אבולוציה, קבלה וכרומוטוגרפיה

לתורת "התפתחות המינים" (האבולוציה) קיימים שני הסברים היסטוריים מרכזיים: של דארווין ושל למארק.

• ​הגישה של דארווין: טוענת שההתפתחות מתרחשת בעיקר עקב כוחות חיצוניים – הסביבה לוחצת על היצורים, ורק מי שמותאם לשינוי שורד (ברירה טבעית). לדוגמה: אזור שהיה גשום הפך עקב שינויי אקלים לצחיח. יצורים שהיו מותאמים טוב יותר לתנאי יובש, זכו ליתרון הישרדותי על פני אלו שלא. תהליכים דומים קרו פעמים רבות בהיסטוריה. כך, לאורך מיליוני שנים ודרך תחרות התפתחותית, נוצר מגוון היצורים החיים.

• ​הגישה של למארק: טוענת שהכוח האמיתי שדוחף לשינוי הוא פנימי – רצון של היצור עצמו להשתנות ולהשתפר. נהוג להמחיש זאת כך: יצור שניזון מעלי עצים נתקל בתחרות על העלים שבתחתית העץ. מתוך רצון עז לאכול את העלים הרעננים שבצמרות, היכן שאין תחרות, הוא התאמץ למתוח את צווארו. הדחף הזה גרם לו, דור אחר דור, לגבוה, עד שהפך לג'ירפה.

​בשפת הקבלה, שני הכוחות הללו נקראים "אור מקיף" ו"אור פנימי". המנגנון של דארווין פועל מבחוץ, כמו "אור מקיף" שכופה על היצור מציאות מסוימת. לעומתו, המנגנון של למארק פועל מבפנים, מתוך הרצון, כמו "אור פנימי".

​סוד הצמצום: ההבדל בין "שלמות" ל"השתלמות"

​כדי להבין מדוע העולם מתפתח בצורה הזו, צריך לחזור אל מושג "הצמצום" בכתבי האר"י. לפני בריאת העולם, היה רק אור אינסוף שמילא את הכל – מצב של שלמות מוחלטת ואחידה. כדי לברוא עולם שיש בו נבראים עצמאיים שיכולים לגדול ולהתפתח, אור האינסוף צמצם את עצמו והשאיר "חלל פנוי", שלתוכו נכנס קו דק של אור.

​אותו קו מאור אינסוף שנכנס לתוך חלל הצמצום, התפרט בהדרגה למערכת ה"ספירות". מדובר באורות שונים בעלי הבחנות ברורות (ספירה אחת היא חסד, השנייה גבורה וכן הלאה) – הבחנות שלא היו קיימות באור האינסוף הפשוט.

​מנסרת האור והכרומטוגרפיה

​תהליך הצמצום וכניסת האור אל העולם דומה מאוד למעבר של קרן אור לבנה דרך מנסרה (פריזמה) של זכוכית. האור הלבן המקורי נראה פשוט ואחיד, אך כשהוא עובר במנסרה, הוא נשבר ומתפרק לכל צבעי הקשת. כך בדיוק פועלות ה"ספירות" (מלשון אבן הספיר המשקפת ומאירה) – מרחב הצמצום משמש כמנסרה הלוקחת את האור האלוהי האחיד ומחלקת אותו לגוונים שונים של כוחות, כמו חסד, גבורה ותפארת.

​את התהליך הזה ניתן להמחיש בצורה יפה באמצעות שיטה מדעית הנקראת "כרומטוגרפיה" – שיטה כימית המפרידה תערובת חומרים למרכיביה המקוריים.

​לדוגמה: כרומטוגרפיה של טוש שחור.

אם ניקח פיסת נייר, נסמן בתחתיתה פס בטוש שחור, ונכניס אותה למבחנה עם נוזל ממס ("חומר נשא"), נראה תופעה מרתקת: הממס יטפס במעלה הנייר, והחומרים המרכיבים את הצבע השחור יעלו יחד איתו במהירויות שונות, בהתאם לתכונותיהם הכימיות. בסופו של דבר, נקבל ספקטרום שלם של צבעים נפרדים שהרכיבו את הטוש.

מ"עפר" לאדם: הדרך חזרה למקור

כעת נשאלת השאלה, מהו הכח הדוחף את כל תהליך ההתפתחות? אם נשווה תהליך ההתפתחות לכרומוטוגרפיה, מה גורם לרמות התודעה "לטפס" כלפי מעלה, בדומה למרכיביו הכימיים של הטוש?

התשובה היא, ניצוץ האלוהות הקיים בכל, גם בחומר הדומם. למעשה תהליך הצמצום הוא כביכול יצירת "ההיפך" מהאלוהות. בעוד האל הוא בלתי מוגבל, החופש המוחלט, אינסוף, הצמצום הוא יצירת המוגבלות. ושיא המוגבלות הוא החומר הדומם. אין לו כלל תנועה מצד עצמו, אלא אך ורק מכוחות חיצוניים לו. כך ששיא הצמצום בא לידי ביטוי בחומר הדומם. ממנו הכל מתחיל - ממנו הכל מתחיל לטפס חזרה אל האלוהות, משיא המוגבלות אל החופש המוחלט. בבחינת "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". מה גורם לטיפוס בחזרה אל האלוהי? בכל דבר, כולל בחומר הדומם הזה יש ניצוץ אלוהי, שמסתתר עמוק בפנים ורוצה לשוב אל המקור שלו.

משם מתחיל כל הספקטרום של רמות התודעה השונות - דומם, צומח (וגם מושבות חיידקים בכלל ה"צומח") חי, מדבר, נביא (איש אלהים).

תהליכי ההתפתחות

* השלבים הראשונים: בשלב הדומם, הניצוץ הזה מכוסה בהרבה לבושים של חומר. הרצון שלו נסתר מאוד והאור הפנימי שלו חלש. לכן, מה ששולט בהתחלה הוא המנגנון של דארווין - הברירה הטבעית וה"אור המקיף". השינוי נכפה על החומר מבחוץ.

* השלבים המתקדמים: ככל שהחומר מתפתח, הניצוץ הופך לצומח, משם לחי, ובסוף לאדם המדבר. ככל שעולים בשלבים, המנגנון של למארק נהיה חזק יותר. הרצון הפנימי להתפתח, אותו "אור פנימי", בוקע החוצה והופך להיות הכוח העיקרי שמוביל את ההתקדמות.

לכן בתחילת האבולוציה נדרשו מליארדי שנים להתפתחויות זעירות, כי השיטה של דארווין שההתפתחות מגיעה מבחוץ דרך מצוקות שונות, היתה העיקרית. אך ככל שהתודעות מתפתחות, התהליך העיקרי הופך להיות התפתחות פנימית רצונית, בשיטת למארק.

כוח הרצון והראייה: יעקב והמקלות, רבי עקיבא ומלך הכושים

בתורה יש דוגמה הממחישה דרך התפתחות זו - יעקב והמקלות.

כאשר יעקב אבינו רצה להרבות את הצאן הנקוד והטלוא בעדרו של לבן, הוא לקח מקלות לחים, קילף בהם פסים לבנים (מחשוף הלבן), והציב אותם בשקתות המים מול הצאן בעת הייחום. התורה (בראשית ל') מתארת כיצד הצאן שהזדווגו מול המקלות המפוספסים, ילדו צאצאים עקודים, נקודים וטלואים. הראייה של המקלות חרתה רושם פנימי עז בנפש הבהמות, והרושם התודעתי הזה תורגם באופן ישיר לשינוי פיזי בגנטיקה של הצאצאים.

גם המדרש (במדבר רבה, ט') מביא את סיפורו של רבי עקיבא ומלך הכושים. יום אחד, הגיע מלך הערביים (שהיה שחור עור) אל רבי עקיבא, נסער וכועס. הוא סיפר שאשתו, שגם היא כהת עור, ילדה לו בן לבן, והוא חושד בה שבגדה בו ומעוניין להרוג אותה.

שאל אותו רבי עקיבא: "צורות (פסלים או ציורים) שיש לך בתוך ביתך, שחורות הן או לבנות?" ענה המלך: "לבנות".

אמר לו רבי עקיבא: "כשאשתך התעברה, היא נשאה עיניה באותן צורות לבנות, והדבר השפיע על הולד שיהיה כמותן. ואם אינך מאמין לי, למד מיעקב אבינו שהעמיד מקלות מול הצאן". המלך נרגע והכיר בבנו.

שני הסיפורים הללו מדגימים את כוחו של אותו "אור פנימי" שעליו דיברנו. הרצון וההרגל מעצבים את החומר עצמו. כך בדיוק פועל המנגנון הלמארקיסטי באבולוציה הרוחנית: התודעה והרצון הפנימי לשוב אל המקור, הם המנוע המדויק שדוחף את הכל קדימה – מן העפר, אל הרוח.

בהתחלה רצון זה מכוסה ב"קליפות" שונות, רצון להישרדות, רצון ליתרונות חומריים וכדומה. אך בהדרגה עם ההתפתחות הרצון יהפך לתשוקה לאלוהות ולאחדות.

תשובת הרב קוק: רצון פנימי שמניע הכל

מכאן נובעת התאמתה העמוקה של תורת ההתפתחות לרזי הקבלה. האבולוציה איננה אוסף של תאונות אקראיות, אלא ביטוי של הדחף הפנימי של המציאות להשתלם ולתקן את החיסרון שנוצר בצמצום.

על הרצון הפנימי הזה, שדוחף את המציאות כולה להשתלם, כותב הרב קוק:

"החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא לשוב אל מקור המציאות, העליונה, הטהורה, החפשית... נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו. והוא הוא הכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה, ההתפתחות. והמכונה המשכללת..."

ועל האופן שבו האור הזה מופרד לגוונים של חיים מתוך הדומם, ממש כמו במנסרה, הוא מסביר:

"החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת ברק האור, ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים הם עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם, האדם, שכל מהות חייו, זרמי אורותיהם, והתמדת הלך נפשו העולה למעלה, הם הם רק גלי ים גדולים, שהם הולכים ושבים מכחם של כל תנועות החיים שבמציאות, מראשית הקטנות של החיים עד גדלותם, מדומם עד המדבר."

התוצאה של כלל התהליך תהיה כל ספקטרום החיים ורמות התודעה הנהדר שאנו רואים, המבטא את כל מה שנמצא בסתר באור אינסוף, מדרגת הדומם הדחוסה והנמוכה ביותר, עד דרגת החומר והנברא הזך ביותר, עליו נאמר "ותחסריהו מעט מאלהים".

מדוע התורה לא מתארת את האבולוציה במפורש?

אז למה בכל זאת התורה לא תיארה את הדברים באופן התפתחותי כזה, והעדיפה לכתוב את תהליך הבריאה בסגנון של שבעת ימי בראשית?

לשאלה זו ישנן תשובות ידועות, כמו זו של הרב קוק באגרותיו (איגרת קל"ד). הוא מסביר כי התורה איננה ספר היסטוריה או מדע אלא ספר מוסר, ולכן היא מתמקדת במהות ובהכוונה הרוחנית, וכך הוא כותב:

"שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים".

לטענת הרב קוק, העיקר הוא המסר הערכי, הדורש קודם כל את ההבנה שיש מנהיג לעולם. לכן כתבה התורה את הבריאה כתהליך של שבעה ימים ולא כתהליך התפתחות הדרגתי. קיימות תשובות נוספות, כמו הטענה שכל "יום" בבריאה מייצג תקופה ארוכה, או שקדמו לעולמנו תקופות קדומות בבחינת "היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבה, ט'). תשובות אלו מסתדרות היטב עם המסורת המקובלת, המקדשת את כל חלקי התורה כשלמות אחת אחידה.

עם זאת, דעתי האישית איננה כך.

להבנתי האישית, שיטת האבולוציה מסתדרת כל כך טוב עם פנימיות התורה (כפי שהוסבר במאמר זה), אפילו יותר ממעשה בראשית כפי שהוא כתוב בתורה עצמה!

כך שאומר בכנות: אינני יודע למה נכתב מה שנכתב. אישית אני מאמין באבולוציה ובהתפתחות כדרך בריאת העולם. הסתירה הקיימת היא אומנם ב"חיצוניות" של סיפור הבריאה, אך מבחינת פנימיות התורה? אילו דארווין ולמארק לא היו ממציאים את האבולוציה, אנחנו היינו צריכים להמציא אותה!

היא מסתדרת נהדר עם כל הידע הרוחני הנובע מהתורה, כך שאני מאמץ את תורת האבולוציה בשתי ידיים. אני מאמין בה באמונה שלמה לכתחילה ולא בדיעבד. כך גם בהשלכות הרוחניות הנובעות ממנה.

הקבלה לגישה התיאוסופית ול"הנהגת הייחוד" של הרמח"ל

מעניין לציין שהמבנה הרעיוני הזה מהדהד היטב גם בזרמים רוחניים נוספים שפעלו באותה התקופה של הרב קוק, כמו הגישה התיאוסופית. התיאוסופיה (שינקה רבות מתורת הקבלה) מתארת תהליך זהה של "אינבולוציה" (ירידת הרוח אל תוך החומר והסתתרותה שם) ולאחריה "אבולוציה" (טיפוס החומר חזרה מעלה, שחרור הרוח והתפתחותה). בדומה לקבלה, גם התיאוסופיה שוללת את קיומו של חומר "מת", ורואה בכל חומר דומם ניצוץ מונאדי (תודעתי) פנימי הדוחף אותו להתעורר, להתפתח ולטפס בסולם ההוויה בחזרה אל השלמות.

את אותו דחף פנימי של הניצוץ האלוהי, שחותר ללא הרף וללא פשרות אל השלמות, ניתן להקביל ישירות למושג המרכזי של הרמח"ל – "הנהגת הייחוד". הרמח"ל מסביר כי בעוד "הנהגת המשפט" עוסקת בשכר, עונש ובחירה חופשית גלויה, "הנהגת הייחוד" היא התוכנית האלוהית העמוקה והנסתרת הפועלת מתחת לפני השטח. זוהי הנהגה דטרמיניסטית בבסיסה, שדוחפת את המציאות כולה – באין מפריע ובהכרח – אל עבר התיקון והשלמות הסופית. האבולוציה, אם כן, ובעיקר במנגנון הפנימי שלה, היא הביטוי הפיזי והביולוגי של אותה "הנהגת ייחוד", הפועלת בתוך תוכו של החומר ומושכת אותו במסע ארוך חזרה אל המקור.

הקו העליון לא יכול בלי הקו התחתון

לסיום אוסיף נקודה חשובה זו - קו אחד לבד על נייר הכרומוטוגרפיה, איננו מבטא את האינסוף, גם אם הוא הקו הגבוה ביותר, הוא עדיין לא מבטא את האינסוף.
מה כן מבטא את האינסוף? כלל הקווים ביחד, מהתחתון ביותר, עד העליון ביותר.

מכשול נפוץ בדרך הרוחנית הוא המחשבה ש"התעלות" רוחנית איננה כוללת את החלקים התחתונים שלנו, דומם צומח וחי. (דומם - החומר הפיזי ממנו אנו עשוים, צומח - פונקציות כמו גדילה עיכול והתרבות, חי - פונקציות כמו הרגשה , תנועה מרחבית וכו' הכל נמצא בגופינו).

כלומר טעות נפוצה היא לחשוב שמשמעות ההתפתחות הרוחנית היא "להיות בקו העליון". משמעות ההתפתחות הרוחנית היא אחרת - היא להיות מאוחדים עם כלל הקווים. כי רק כלל הקווים מבטא את האינסוף.

לראות את הרצון האלוהי בדומם, בצומח ובחי, לראות את כולם כביטוי של האינסוף.

לראות את הרצון האלוהי באחינו בני האדם.

(לא לראות את האינסוף באדם ספציפי, לא לראות את האינסוף בעץ ובאבן ספציפיים, כי כך תהיה עובד אלילים. אך כן לראות את האינסוף בכלל הבריאה, בכלל האנושות. וכן בחיבור של העץ או האבן או האדם הספציפי אל הכלל)

גם אם אתה היצור המפותח ביותר עלי אדמות, אם לא תהיה באחדות עם כל מימדי הקיום, אם לא תראה את האלוהי בכולם, אתה רק קו אחד קטן מפורד וחסר משמעות.

גם ההיפך נכון, גם אם אתה יצור לא מפותח במיוחד, אך אתה באחדות עם שאר מימדי הקיום, עם אלו מתחתיך ועם אלו מעליך, הרי אתה ביטוי של האינסוף.

ויבוא יום ותגלה שמעולם לא הופרדת לקווים. אתה עדיין אינסוף!