המוגבלות, השלמות והתקווה שבינהם מאמר שני על תורת הרמח"ל

מאמר הקייווי מתוך "אתר קהילת הרמח"ל" - כאן.
המאמר הקודם בנה את התשתית לתורת הרמח"ל:
1. הבנת נושא הצמצום כ"מוגבלות" שהאל הגביל את עצמו על מנת לתת מקום לעבודת בני האדם.

2. הבנת ה"רשימו" כהנהגה המוגבלת, בה נראה כאילו האל מוגבל והעולם ימשיך בתהפכותיו של חורבן ותיקון לנצח. לזה קראנו "הנהגת השכר ועונש".

3. הבנת עניין ה"קו" , שהוא עניין האינסוף הנמצא בסתר בתוך ההנהגה המוגבלת ומביא את סוף התהפוכות הללו, ומגלה את השלמות בכל מקרה . לזה קראנו "הנהגת היחוד".

אלא שיש כאן סתירה פנימית:
כי התחלנו בכך שהאל הגביל עצמו כדי לתת מקום לעבודת בני האדם, וסיימנו בכך שהשלמות תגיע בכל מקרה ללא קשר לעבודת בני האדם, מכוחו של האינסוף המתלבש בהנהגה המוגבלת.

אז האם השלמות תגיע מכוחם של בני האדם או לא?
התשובה לשאלה הזו היא החוליה החסרה ברוב כתבי הרמח"ל ונמצאת במאמר הקיווי.

תקוות בני האדם היא המעוררת את האינסוף לפעול

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר. כְּתִיב, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה. אֵין הַצִּמְצוּם עָשׂוּי כִּי אִם לְצַפּוֹת שְּׁיִכְנוֹס בּוֹ קַו אֵין סוֹף ב"ה, וְזֶה קַו – לְשׁוֹן קִוּוּי וּתְשׁוּקָה.
בֹּא וּרְאֵה, כָּל הַבְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ בְּלֹא שְׁלֵימוּת, שֶׁנֶּאֱמַר, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) – שֶׁיַּעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ בְּהַמְשָׁכָתָם הַשֶּׁפַע לִשְׁלֵימוּתָם: אוֹ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים אוֹ בִּתְפִלָּה אוֹ בְּשִׁיר.

התשוקה של הבריאה המוגבלת אל האינסוף, היא המזמינה את האינסוף לפעול בתוכה ולהשלים אותה.
תשוקה זו יוצאת ב3 דרכים עיקריות, מעשים טובים תפילה ושיר.

הַדְּשָׁאִים עָמָדוּ עַל פֶּתַח הַקַּרְקַע וְלָא יָצְאוּ עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן. הַלְּבָנָה מְקַבֶּלֶת מִן הַשָּׁמֶשׁ. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה, יב), שֶׁהַשֶּׁפַע נִשְׁקָף מִלְמַעְלָה וּמַמְתִּין לַתִּקְוָה שֶׁתִּצְמַח מִלְּמַטָּה מִן הָאָרֶץ.

הדימויים כאן הם דימויים "קבליים" קלאסיים לנקבה (לבנה, ארץ) המקבלת מהזכר (שמש, שמיים): ההנהגה המוגבלת והבריאה כולה היא הנקבה, שבתשוקתה אל האל, הזכר, האינסוף גורמת לו להשפיע בה את שלימותה.

למי מקווים?

תִּקְוַת אֱמֶת שֶׁהוּא הַבִּטָּחוֹן שֶׁל אֱמֶת שֶׁבּוֹטְחִים בַּהַשְׁגָּחָה. וְכָל שְׁאָר בִּטְחוֹנוֹת בַּהִשְׁתַּדְּלוּת, הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וּבִטָּחוֹן בַּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט, כג), "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כג, יט), וְאִם יִתְמַהְמַהּ – חַכֵּה לוֹ. וְאִם אֵינוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. "תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד" (תהלים ט, יט) – זֶה אִי אֶפְשָׁר!

אומר הרמח"ל כי רק הבטחון בהשגחה אמיתי, כל שאר בטחונות שבוטחים בהשתדלות הם בטחונות שקריים. למה? כי הם נשארים בתוך ההנהגה\המציאות המוגבלת. אז לא משנה כמה נהיה מפותחים טכנולוגית, או כמה טוב הרופא אליו נלך, או כמה הצבא שלנו חזק, או כמה אנחנו מומחים לפתרון בעיות, במקרה הטוב נצליח להחליף מוגבלות אחת באחרת.

כי הפתרון למוגבלות איננו נמצא בתוך המוגבלות, הוא נמצא מחוצה לה, באינסוף. לכן רק זה נחשב בטחון של אמת.

וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה" (בראשית מט, יח), לָזֶה הַשֵּׁם יהו"ה שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַכֹּל, צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַתִּקְוָה, וְלֹא שׁוּם כִּנּוּי. וְכָל הַמְּקַוֶּה תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה בְּלִי אֶמְצָעִי, לֹא עַל יְדֵי מַלְאַךְ, אֶלָּא, "לִישׁוּעָתְךָ" דָּיְיקָא, כְּמִי שֶׁמְּדַבֵּר לְנוֹכֵחַ, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי הוּא קַו הַבּוֹקֵעַ וְנוֹקֵב וְעוֹלֶה עַד ה' מַמָּשׁ.

הַקִיווּי הִנֵּה הוּא סוֹד הַהִתְפַּשְּׁטוּת, קַו הַמִּשְׁפָּט, משא"כ הָעִגּוּל הוּא דָּבָר סָתוּם מִכָּל צַד. וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי"– לַעֲשׂוֹת קַוִּים. "יְהֹוָה" בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.

התקווה היא אך ורק לשם ההוויה, המסמל את האינסוף. כי שאר השמות והכינויים של הקב"ה, כגון אלהים, אדני וכו', מסמנים את היחס בינו לנבראים. רק שם ההוויה שהוא שם המפורש, מצביע על אינסופיותו בלי קשר ליחסו לנבראים (עיין בהקשר זה בספר "גינת אגוז" למהר"י ג'יקטליא בשער הראשון).
לכן התקווה היא אך ורק לשם זה. כי משמעות היחוד היא שהאינסוף יכנס וישלים את כל החסרונות מכח היותו אינסוף, בלי קשר לנבראים.
הטבע או ההנהגה המוגבלת, היא נקבית, עגולה, וסתומה מכל צד, כמו ביצית.
הקו , גילוי האינסוף הוא זכרי, הוא הבוקע את ההנהגה המוגבלת ומפרה אותה.

האדם המקווה

הַמְּקַוֶּה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה בְּלִי צַעַר. כִּי הַמִּצְטַעֵר תָּמִיד הוּא בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וְחוֹשֵׁב שֶּׁאֵין לוֹ תְּרוּפָה. אֲבָל מְקַוֶּה אֵינוֹ מִצְטַעֵר כִּי הוּא מְקַוֶּה תָּמִיד, וַאֲפִילוּ אִם יִתְמַהְמַהּ מְחַכֶּה, נִמְצָא הַתִּקְוָה מֵחַיָּה אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה – מִיָּד מֵת, וְנִשְׁאַר רָחוֹק מֵהַשֵּׁם – [ ] עַל שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה לַה'. וּמִי שֶׁהוּא מְקַוֶּה נֶאֱמַר בּוֹ, גַּם "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהֹוָה אוֹר לִי" (מיכה ז, ח), יְהֹוָה דָּיְיקָא, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה.

הַמְּקַוֶּה אע"פ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מַעֲשִׂים טוֹבִים לֹא יֵבוֹשׁ, שֶּׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט, כג) לְעוֹלָם. וְזֶה כִּי יֵשׁ "לַדַּל תִּקְוָה" (איוב ה, טז). מִי שֶׁהוּא דָּל מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה, כִּי הַשֵּׁם מִתְגַּלֶּה עָלָיו וּמַעֲבִיר כָּל פְּשָׁעִים. וְזֶה סוֹף הַתִּקּוּן – מִגֹּדֶל תִּקְוַת כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת וּבוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָה שֶׁיִּגָּאֲלוּ. וְסוֹף הַתִּקְוָה, "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ" (זכריה ג, ט), וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי. כִּי זֶהוּ כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ שֶׁבּוֹטְחִים בּוֹ. בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָה עַל אַחַת – אֱמוּנָה – תִּקְוָה.

הקו הוא למעשה החיבור אל החיים. לכן מי שאינו מקווה "מייד מת", החיים עצמם, ברמה הלא מודעת, הם תקווה אל האינסוף.

כמו כן מאחר והכל נעשה בכח האינסוף ולא בכוחינו, גם אם אנחנו דלים ממעשים אך אנחנו מקווים, לא נבוש.

הקיווי המטהר

הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר" (ישעיהו מ, לא), יְהֹוָה מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" (ישעיהו מ, לא), וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו יד, ח) מַמָּשׁ, כִּי הוּא בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶּׁאֵין עוֹשֶׂה בוֹ פְּגַם – "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל" (איוב לה, ו). וְזֶהוּ סוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מַמָּשׁ שָׁב אֶל מְקוֹרוֹ, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא לֹא יְכוֹלָה לוֹ. וְנֶאֱמַר, "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה" (הושע יד, ב). כֵּן הַמְּקַוֶּה הוּא מַמָּשׁ בּוֹקֵעַ בְּקַו תִּקְוָתוֹ, וְעוֹשֶׂה נֶקֶב וְסֶדֶק לַעֲלוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה. וְזֶה, "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי עִם יְהֹוָה הַחֶסֶד" (תהלים קל, ז), בְּמָקוֹם שֶּׁמִּתְגַּלֶּה יְהֹוָה מִתְגַּלֶּה חֶסֶד, וְאֵין פְּגַם מְעַכֵּב. וּכְמוֹ שֶׁקִּוָּה בְּחַיָּיו לַיהֹוָה, כֵּן לְאַחַר כְּשְׁמִתְגַּבְּרִים כְּנֶגְדּוֹ הַדִּינִים, הוּא מִתְחַזֵּק בְּתִקְוָתוֹ עַד יְהֹוָה וְנִקְשָׁר בּוֹ, וּמִסְתַּלֵּק בְּרֶגַע. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, אֵינוֹ אוֹמֵר לִישׁוּעָתְךָ אֲקַוֶּה, אֶלָּא קִוִּיתִי – בְּחַיָּי, כֵּן אַחַר הַמָּוֶת לֹא יֵבוֹשׁוּ הָקֹוִּים.

מאחר ואין לאינסוף מניעה, אז כל חטא, כל התמכרות, כל גיהנום ניתנים לריפוי בכח הקיווי.
כאן קושר רמח"ל קשר מפתיע בין "קיווי - קו - מקווה"
כפי שכתוב בבראשית:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

המקווה הוא "כלי קיבול" אל המיים.
כך גם הקיווי יוצר "מקווה טהרה", כלי קיבול אל הקו, אל שפע האינסוף.

במילים אחרות - הקיווי הופך את האדם לכלי קיבול אל שפע האינסוף, המיים החיים. ושפע האינסוף מטהר את האדם והעולם מטומאתו וממגבלותיו.

גאולת השכינה

בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּצָרָה נֶאֱמַר, "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו), כִּבְיָכוֹל. וּבְכֹחַ הַתִּקְוָה יוֹצֵא מִן הַצָּרָה, הוּא, וְכִבְיָכוֹל [ה'] יוֹצֵא עִמּוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם, "יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה" (שמות יב, מא) עִם הַשְּׁכִינָה. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ, יְשׁוּעַת יְהֹוָה שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּצָּרָה, קִוִּיתִי יְהֹוָה לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ.

במשל הקבלי, מאחר ורצון ה' הוא לברוא עולם מתוקן, ה' מצטער (כביכול) כאשר העולם מקולקל, ה' שמח כאשר העולם מתוקן. כי כבוד ה' הוא עולם מתוקן וזו כוונת הבריאה הראשונית. לחלק הכביכול מושפע בהנהגת ה' מקלקול העולם או תיקונו, נקרא "שכינה". לזה גם נקרא "ההנהגה המוגבלת" שהיא עולה ויורדת לפי מעשי בני האדם. מה שאין כן באינסוף שאיננו מושפע מכלום.

כאשר העולם מקולקל, נגיד "השכינה בגלות" , כלומר כבוד ה' המשותף עם רצון ה' בעולם מתוקן, איננו בא לידי ביטוי.

לכן כאשר האדם מקווה אל ה' ומושך את האינסוף אל המוגבלות, הוא לא רק את עצמו גואל, אלא כביכול גואל את כבוד ה' גם כן ומוציא את השכינה מהגלות ומהצרה.

סילוק הקליפות והחסימות

בֹּא וּרְאֵה, הַצַּדִּיקִים מַעֲלִים תְּפִלּוֹתֵיהֶם לְאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'" (מלכים ב' ד, לג), "וַיִּצְעַק אֶל ה'" (שמות טו, כה) וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה מְקַטְרְגִים הֵם מַפְסִיקִים וּמְעַכְּבִים הַתְּפִלָּה מִלַּעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג, מד). אֲבָל בַּצַּדִּיקִים הַמְקַוִּים וְעוֹשִׂים נְתִיב וּבְקִיעָה בְּתוֹךְ עֲנָנִים, וְהקב״ה כִּבְיָכוֹל יוֹרֵד לִשְׁמוֹעַ תְּפִלָּתוֹ מִפִּיו שֶׁל הַמְּקַוֶּה, סוֹד זֶה, "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי" (תהלים מ, ב). וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" (בראשית מט, יח), מַה שֶׁאֲנִי מְקַוֶּה אֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁתָּבוֹא יְשׁוּעָתֶךָ בְּשֵׁם הַזֶּה, בְּלִי שֶּׁיִּתְעַכְּבוּ עַל יְדֵי הַמְּקַטְרְגִים.

הקו הוא אנרגיה זכרית חזקה, ודרכו של הזכר היא להילחם. וכאשר הצדיק מקווה והקו מתגלה באינסופיותו, הקו נלחם בחסימות השפע, במקטרגים, ומסלק אותם.

לסיכום

הסתירה שהצגנו בתחילת הדברים נפתרת כאשר מבינים את תפקידו האקטיבי של הקיווי. השלמות אכן מובטחת מצד האינסוף, אך היא חודרת למציאות המוגבלת ומתגלה בה בפועל רק בזכות התשוקה והתקווה שלנו.

הנה עיקרי הדברים מתוך תורת הקיווי של הרמח"ל:

• המפתח להפעלת האינסוף: הקיווי הוא החוליה המגשרת בין העולם המוגבל (העגול/הנקבי) לבין אור האינסוף (הקו/הזכרי). תקוות בני האדם היא שמזמינה את כוח היחוד להיכנס אל תוך ההנהגה המוגבלת ולתקן אותה מבפנים.

• ביטחון של אמת: הישענות על מערכות העולם הזה (טכנולוגיה, רפואה, כוח צבאי) תמיד תשאיר אותנו בתוך גבולות "הרשימו" – החלפת מוגבלות אחת באחרת. קיווי אמיתי מופנה אך ורק לאינסוף (שם הוויה), כי רק כוח שמעל למערכת יכול לרפא אותה באמת.

• מקווה טהרה רוחני: הקיווי יוצר כלי קיבול לשפע. הוא שומר על האדם חי, שמח ומלא תקווה, ופועל כ"מקווה" המטהר את האדם מכל חטא, קלקול או "גיהנום" שבו הוא נמצא, מאחר ולאינסוף אין שום מניעה או מגבלה.

• בקיעת החסימות וגאולת השכינה: התקווה אינה רק נחמה פסיבית, אלא כוח רוחני ועוצמתי. כוח הקיווי בוקע את העננים, נלחם בחסימות ובמקטרגים שמפריעים לשפע לרדת, ובכך גואל לא רק את האדם מצוקתו – אלא גם את "השכינה" עצמה, ומקרב את העולם כולו לתכליתו השלמה.

בסופו של דבר, לפי הרמח"ל, התשוקה שלנו אל השלמות, גם אם איננו שלמים, היא כוחינו החזק ביותר – דרך מעשים טובים, תפילה ושיר.