בין תנ"ך, תלמוד ונבואה פנימית

את שנות חיי הטובות ביותר העברתי בלימוד תלמוד/גמרא. בתחילה בישיבה התיכונית, ובהמשך בישיבה גבוהה. בתקופות מסוימות גם לימדתי תלמוד.

אני חושב שהמדובר בספר בעייתי מאוד. ספר שמבחינה מסוימת "תוקע" אותנו והגיע הזמן לדון בו ובהשפעותיו. לא לדון בו ממקום של רצון לפריקת עול, אלא לדון בו ממקום של הרצון לעשות רצון ה', הרצון להגיע לאמת ללא משוא פנים.
יתכן שחלק מהביקורת כאן איננה הוגנת, כי אולי בשעה שנכתב התלמוד זה היה הדבר הנכון. עם זאת, הבעיה היא הקיבעון שמלווה אותנו כאלפיים שנה אחרי.

הבעייתיות שבתלמוד

אני חושב שהבעייתיות הגדולה בספר הזה נובעת בעיקר מ"מה שאין בו", אפילו יותר מאשר מ"מה שיש בו", למרות ששניהם בעייתיים. כדי להבין מה אין בו, אשווה את התלמוד לתנ"ך:

• 1. בתלמוד הלאומיות נוטרלה באופן מכוון: התנ"ך הוא ספר לאומי לעילא ולעילא. את התורה כולה ניתן לראות כ"סיפורו של עם ישראל" המתחיל מהאבות, ממשיך בירידה למצריים, מתן תורה והמסע אל הארץ. כשנתקדם לספרי הנביאים נגלה גם שופטים, מלכים, נביאים, מלחמות. בתלמוד אין מזה מאומה! יש אומנם אזכורים למעלתה של ארץ ישראל, דיבורים על משיח וכדומה, אך כל אלו מוכנסים לתוך קופסה עליה כתוב "לעתיד לבוא" ומוכנסים לבוידעם. אין בתלמוד שום כוונה אמיתית למימושם של הדברים הללו! יפה הגדיר זאת פרופ' ליבוביץ המנוח, שכאשר דיברו איתו על המשיח הוא דיבר על "משיח שיבוא", כי לדעתו אם "משיח בא" אז הוא אוטומטית משיח שקר. פרופ' לייבוביץ שיקף בכך את הגישה התלמודית באופן מדויק. כלומר, מטרת התלמוד היא להפוך את ארץ ישראל מעניין לאומי לעניין רוחני-דתי; את הציפייה למשיח לציפייה תמידית כערך דתי שלעולם לא יתממש, הכל ארוז יחד עם תחיית המתים והעולם הבא, מה שנותן להכל נופך של "יציאה מגדרי הטבע שלעתיד לבוא". לא לחינם התנועה הציונית נוסדה בידי "פורקי עול".

• 2. אין בתלמוד מערכת יחסים עם אלהים! בתנ"ך אלהים הוא נוכח, יהיו שיגידו שהוא אפילו גיבור הסיפור. אלהים מדבר איתנו, אנחנו מדברים עם אלהים. אלהים כועס, מתרצה, אוהב, מרחם... מערכת יחסים לכל דבר! בתלמוד אין באמת מערכת יחסים עם אלהים! זה נכון שאלהים מוזכר באגדות פה ושם, אך זו לא הליבה של התלמוד. מה יש בליבת התלמוד? דקדוקים הלכתיים משונים במצוות עד כדי אובססיה. להבנתי זה סוג של תחליף למערכת היחסים עם אלהים, במקום שאלהים יהיה נוכח במחשבת האדם, דקדוקים הלכתיים הם הנוכחים.

• 3. בתלמוד הנבואה נוטרלה באופן מכוון: התלמוד, ואפילו המשנה שמגיעה לפניו, מנטרלים את כוחה של הנבואה מכל השפעה ממשית. הביטוי המובהק לזה הוא כמובן "לא בשמיים היא" - לפי התלמוד פירוש הפסוק הוא שלא ניתן לפסוק הלכה מנבואה (כמובן שזו הוצאה של הפסוק מהקשרו). זאת בניגוד לפסוקים מפורשים בספר דברים (פרק י"ח) האומרים כך:

"יד כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. טו נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. טז כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. יז וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. יט וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ."

• בפסוקים הללו רואים שדברי הנביא מושווים למצוות במעמד הר סיני. ברור כי תפקיד הנביא הוא גם כן לומר לעם את מצוות האל. אך חז"ל ניטרלו את הנבואה וטענו כי נביא שיבוא וילמד מצוות מנבואתו, הינו נביא שקר. זאת בניגוד לתורה המביאה לנביא שקר שני קריטריונים בלבד: נביא האומר לעבוד עבודה זרה או נביא המנבא בשם ה' שדבריו לא מתקיימים.

• 4. ניתוק השכר והעונש מהמציאות: בתורה המנגנון הוא פשוט, ישיר וארצי. התורה מציגה מערכת שבה יש לנו דרך ברורה לדעת אם אנחנו בדרך הנכונה: אם נלך בדרך טובה, העולם הזה שלנו יהיה טוב. "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". המציאות החומרית והביטחונית היא המשוב למצבנו המוסרי והרוחני. אך חז"ל ניתקו לחלוטין את הקשר הזה וטבעו את הכלל: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (אין שכר למצוות בעולם הזה). כדי להצדיק את הפער בין ההבטחות לבין המציאות, הם יצרו מערכת תיאולוגית שלמה שאינה קיימת בתורה: "העולם הבא" ותחיית המתים. הם העבירו את כל מאזן השכר והעונש ל"שם" – למרחב שמעבר לחיים שבו לא ניתן לוודא מאומה. המהלך הזה סירס את מנגנון המשוב הטבעי שלנו. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו עושים רצון ה', אך אנחנו לא בכיוון (זה בדיוק לדעתי המצב).

• 5. הסחת דעת ועיסוק אינסופי בפרטים שוליים: בעוד שהתנ"ך עוסק בשאלות הגדולות של החיים, בעניינים נשגבים של מוסר, בניין חברה וייעוד לאומי, התלמוד צמצם אותנו להסחות דעת ולעיסוק אובססיבי בפרטים שוליים. נביאי ישראל שבתנך מעולם לא הוכיחו את העם על הלכות מוקצה. כן אמרו שבשבת אסור לסחור, כן דיברו על אוכלי השקץ והחזיר, אך לא דיברו על שמירת 6 שעות בין בשר לחלב ושתי מערכות כלים וניתן להביא עשרות דוגמאות.
  6. הזמן והאינטנסיביות הנדרשים ללימוד התלמוד הם אדירים. עבור אדם ממוצע שאיננו גאון, מדובר בהשקעה טוטאלית של שנים ארוכות. השנים הללו הופכות לנטל על האדם והחברה. לאדם יש מסלול חיים בריא שעליו לעבור: להתחתן, להביא ילדים, לפרנס ולתרום. התלמוד, עם ההיקף האדיר שלו, למעשה לוקח את כוחות הבחורים הצעירים למקום הזה. לא במקרה החברה החרדית נלחמת על תקציבים, כי על מנת להחזיק אלפי אנשים שילמדו את הספר הזה ופרשנויותיו, כדי שמכל אלו יקומו כמה "גדולי תורה", נדרשים תקציבים והכוונה טוטאלית של הנוער וכוחותיו למקום הזה.

• (בהערה מוסגרת: הרמבם למשל, ראה את מחלות החברה החרדית כבר בזמנו, אפילו שלא היתה עדיין "חברה חרדית" שכזו. הוא רצה להכניס את לימוד המדעים כחלק מהתורה, כך גם שאנשים יעבדו למחייתם. הבעיה היא שההיקף של התלמוד לא מאפשר את זה. אז מה הוא עשה? סיכם את כל התלמוד על מנת שספרו "משנה תורה" יהיה תחליף לתלמוד וישאיר מקום לדברים אחרים. אך הוא לא הצליח בכך. ספרו לא נהיה תחליף והמצב נהיה אף גרוע יותר).
  7. גיבורי התלמוד: בעוד הגיבורים בתנ"ך הם לוחמים, שופטים, נביאים ומלכים, גיבורי התלמוד הם פלפלנים. התלמוד לוקח את גיבורי התנ"ך ומעצב אותם בצלמו כדמותו. התלמוד מודע לפער האדיר בין התנ"ך לבינו, אז הוא יוצר מצג שווא, כאילו שהוא המשך ישיר. כאילו שגיבורי התנ"ך הם פלפלנים תלמודיים. ישנן מספר דוגמאות אך נתמקד באחת.

מקרה הבוחן של עתניאל בן קנז

דוגמה מובהקת לתהליך זה ניתן לראות באופן שבו התלמוד דורש את מעשהו של עתניאל בן קנז. בספר יהושע ובספר שופטים מתואר כיבושה של העיר דביר, הידועה גם בשם קרית ספר. כלב בן יפונה מכריז: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה". עתניאל כובש את העיר המבוצרת בכוח הזרוע וזוכה בעכסה. התנ"ך מציג כאן מנהיגות צבאית וגבורה לאומית.

אך כיצד מתאר זאת התלמוד? במסכת תמורה (דף ט"ז, עמוד א'), התלמוד מפקיע לחלוטין את המימד הצבאי, והופך את כיבוש העיר לפתרון קושיות בבית המדרש:

"במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שנאמר (יהושע טו, יז) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה."

הלוחם מוחלף בדמות של תלמיד חכם. התלמוד לוקח את השינוי הזה צעד קדימה ומעצב אותו כדמות חסרת ישע ("נעבעך") – אדם שאינו מסוגל לכלכל את ביתו ונזקק לחסדי חותנו. בהמשך אותה סוגיה, כאשר עכסה מבקשת מאביה שדה ומים, דורשת הגמרא:

"ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה ונתתה לי גולות מים אדם שאין בו אלא תורה בלבד."

הלוחם מוצג כעת כאברך עני, אוזל יד במציאות החומרית. כך הופך הגיבור כובש העיר, לפלפלן שאשתו חושבת שהוא כלומניק לא יוצלח, בדיוק כמו גיבורי התלמוד עצמם.

הצד החיובי: התאמת המצוות לערכי המוסר

עם זאת, התמונה אינה שחורה ולבנה. אי אפשר להתעלם מצד חיובי וחשוב הקיים במשנה ובתלמוד. חז"ל לקחו על עצמם פרויקט עצום של התאמת חוקי התורה הנוקשים לערכי המוסר של זמנם. באופן עקבי, מקומות שבהם פשט הפסוקים נראה אכזרי או בלתי סביר, חז"ל עקרו את הפשט והעמידו במקומו הלכה מוסרית והומנית. זאת מתוך הבנה שלא יתכן שהציווי האלוהי יהיה נוגד את ערכי המוסר המתאימים לתקופה. נביא מספר דוגמאות:

• המרת ענישה גופנית בפיצוי כספי: פשט התורה אומר: "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן". התלמוד עוקר זאת וקובע כי הכוונה היא לפיצוי כספי. כך גם לגבי "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ", שפורש כתשלום קנס בגין בושה, ולגבי שור מועד שהרג אדם ("אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו"), שם הכופר הפך לחובה המאפשרת לאדם לפדות את עצמו.

• נטרול מלחמות השמד ודיני עמלק: התורה מכילה ציוויים להשמדת עמלק ושבעת עממי כנען. חז"ל נטרלו זאת קביעה היסטורית: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (מסכת ידיים). המצווה בטלה מן העולם.

• הפיכת חוקים לתיאורטיים: חז"ל לקחו חוקים קשים (בן סורר ומורה, עיר הנידחת) והטילו עליהם תנאים בלתי אפשריים ליישום:

"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר". "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה - דרוש וקבל שכר" (מסכת סנהדרין).

• העמדת המוסר האנושי כליבת התורה: חז"ל צמצמו את התורה למוסר בין-אישי, כפי שמבוטא בסיפור על הלל הזקן שהתבקש ללמד את התורה על רגל אחת:

"דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".

כלומר, חז"ל ידעו בתירוצים מתירוצים שונים (לעולם לא ישירות), להתאים את התורה לתקופתם ולשים את המוסריות בראש הפירמידה. אני אומר להם על כך, "ישר כח" ענק.

לא יעלה על הדעת, שרצון ה' מאבותינו לפני שלושת אלפים שנה, זהה לחלוטין לרצון ה' היום. החברה עברה שינויים אדירים - מחברה חקלאית, לחברת פקידים והייטק. מחברה עם מלחמות אכזריות בהם הורגים גברים ולוקחים את נשותיהם כמעשה לגיטימי, לחברה בה יש מוסר מלחמה. מחברה עם עונשי מוות ועונשי כריתת איברים, לחברה הומנית. מחברה מלוכנית לדמוקרטיה. מחברה אלילית וכישופית לחברה מדעית.
אינני אומר שבהכרח מה שיש היום טוב מבעבר, אך אני כן אומר שמחלות החברה השתנו. אם בתקופת התנך עבודה זרה ואלילים היו המחלה, היום המחלות שונות לחלוטין. ממילא גם רצון האל כנראה שונה בלא מעט דברים.

לכן אלו התוקפים את חז"ל מתוך רצון לחזור למקרא, טועים טעות גדולה אפילו יותר מההולכים בדרך התלמוד וחז"ל. ההבדל ביננו לדרך חזל הוא 2000 שנה, בעוד ההבדל ביננו לבין דרך המקרא הוא 3000 שנה.

מנגנון ההישרדות והמחיר שאנו משלמים כיום

אני מבין היטב שהיו לחז"ל סיבות טובות לנטרל את הנבואה והלאומיות. לאחר החורבן, הרצון להציל את העם דרש כיבוי של הלהבות הלאומיות. הם השתמשו באותו כלי עצמו – כוח הדרשה וה"פלפול" – במהלך כפול: מצד אחד נתקו אותנו מחוקי עונשין אכזריים, ומצד שני ניתקו אותנו מהאדמה והפכו לוחמים לאברכים כדי לאפשר הישרדות בגלות.

אבל בשורה התחתונה, מנגנון ההישרדות הזה גרם לנו להיתקע. מה שהתחיל כצורך היסטורי הפך לאידיאולוגיה מקובעת.
חלק מהמוקשים הללו אותם הניח התלמוד, נוטרלו. לא היה זה בלי מאבק - למשל, תנועת החסידות, החזירה במידת מה את מערכת היחסים עם אלהים, למרות התלמוד ולא בגללו. הציונות, החזירה מעט את הלאומיות, למרות התלמוד ולא בגללו.
לפי גרשום שולם (ואני איתו), שתי תנועות גדולות אלו הושפעו מתנועה אחרת, השבתאות. המשבר הגדול שהיא יצרה, פשוט פוצץ את הסטגנציה התלמודית ואיפשר לדברים חדשים להופיע. כך שלמעשה מבחינה היסטורית, שתיים מהבעיות שמנינו למעלה באו איכשהו על פתרונן, אך במחיר כבד מאוד של התנגדות עזה.

בכל אופן, עדיין הסטגנציה חיה ונושמת: היהדות החרדית של ימינו היא הדוגמה המובהקת לכך: מערכת שנתקעה באותו מודל תלמודי גלותי. היא ממשיכה לקדש את העיסוק האובססיבי בפרטים על חשבון השאלות הגדולות, ומתעקשת לחיות בניתוק מהלאומיות ומהשאיפה לחיבור ישיר אל רצון האל, גם כשהמציאות השתנתה לחלוטין. חברה המשתמשת ברופאים ומהנדסים ובפירות המדע, אך תת1נגד בתוקף להכנסת לימודי חול למוסדותיה. חברה המתעקשת כי לימוד התורה שלה מגן על עם ישראל, דורשת בשם כך פטורים ותקציבים, בעוד אין שום הוכחה לכך.
אם החברה החרדית קרובה במשהו לרצון ה', אני צנצנת!

סיכום עמדתי: בין תנ"ך, תלמוד ונבואה פנימית

אנו ניצבים בפני דילמה. מצד אחד, התלמוד "תקע" אותנו בגלות וצמצם אותנו להסחות דעת. מצד שני, אינני חושב ש"חזרה למקרא" היא הפתרון. אימוץ המוסריות של לפני 3000 שנה הוא צעד בעייתי עוד יותר. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה יש דיני מוות על נטיות מיניות ואמונות שונות או כריתת איברים כעונש. במובן הזה, פרויקט הריכוך של חז"ל שומר עלינו.

מהי, אם כן, הדרך הנכונה?

• נבואה וקשב פנימי: אני מאמין בנבואה. אני מאמין שיש בתוכנו חוש פנימי המדריך אותנו לרצון האל – ידיעה פנימית ועמוקה של מה שנכון, צודק והוגן.

• פיתוח החוש הנבואי: בדומה לכל חוש אנושי, גם את חוש הנבואה וההקשבה הפנימית ניתן לפתח. אתר זה מוקדש למעשה לדרכים ולתובנות שדרכן אני מפתח ומתפתח בכיוון הזה.

• המצפון האנושי כמורה דרך: עד שהחוש הזה מתפתח במלואו, מורה הדרך הטוב ביותר שלנו הוא המצפון האנושי. בשמו של המצפון הזה דיברו רוב ככל נביאי ישראל, ויש לראות בו את דבר האל הממשי ביותר שיש לנו.

כאן בדיוק אני מתחבר בחזרה לאותו צד מואר של התלמוד. כאשר אנו בוחרים להקשיב למצפון כדבר האל, אנו למעשה מיישמים את דבריו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". בנקודה הזו – בהעמדת המצפון, ההוגנות והאנושיות כבסיס שעליו נשענת התורה – אני חז"לי לגמרי.

כמו כן, אני רואה ערך עצום בלימוד הספרים, כולל התלמוד. אך לא כאמת מחייבת.
אני רואה את כל הספרים כיועצים. הספרים מעשירים אותנו בידע, בתובנות ובהשקפת עולם. אך בסופו של דבר, על האדם להבין שהספרים הם רק יועצים. את החשבון האמיתי הוא עושה בינו לבין ריבונו של עולם.
ארצה מאוד שילדי ילמדו בחינוך דתי, שיכירו את המורשת שלהם, סיפורי האבות וגם את סיפורי רבי עקיבא, הלל הזקן וחנינא בן דוסא.
אך שידעו - שום ספר לא מחליף את האמת הפנימית שנמצאת בתוכם, את הקשר הישיר בינם לאלהים.
אשמח מאוד אם ילדי יהיו קרובים הרבה יותר לגיבורי התנך מאשר לגיבורי התלמוד. אשמח שיהיו נביאים, כהנים, מלכים, שופטים וגיבורים. לא פלפלנים.