "עדיין לא נגעתי בך" הוא תמיד זמני. האדם ההססן, לעומת זאת, חי בדיוק במצב ההפוך: לא רציני באמת ולא משוחרר באמת.

ז. פירוק העצמי — חשיבות עצמית, היסטוריה אישית, אחריות

אם המוות הוא היועץ, האויב הוא החשיבות העצמית (self-importance). בשלב "איקסטלן" היא מוצגת כמכשול מעשי:

"אתה לוקח את עצמך ברצינות רבה מדי. אתה חשוב מדי בעיני עצמך. את זה חייבים לשנות! אתה כה חשוב, עד שאתה מרשה לעצמך להסתלק אם הדברים אינם הולכים כרצונך... כל עוד אתה חש שאתה הדבר החשוב ביותר בעולם, אינך יכול להעריך באמת את העולם סביבך. אתה כסוס עם סכי עיניים: כל מה שאתה רואה הוא את עצמך, מנותק מכל השאר."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 3 ("לאבד את החשיבות העצמית")

אבל את מלוא חומרת העניין דון חואן חושף רק שנים אחר כך, ב"האש מבפנים", כשהוא מקניט את קסטנדה בכוונה תחילה ואז מסביר:

"התגריתי בחשיבות העצמית שלך. החשיבות העצמית היא האויב הגדול ביותר שלנו. מה שמחליש אותנו הוא תחושת העלבון ממעשיהם וממחדליהם של בני אדם. החשיבות העצמית שלנו תובעת שנבלה את רוב חיינו עלובים מעלבון על משהו או מישהו... הרואים החדשים המליצו לעשות כל מאמץ למגר את החשיבות העצמית — כי בלעדיה אנחנו בלתי פגיעים."

— "האש מבפנים", פרק 2 (פרפרזה נאמנה צמודה למקור)

הייתי מוסיף גם כן שהחשיבות העצמית "אוטמת" אותנו, כי מטבענו איננו שמים לב לדברים שסיווגנו כ"לא חשובים". ממילא ככל שאנחנו חשובים ומיוחדים יותר בעיני עצמנו, אנחנו אטומים יותר לעולם הסובב אותנו. אנחנו מתעלמים מסימנים שהעולם שולח לנו, מתעלמים מאנשים שנראים לנו "לא חשובים", מתעלמים ממידע חשוב. לוחם לא יכול להרשות את זה לעצמו, כי עבורו ההתעלמות יכולה להסתיים רע מאוד.

חסכון באנרגיה לעומת מוסריות

כאן מגיע המשפט שהוא, כאמור, מפתח הקריאה של הדרך כולה. קסטנדה מתלונן שההטפות נגד חשיבות עצמית מזכירות לו את חינוכו הקתולי על חטא; דון חואן משיב:

"לוחמים נלחמים בחשיבות העצמית כעניין של אסטרטגיה, לא של עיקרון. טעותך היא שאתה מבין את דבריי במונחים של מוסר... אצל הלוחמים, בסקירה האסטרטגית של חייהם, החשיבות העצמית רשומה כפעילות שצורכת את כמות האנרגיה הגדולה ביותר — ומכאן מאמצם לעקור אותה."

— "האש מבפנים", פרק 2

לצד עקירת החשיבות העצמית עומדות עוד שתי פעולות פירוק מ"מסע לאיקסטלן". מחיקת ההיסטוריה האישית — להפסיק להזין את התמונה שאחרים מחזיקים עליך, עד שאיש — כולל אתה — אינו כולא אותך בזהות מוגמרת; דון חואן מעיד על עצמו: "אין לי היסטוריה אישית... יום אחד גיליתי שהיא כבר אינה נחוצה לי, וזנחתי אותה, כמו שתייה". ולקיחת אחריות — צדה השני של החירות:

"נניח שאני יודע כל מיני דברים משום שאין לי היסטוריה אישית; ומשום שאיני חש חשוב יותר משום דבר אחר; ומשום שמותי יושב איתי, כאן ממש."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 5 ("לקיחת אחריות")

ניתוח: "אסטרטגיה, לא עיקרון" הוא ההבדל בין דרך הלוחם לתורת מידות דתית, וכדאי להתעכב עליו. במוסר, הגאווה רעה כי היא חטא — פגיעה בערך. אצל דון חואן החשיבות העצמית איננה רעה; היא יקרה. היא פשוט הסעיף הגדול ביותר בתקציב, והלוחם — שזקוק לכל פרוטה אנרגטית למשימה גדולה יותר — אינו יכול להרשות אותה לעצמו. ההבדל אינו אקדמי: מוסרן שנכשל בגאווה חש אשמה (שהיא עצמה עוד מופע של חשיבות עצמית — "אני ופגמיי במרכז"); אסטרטג שנכשל פשוט רושם את ההפסד ומתקן את התקציב. הדרך עוקפת כך את המלכודת המפורסמת של כל עבודת ענווה — הגאווה על הענווה.

ח. בית האימון של העולם — הרודנים הקטנים

איך עוקרים חשיבות עצמית בפועל? לא בהתבוננות פנימית. ב"האש מבפנים" חושף דון חואן את השיטה שפיתחו "הרואים החדשים" — מכשפים ששרדו את זוועות הכיבוש הספרדי (וגם כיבושים לפני הכיבוש הספרדי) ולמדו להפוך את מעניהם למכשיריהם. השיטה: להיעזר ברודן קטן.

הרואים החדשים בנו לרודנים סיווג שלם, ובכוונה תחילה — סיווג מבדח: בראש עומד "הרודן" האחד (המקור הקדמון של הכול, השליט היחיד ביקום), ולעומתו כל עריץ אנושי, המפחיד ביותר שיהיה, הוא "רודן קטן" — pinche tirano; ומתחתיו תת־מינים: "רודנצ'יקים" שמציקים בלי להמית, ו"רודנים פצפונים" שרק מטרידים עד אין קץ — אלה שמענים באלימות, אלה שבערמומיות מייאשת, אלה שבעצב, ואלה שפשוט מקפיצים את עצביך. דון חואן ממיין כך, בחיוך, את מכריו של קסטנדה. אבל מאחורי ההומור עומדת טענה כבדת משקל.

זהו למעשה התרגיל המתקדם ביותר בהכשרתם של "יוקשים". הרוח מזמנת לחניך אדם רשע ועריץ, רצוי אפילו רשע ועריץ עם כוח בלתי מוגבל, כולל אפשרות להרוג את אותו חניך (אך בשעת הדחק ניתן להסתפק במטרידן):

"רודן קטן (petty tyrant) הוא מְעַנֶּה. מישהו שמחזיק בכוח של חיים ומוות על לוחמים — או פשוט מטריד אותם עד טירוף הדעת."

— "האש מבפנים", פרק 2

הלוחם הולך מרצונו החופשי לעבוד אצל אותו רודן קטן, או להיות בקשר הדוק איתו. במצב האידאלי כל הקלפים בידי הרודן הקטן, כולל היכולת להרוג את הלוחם. ומה יש ללוחם? יש לו רק את הגישה הנפשית שלו כלפי האירועים. יש לו רק את "דרך הלוחם" ועקרונותיה.

הלוחם אמור לקבל את מה שעושה לו הרודן הקטן בשוויון נפש. בראייה אסטרטגית, ללא רחמים עצמיים, ללא חשיבות עצמית. הרודן הקטן, ללא ידיעתו, הוא למעשה יריב האימונים של הלוחם. וככל שהוא מרושע יותר ובעל כוח רב יותר — עבור הלוחם חסר הרבב זוהי מתנה גדולה יותר.

"האסטרטגיה הזאת לא רק מחסלת את החשיבות העצמית; היא גם מכינה את הלוחמים להבנה הסופית שללא־דופי הוא הדבר היחיד שנחשב בנתיב הדעת... מיטיבי אמר תמיד: לוחם שנתקל ברודן קטן הוא בר מזל. אם אינך פוגש אחד בדרכך — עליך לצאת ולחפש."

— "האש מבפנים", פרק 2

למה זה עובד? כי מול הרודן הקטן נבחנות ומתחשלות ארבע מתוך חמש תכונות הלוחם (attributes of warriorship): שליטה, משמעת, איפוק ותזמון — והחמישית, הרצון, נשמרת "לעימות האולטימטיבי". אם הלוחם עומד באתגר, הרוח תקבע תזמון שבו יובס הרודן הקטן והתרגיל יסתיים.

מי שנשבר מול רודן — חשיבותו העצמית עוד חיה; מי שעומד מולו בלא להיפגע ובלא להפוך בעצמו לעריץ — מוכן למה שגדול יותר. זהו "המהלך התלת־שלבי" של רואי הכיבוש:

"מי שמסוגל לעמוד בפני רודן קטן — יוכל ודאי לעמוד בפני הלא־נודע בלא פגע, ואחר כך יעמוד אפילו בנוכחות מה שלא ניתן לדעת. האדם הרגיל סבור שסדר המשפט צריך להיות הפוך — אך רואה שמחזיק מעמד מול הלא־נודע ודאי יכול לעמוד מול רודנים קטנים? לא כך. לוחמים מעולים הובסו בידי רודנים קטנים."

— "האש מבפנים", פרק 2 (פרפרזה נאמנה)

ניתוח: זה החידוש הגדול של "האש מבפנים" לדרך הלוחם, והוא הופך את התמונה המקובלת של רוחניות על פיה. הזירה איננה המערה, המנזר או הכרית — הזירה היא הבוס המתעמר, השכן המטריד, הפקיד המתיש. דווקא האדם הבלתי נסבל שבחייך הוא מכשיר העבודה המדויק ביותר, כי רק הוא לוחץ על החשיבות העצמית בנקודות שאתה עצמך לעולם לא תלחץ. ושימו לב לתנאי הכפול: אסור להישבר — ואסור לנצח בכלים של הרודן. מי שנעשה עריץ כדי להביס עריץ, הפסיד. ההומור של הסיווג הוא עצמו חלק מהשיטה: ברגע שקראת למענה שלך "רודנצ'יק פצפון", גזלת ממנו את הגודל שהחשיבות העצמית שלך העניקה לו. וכאן גם נעוצה הבשורה האנטי־טרגית של הדרך: הסבל שממילא יש לך הופך מהוכחה לקללת חייך (סעיף א!) — לחומר הגלם של חירותך.

בנימה אישית: למרות שלא זכיתי לרודן קטן מהסוג שעליו מדבר דון חואן, עצם קריאת התרגיל והבנתו שינתה את ראיית עולמי. לכאורה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם, כמו "נפילה בשבי", הופך אצל דון חואן מטרגדיה לתרגיל שיכול להיות אפילו מבדח. ממילא כל מצבי חיינו יכולים להיהפך לתרגיל בשבירת חשיבות עצמית.

כמובן, עבור אדם רגיל זוהי סכנת נפשות, וגם אם יצא מזה — סביר להניח שיצא עם פוסט־טראומה. התרגיל מיוחד ללוחמים שהפנימו את דרך הלוחם ואת הגישה הנפשית שלה. וכאמור, זהו התרגיל המתקדם והמסוכן ביותר באומנות היוקשים.

---

עד כאן החלק הראשון. עצרנו בנקודה שבה הלוחם כבר עומד במלוא כליו: הוא יודע למה לצאת לדרך, איך לחיות כצייד, מהו מצב הרוח של לוחם, מיהו יועצו — ואיפה בית האימון שלו. בחלק השני: המטבע שבו נמדד הכול — ללא־דופי; "שטות מבוקרת" — איך פועלים כשיודעים ששום דבר אינו חשוב; ארבעת האויבים הטבעיים של איש הדעת; וסוף הדרך — ריקוד המוות, והמסע לאיקסטלן שלעולם אינו מסתיים.