תפילה כמדיטצית אותיות - מתורת הבעל שם טוב

רובינו רגילים לחשוב על "כוונה בתפילה" כעל פירוש המילים.
לא רק זה, גם בהלכה מוזכר שהאדם צריך לכווין לפחות בפסוק הראשון של קריאת שמע ובברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה. לשים לב לפירוש המילים ולהתכווין למה שהוא אומר.

אחד מחידושיו של הבעל שם טוב, היה בנושא זה בדיוק.

הוא חידש שכוונה בתפילה יכולה להיות לא קשורה למשמעות המילים. אלא למשהו שונה לחלוטין:

הדבקות באותיות

חידש הבעל שם טוב, כי דרך דבקות באותיות, "הכנסת כח לאותיות" , כל הכוונות נעשות מאליהן, האותיות מתחילות להאיר, ומתייחדים העולמות. כל זה בלי קשר לפירוש המילים השכלי, אלא כפרקטיקה מדיטטיבית.

הציטוטים הללו לקוחים מהספר "בעל שם טוב על התורה" שהוא ליקוט מתלמידי הבעל שם טוב על דברים שנאמרו בשמו.

יש בספר זה בפרשת נח, חלק בשם "עמוד התפילה" ממנו אני מביא את רוב הציטוטים בנושא.

המכוון בתפלתו בכל הכוונות הידועות לו, אינו מכוון רק אותן הידועות לו, אבל כשאומר התיבה בהתקשרות גדול, נכלל בכל התיבה כל הכוונות מעצמן ומאליהן, שכל אות ואות הוא עולם שלם, וכשאמר התיבה בהתקשדות גדול, בוודאי מתעוררין אותן העולמות בעליונים, ועושה פעולות גדולות בזה, לכן יראה אדם להתפלל בהתקשרות ובהתלהבות גדולה, ובוודאי יעשה בזה פעולות גדולות בעולמות העליונים, כי כל אות מעורר למעלה:
(צואת הריב”ש די”ד ע”ב, לקוטים יקרים די”ז ע”ד).

בתפלה צריך לשום כל כחו בהדיבורים, וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זה עם זה, וזהו תענוג גדול, דמה אם בגשמייות הוא תענוג, מכל שכן ברוחנייות, וזהו עולם היצירה, ואחר כך יבא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בא לעולם הבריאה, ואחד כך הוא בא למדת אין שנתבטל אצלו כל כחותיו הגשמיים, וזהו עולם האצילות מדת חכמה:
(כש”ט ח”ב די”ז ע”ב, וק”א ד”ז ע”ד סוד”ה אורייתא, ועיין לקמן פ’ שמיני אות ו’).

הבעל שם טוב חידש, כי כאשר "מכניסים כח לאותיות" , "מתחברים אל האותיות" כל הכוונות נעשות מאליהן!

הן כוונות שהאדם יודע, הן כוונות שאיננו יודע.

הרעיון הוא רק "לשים את כל כוחו בדיבורים".

לשים את כל הכוחות בתוך האותיות והמילים, עד שהאותיות והמילים "יאירו":

טו. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו’, ריב”ש ע”ה אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה [שאדם מדבר בתורה ובתפלה] מצהיר, כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחד כך מתייחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה, ואחד כך מתייחדים ייחודים אמיתיים באלהות, וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתיים שניים ושלישיים וכו’, דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו’, (זוהר פ’ שלח דקנ”ט ע”א) וצריך לשמוע בכל תבה מה שאומר, שהשכינה עולם הדיבור (זוהר פינחס דר”ל ע”א) מדברת והוא שושבינא לה, צהר, שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך אמונה גדולה לזה, דהשכינה נקראת אמונת אמן (זוהר ויקרא דט”ז ע”ב) ובלא אמונה נקרא ח”ו (משלי ט״ז:כ״ח) נרגן מפריד אלוף, ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו אמא, או יש לומר אחר שיצא התבה מפיו אין צריך לזכור אותה להלן, והענין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו תכלנה מלמעלה, ובמה אתה יכול לעשות כן, בא אתה וכל ביתך אל התבה היינו בכל גופך וכחותיך תבא אל התבה:
(צוואת הריב”ש ד”ח ע”ב, ובס’ אור התורה).

את הפסוק "צוהר תעשה לתיבה" שבעיקרון מדבר על ציווי ה' לנוח להכין לתיבה חלון, מסביר הבעל שם טוב על דרך הדרש:

תיבה זו מילה בעברית, צוהר תעשה לתיבה פירושו הוא שתכניס לאותיות כח, עד שהאותיות יאירו.

ובכל אות יש עולמות ונשמות ואלוהות , דרך הכנסת כח הכוונה לתוך האותיות, מעוררים את כולם וגורמים לכולם להאיר. כפי שכתוב בסוף הקטע הזה: " ובמה אתה יכול לעשות כן? בא אתה וכל ביתך אל התבה היינו בכל גופך וכחותיך תבא אל התבה! (דהיינו המילה):"

דברים דומים לדברי הבעל שם טוב כתב גם הרמח"ל בספרו "דרך עץ החיים":

על התורה נאמר (ירמיה כג כט): "הלוא כה דברי כאש, נאם ה'"; והודיענו בזה כי אמת הדבר שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לֵאוֹר בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר־מה אשר ישיג השכל בטרחו, אך התורה הִנָּהּ קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי־מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי־מרומים, גנזי־הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה.

והוא דְבר החכם (משלי ו כג): "ותורה אור" – אור ממש, ולא חכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה; ובהיכנסה בנשמה – יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים. ואף גם זאת (ויקרא כו מד), הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש (ספרי דברים אות שמג), ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה – אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני־גוונים מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא:

כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן – כן כאשר הן, לא יִירָאוּ כי אם גחלים וגם כמעט עמומות (שאִשן כמעט כבוּיה). ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא.

וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אל"ף בי"ת; ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש, כי כל האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה, והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות, ומכאן נמשכה קדושת התורה, קדושת ספר־התורה ותפילין ומזוזות וכל כתבי הקודש. ולפי הקדושה שבה נכתבים, כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על אותיותיהם. ולכך ספר התורה שיש בו פיסול אחד – נפסל כולו, כי אין ההארה עומדת עליו כראוי, שתימשך ממנו הקדושה לעם בכח הקריאה בו:

ונשוב לענין, כי האורות עומדים על האותיות, ובאותם האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אות ואות, כאשר זכרתי; אך אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות ההן אלא אור אחד סתום, כמו הגחלת; אך כשמשתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן, הנה כל־כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת בנשמה, ועל זה אמר התנא (אבות ה כב): "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה", כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים עד שתתלהב כמעשה האש ממש:

כלומר, ההבדל בין התורה לבין חוכמות החול "אותן משיג השכל בטורחו", הוא עניין זה ממש - שכאשר לומדים תורה עם דבקות באותיות, הרי זה כאילו מלבים גחלים לוחשות. וגורמים להן להוציא החוצה את השלהבת הגנוזה בהן. והשלהבת הזו, מאירה את הנשמה.

מעשה נסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל

גם במעשה נסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל יש איזכור של נושא זה.

הבעל-שם-טוב ירד מהאניה עם בתו ושמשו, ויצא לנוח מעט באי, כשלפתע התנפלו עליהם רוצחים, קשרו את ידיהם ורגליהם וביקשו להרגם.
"מדוע אתם שותקים?", פנה רבי הירש בבהלה לבעל-שם-טוב, ענה הבעל-שם-טוב ואמר: "אין לי כעת שום מוח, איני יודע כלום". משהתקרבו הרוצחים, מחדדים סכיניהם על מנת להוציא זממם אל הפועל,צעק שוב רבי הירש, לרבו הבעל-שם-טוב, "מדוע שותקים הנכם?" והבעל שם טוב עונה לו שוב: "איני יודע כלום..." ופונה אליו, לר' הירש: "אולי יודע אתה משהו?", ענה לו רבי הירש: אני איני זוכר כלום, כי אם את אותיות ה'אלף-בית'". "אמור!", ענה לו הבעל שם טוב, "אמור את האותיות!" החל רבי הירש לומר את אותיות האלף-בית, כשהבעל שם טוב אומר אחריו, חוזר אט אט להשגותיו, ומיד לאחר מכן נשמע מרחוק קול עגלה נוסעת. הרוצחים, ששמעו את קול העגלה, נבהלו וברחו להם.
משהגיעה העגלה, ונוסעיה ראו את האנשים השוכבים כפותים על הארץ, התירו את קשריהם, העלום לעגלה, והחזירום אל חוף האי. אנייתם כבר נסעה, כנראה, והם עלו לאניה אחרת שהחזירתם לאיסטנבול.

גם כאן רואים כי עצם הזכרת האותיות בכוונה, פעלו את פעולתם.

כלומר, ערכן של האותיות איננו רק בהיותן "מרכיבות מילים בעלות משמעות". אלא הן מאגיות, וכאשר מכניסים לתוכן כוונה, האותיות מצטרפות מעצמן ועושות את פעולתן.

איגרת עליית הנשמה של הבעל שם טוב

ושאלתי את פי משיח: ”אימת אתי מר?”, והשיב לי: ”בזאת תדע: בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך; ואז יכלו כל הקליפות, ויהיה עת רצון וישועה”. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות. אך ממה שלמדתי שם שלשה דברים סגולות ושלשה שמות הקדושים, והם בנקל ללמוד ולפרוש, ונתקרר דעתי, וחשבתי אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי, דהיינו: בהיותם יכולים לעליות נשמות, וילמדו וישיגו כמו אני. ולא נתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת, ובקשתי עבורך ללמוד אותך, ולא הורשתי כלל. ומושבע ועומד אני על זה.

אך זאת אני מודיעך, והשם יהיה בעזרך; ואל יעליזו, ובפרט בארץ הקדושה: בעת תפלתך ולמודך, וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך, תכוין ליחד שם. כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואחר כך מתקשרים ומתיחדים האותיות ונעשים תיבה, ומתייחדים יחוד אמתי באלהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ״ל, ומתיחדים כל העולמות כאחד, ועולים ונעשים שמחה ותענוג גדול לאין שיעור; בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכל שכן במעלה העליונה כזאת. ובוודאי ד' יהיה בעזרך, ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל, תן לחכם ויחכם עוד. וכן תתפלל עבורי בכונה הזאת שאזכה להסת[ו]פף בנחלת ד' בחיים, ובעד שארית הנמצא בחוץ לארץ.

כלומר, בכל תפילה ולימוד, תכווין שיש שם שמות, גם אם אינך יודע מה הם.

תכווין שבכל אות יש עולמות, נשמות ואלוהות ובעצם הכנסת הכח לאותיות הכל מתייחד.

לסיכום

לפי הבנתי את המקורות הללו ואחרים, הבעל שם טוב למעשה הזיז את המוקד של הכוונה בתפילה, מהבנת המשמעות השכלית, לפרקטיקה מדיטטיבית של דבקות באותיות. לשיטתו כאשר האדם מכניס באותיות את כל כוחותיו הנפשיים, האותיות "מאירות" ומייחדות עולמות נשמות ואלוהות, ומשם מתבצעות כל הכוונות מעצמן.

אני מסכים שחלק מהמקורות אינם "חד משמעיים" לגבי הטענה שלי כי הבעל שם טוב אמר שפרקטיקה זו "מחליפה" את הצורך בכוונת משמעות המילים.

חשוב לזכור כי הדברים גם הוסתרו בכוונה. בסופו של דבר, תנועת החסידות היתה שנויה במחלוקת, ואחת הטענות העיקריות נגדה היתה קשורה לכך שהיא העלתה "עמי ארצות" לדרגת חכמים ורבנים.

אם טענתי נכונה, אז יש כאן למעשה "דמוקרטיזציה" של כוונות ויחודים - לפי הקבלה דברים אלו שמורים ליחידי סגולה ומצריכים שנים של לימוד. אך כאשר כל הנדרש הוא "דבקות באותיות" , כל אדם יכול להגיע לזה.

אני חושב שיש בציטוטים שהבאתי מספיק "בשר" כדי להבין שזו אכן היתה הפרקטיקה אותה לימד הבעל שם טוב.

על פרקטיקה זו בניתי מדיטציה משלי, עליה אכתוב במאמר נפרד.