
לצערי יתכן שמאמר זה יכעיס אנשים, עם זאת זו דעתי ואכתוב אותה ויהי מה. אני מעדיף שריפת גופות על פני קבורה, גם בפן הרוחני. למרות זאת, אני גם נגד תרומת איברים על אף הצלת החיים שבעניין! במאמר אסביר את שני הדברים. (הסתייגות: האל בוחן כליות ולב. לכן כל מי שתורם איברים בכוונה טובה עשה מעשה טוב כי התכווין לטוב, אך בעיני המעשה עצמו לא נכון)
ראשית, יש להקדים ולהבין מאין למדו בתורה שיש חובה לקבור את המתים. התורה מתייחסת לכך בהקשר של אדם שנידון למוות:
"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה." (דברים כ"א, כ"ב-כ"ג)
הפירוש של המילים "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" הוא כזה: מאחר שהאדם נברא בצלם אלוהים – כולל אותו אדם שנידון למוות בשל חטאיו – בזיונו של האדם התלוי על העץ, הוא למעשה בזיונו של האל. לפיכך, התורה דורשת לדאוג גם לאותו נידון למוות לקבורה מכובדת, ועוד באותו היום! קל וחומר שעיקרון זה תקף לבני אדם רגילים.
מכאן נובע איסור "הלנת המת" ביהדות. השארת נפטר ללא קבורה מהווה ביזיון לצלם האלוהים שבו, ולכן משתדלים לקבור את הנפטר במהירות האפשרית. עיקרון זה היה נכון בעבר (כשלא היו אמצעי קירור) ונכון גם היום. מעבר לכך, הטיפול במת נחשב ביהדות ל"חסד של אמת" – חסד שהעושה אותו אינו מצפה לתמורה. הדוגמה המובהקת לכך היא "מת מצווה"; אדם שאין מי שיקבור אותו, שאפילו כהן (שמצווה לשמור על טהרתו) מחויב להיטמא כדי לקוברו.
כבוד הנפטר הוא ערך חשוב ביהדות, על כך אין ספק ואין חולק – גם לא אני. כך גם העוסקים בטהרת הנפטר וכו' עושים מעשה חשוב ויבואו על שכרם מאלהים.
אך נחזור לעניננו:
השאלה המרכזית היא כזו: כאשר התורה פוסקת "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא", האם הכוונה היא לקבורה באדמה דווקא, או לכל דרך שבה מטפלים בגופה באופן מכובד?
אם שריפה נחשבת למכובדת בימינו, ונעשית באופן ראוי (למשל, בכבשנים סגורים ומבוקרים), האם היא יכולה להיחשב כשקולה לקבורה ומותרת? לדעתי התשובה היא כן. התורה מכוונת לכך שהגופה תטופל בדרך מכובדת, ולכן, לגישתי, מותר לשרוף גופות.
יתרה מכך, ניתן למצוא עדויות בתנ"ך לכך ששריפת גופות הייתה קיימת (גם אם קבורה הייתה הנוהג המקובל):
שמואל א', ל"א, י"ב: > "וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם."
ירמיהו ל"ד, ה': > "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם יְהוָה."
יש שישאלו: מדוע זה כל כך עקרוני? למה להשמיע דעה שעשויה לגרור ביקורת ואף גידופים? התשובה שלי נשענת על שני אדנים – המעשי והרוחני.
מדינת ישראל מתמודדת עם מצוקת קבורה חריפה. המספרים גלויים לעין (ניתן לקרוא עליהם בהרחבה בדו"חות כמו אלו של מרכז טאוב). פתרונות כמו קבורה בקומות, כוכים או מערות, הם רק דחיית הקץ. בסופו של דבר, אנו מייצרים "ערי קברים" עצומות – הרים שלמים שגוזלים שטחים יקרים ודורשים תקציבי תחזוקה אדירים. באופן אישי, אינני רוצה לראות את ארץ ישראל האהובה מתכסה בהרי קברים ואת כספי הביטוח הלאומי הולכים על תחזוקתם.
עם זאת, ההיבט המעשי הוא רק חלק מהעניין, ובעיניי הוא החלק הפחות קריטי.
לצערי, התפתח במדינת ישראל פולחן של קברים וגופות. אנו עדים למצבים בהם מסכנים חיילים חיים כדי לחלץ גופות, והשבת כל גופה הופכת לעניין לאומי. אנו זוכרים אירועים כאסון הנגמ"שים בעזה, שבהם חיילים ליקטו חלקי גופות מהחול תוך סיכון ממשי של חייהם.
שכחנו אמת פשוטה: גופה היא, בסופו של דבר, מאכל לתולעים. לא מצדיק לסכן עבורה אנשים חיים. האם גירוד דם מהכביש או איסוף חלקיק מהחול הם באמת כבוד המת? הרי לא ניתן לזהות בכלל של מי הדם, או חלקיק הגופה!
האם היעדר איבר מגופה אומר שהנפטר לא יגיע למנוחתו? אם כך היה הדבר, מה נאמר על קדושי השואה, או על אלפי יהודים לאורך ההיסטוריה שלא זכו לקבר ישראל?
מבחינה רוחנית, האדם איננו גופו. הגוף הוא כלי, מעין "בגד". זהו בגד מכובד שנברא בצלם אלוהים, וראוי לכבוד – אך הוא אינו המהות של האדם. ההזדהות העמוקה עם הגוף, והמחשבה ש"הגוף זה אני", היא שורש הסבל. מדוע? משום שהגוף הוא זמני. הוא נתון לפגעים, למחלות, ובהכרח ימות וייהרס. כאשר אדם תופס את עצמו כגופו, כל פגיעה בו או בקרוביו נתפסת כפגיעה בזהותו העמוקה.
לעומת זאת, דוד המלך ניסח זאת במדויק בספר תהילים (קי"ח, ו'):
"יְהוָה לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם."
אדם אחר יכול לפגוע בגופי, ברכושי או להפוך אותי לבעל מום, אך הוא לא יכול לפגוע בי, משום שאני אינני הגוף שלי. זו הסיבה שדוד ירא אלהים, אך אינו ירא מבני אדם.
בהקשר זה, יש קטע נוסף שאני מאוד אוהב בספר "שערי קדושה":
נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י יא): "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני", ועוד כתיב (שמות ל לב): "על בשר אדם לא ייסך וגו'", נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג ד): "הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות", הוא הנקרא חלוקא דרבנן.
גוף האדם איננו האדם עצמו, אלא לבוש לפנימיות שהיא האדם. הגוף , כלבוש, מתחלף בכל עולם או מציאות שאנחנו מגיעים אליה לפי מה שמתאים למציאות ההיא. בעולם הבא ה"גוף" זהו מלבוש רוחני הנקרא "חלוקא דרבנן".
נחזור לענינינו:
כשאנחנו, כחברה, "מקדשים גופות", אנו מחזקים את התודעה השגויה והמכאיבה ש"הגוף הוא האדם". כאשר תודעתו של אדם צמודה לערכיו ולא לגופו, היא ממשיכה להתקיים דרכם גם לאחר פטירתו. אך אם התודעה צמודה אך ורק לגוף, משמעותה אובדת עם אובדן הגוף.
לכן, יש להפסיק את הקידוש העיוור של הגופות. זהו נוהג המזיק לחברה ולאדם, הן פרקטית והן רוחנית. חובה עלינו לכבד את המת ולטפל בו בראוי, אך אין להפוך את הגופה הפיזית לערך עליון. מאחר שהגופה בין כה וכה הופכת לאפר או נאכלת באדמה, אין הבדל מהותי בין שריפה לקבורה, כל עוד הדבר נעשה בכבוד.
אם הגופה ממילא הולכת לכליה, מדוע אינני תומך בתרומת איברים? ההתנגדות שלי נובעת מההשלכות החברתיות. אני חושש שפרקטיקה כזו תיצור מדרון חלקלק:
שוק איברים: מצב שבו עניים ייאלצו למכור את איבריהם ועשירים יקנו אותם.
ניצול ממסדי: סכנה שבה משטרים יקצרו איברים מאנשים חלשים לטובת מקורבים או רווח כלכלי.
מבחינה ערכית ומוסרית, קיים חשש שזו תהפוך ל"אמנות אופל" שתוביל את החברה למקומות אפלים. יחד עם זאת, כפי שכתבתי: האלוהים בוחן כליות ולב. כל אדם שתורם איברים מתוך כוונה טובה וטהורה, עושה מעשה טוב ברמת הפרט, אך ברמת המקרו – המעשה מועד לפורענות חברתית. לכן אני נגדו.
לא רק זה, אלא שצריך לדעת "לשחרר" כשמגיע הזמן: כי כשאני אומר ש"האדם איננו גופו", זה נכון לשני הכיוונים. לא רק לגבי גופות, זה גם נכון לגבי אנשים חיים.
שימור החיים איננו בעיני הערך העליון. שימור הערכים, כן.
עם זאת, אינני יכול ולא רוצה לשפוט את מי שמקבל איברים. אומנם אני אישית נגד הפרקטיקה הזו, אך לגמרי יכול להבין מי שנעזר בכך לשם הצלת חיי אדם או איכותם.
כדי להוסיף תגובה, אנא התחבר
התחברות