"אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש — לבחור את עמדתו בכל נסיבות נתונות, לבחור את דרכו שלו." — ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות"

במאמר הקודם ראינו שדרך הלוחם של דון חואן וסטואת אפיקטטוס הן, בפרקטיקה שלהן, כמעט תורה אחת. אבל על שתיהן אפשר להקשות קושיה אחת חזקה: מנין לנו שזה עובד? אפיקטטוס חי לפני אלפיים שנה, ותורתו הגיעה אלינו דרך רישומי תלמיד; ועל דון חואן אפשר להתווכח אם היה קיים בכלל. שתי הדרכים מבטיחות שאפשר להפקיע את ליבת האדם מידי הנסיבות — אבל ההבטחה לא נבחנה בתנאי מעבדה.

ואז מגיע ויקטור פרנקל, ומכניס לשולחן את מה שאין לשניהם: מעבדה היסטורית מתועדת.

הרקע בכמה שורות. ויקטור אמיל פרנקל (1905–1997), פסיכיאטר יהודי מווינה, אבי ה"לוגותרפיה" — הריפוי באמצעות משמעות. בין 1942 ל־1945 עבר את טרזיינשטט, אושוויץ ומחנות נלווים של דכאו; אשתו, הוריו ואחיו נספו. ספרו "האדם מחפש משמעות" (1946) הוא חצי עדות וחצי תורה: מה קורה לנפש האדם כשלוקחים ממנה הכול. אצל פרנקל אין ויכוח על המקורות — המחנה היה קיים, והתצפיות נעשו מבפנים. אם דרך הלוחם עובדת, המחנה הוא המבחן הקיצוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

והנה הדבר שהמאמר הזה מבקש להראות: היא עבדה. פרנקל, שמעולם לא שמע על דון חואן (ספרו קדם לספרי קסטנדה בעשרים שנה ויותר), תיאר מתוך המחנות את אותה דרך בדיוק — מדרגה אחר מדרגה.

א. החירות האחרונה — מצב הרוח של לוחם

הציטוט שבפתח המאמר הוא, בלי ידיעת אומרו, ההגדרה המדויקת ביותר שנכתבה אי פעם ל"מצב הרוח של לוחם". במחנה, כותב פרנקל, נגזל הכול: השם (שהוחלף במספר), הרכוש, המשפחה, אפילו השיער. האדם הרגיל שבנו היה אומר: אם כך, נגזל האדם כולו — הרי כל מה שהוא היה תלוי בדברים האלה. ופרנקל מעיד: לא. נשאר דבר אחד, שאיש לא הצליח לקחת — הבחירה איך לעמוד בתוך מה שאין עליו שליטה.

וההקבלה איננה רעיון כללי; היא יורדת לפרטים. זוכרים את האבחנה שפתחנו בה את מאמרי דרך הלוחם? —

"אדם זקוק למצב הרוח של לוחם לכל מעשה ומעשה... הבט בעצמך: הכול פוגע בך ומרגיז אותך. אתה מיילל ומתלונן ומרגיש שכולם מכריחים אותך לרקוד לפי חלילם. אתה עלה הנתון לחסדי הרוח. אין עוצמה בחייך."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 11

פרנקל ראה במחנה בדיוק את שתי הדמויות האלה — את העלה ואת הלוחם — בתנאים שבהם אי אפשר לזייף. הפסקה המפורסמת שלו איננה הצהרה בעלמא; היא באה כתשובה לשאלה שהוא מציב במפורש: הפסיכולוגיה של זמנו טענה שהאדם איננו אלא תוצר של תנאיו, ושבתנאי המחנה תגובותיו של האסיר נגזרות מאליהן. האם כך? פרנקל עונה בזיכרון:

"אנחנו, שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים שהתהלכו בצריפים לנחם אחרים, שנתנו את פרוסת לחמם האחרונה. הם היו מעטים במספר — אך די בהם כהוכחה: אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד — את האחרונה שבחירויות האנוש: לבחור את עמדתו בכל נסיבות נתונות, לבחור את דרכו שלו."

— "האדם מחפש משמעות"

ומיד בהמשך אותה פסקה הוא כותב משפט שנשמע כתרגום ישיר של דון חואן: תמיד היו הכרעות. כל יום וכל שעה זימנו הזדמנות להחליט — החלטה שקבעה "אם תיעשה או לא תיעשה משחק בידי הנסיבות", חומר ביד הדפוס של "האסיר הטיפוסי". "משחק בידי הנסיבות" — הרי זה "עלה הנתון לחסדי הרוח", מילה במילה כמעט.

ומסקנתו של פרנקל היא תצפית, לא סיסמה: מי שהאסיר נעשה בתוך המחנה היה "תוצאה של הכרעה פנימית, ולא של השפעות המחנה בלבד". בהקשר הזה בדיוק — כשהוא דן באופן שבו אדם מקבל את גורלו ונושא את סבלו — הוא מביא את משפטו של דוסטויבסקי, שהיה יכול לצאת מפי דון חואן: "רק מדבר אחד אני חושש — שלא אהיה ראוי לייסוריי." ופרנקל מוסיף בצלילות: רק מעטים מן האסירים שמרו על חירותם הפנימית המלאה והשיגו את הערכים שסבלם הציע להם — "אבל אפילו דוגמה אחת כזאת די בה כהוכחה שכוחו הפנימי של האדם יכול לרומם אותו מעל גורלו החיצוני."

נקודת המפגש: הלוחם של דון חואן והאסיר של פרנקל הם אותה דמות — אדם שהפקיע את ליבת עצמו מידי הנסיבות. אלא שפרנקל מוסיף את מה שאין לדון חואן: הוכחת קיצון. גם באושוויץ נשארה הבחירה. אין תנאי פתיחה שמבטל את הדרך.

ב. אתגר, לא ברכה ולא קללה — והמהפך הקופרניקאי

המשפט שהכתרנו כחשוב ביותר בקורפוס של קסטנדה — "הלוחם מקבל את הכול כאתגר, ואילו האדם הרגיל מקבל את הכול או כברכה או כקללה" — מופיע אצל פרנקל כמעט מילה במילה, מתוך המחנה. ההקשר: פרנקל מתאר את הלך הרוח ששלט ברוב האסירים — התחושה שהחיים האמיתיים נשארו מאחור, שההזדמנויות עברו, ושכל שנותר הוא לחכות. הוא מצטט בחיוך מריר את בדיחתו של ביסמרק — "החיים הם כמו ישיבה אצל רופא השיניים: כל הזמן נדמה לך שהגרוע מכול עוד לפניך, והוא כבר מאחוריך" — וממשיך:

"רוב האנשים במחנה האמינו שהזדמנויות החיים האמיתיות כבר חלפו. ובכל זאת, במציאות, היו שם הזדמנות ואתגר. אפשר היה לעשות מן החוויות הללו ניצחון — להפוך את החיים לניצחון פנימי — ואפשר היה להתעלם מן האתגר ופשוט לצמוח כצמח, כפי שעשו רוב האסירים."

— "האדם מחפש משמעות"

"להתעלם מן האתגר ולצמוח כצמח" — הרי זה "עלה הנתון לחסדי הרוח" בניסוח קליני.

ואת המהפך שנדרש כאן פרנקל מוסר דרך אחת התצפיות המצמררות בספר. הרופא הראשי של מחנהו העיר לו שבשבוע שבין חג המולד 1944 לראש השנה האזרחית זינקה התמותה במחנה מעבר לכל מה שנראה קודם — ולא בגלל החמרה בעבודה, לא בגלל הרעה במזון ולא בגלל מגפה חדשה. ההסבר היה פשוט ונורא: רוב האסירים חיו בתקווה תמימה שעד חג המולד יהיו שוב בבית. משקרב החג ולא באו בשורות — אבד להם הכוח לחיות. אלה היו אנשים שתלו את חייהם במה שאיננו בכוחם. והמשפט ששמע פרנקל שוב ושוב מן המתייאשים היה: "אין לי עוד מה לצפות מן החיים." מה עונים על זה? התשובה שגיבש היא מן הפסקאות הגדולות שנכתבו במאה העשרים:

"מה שנדרש היה שינוי יסודי בעמדתנו כלפי החיים. היה עלינו ללמוד בעצמנו, וללמד את האנשים המיואשים, שלא באמת חשוב מה אנחנו מצפים מן החיים — אלא מה החיים מצפים מאיתנו. היה עלינו לחדול מלשאול על משמעות החיים, ולראות את עצמנו כמי שנשאלים על ידי החיים — יום־יום ושעה־שעה. ותשובתנו חייבת להינתן לא בדיבור ולא בהרהור, אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה."

— "האדם מחפש משמעות"

זו בדיוק "לקיחת האחריות" של הלוחם: לחדול מן השאלה "למה זה קורה לי" (שאלת הברכה/קללה, שאלת העלה) ולעבור לשאלה "מה נדרש ממני עכשיו" (שאלת האתגר). והתשובה — "בפעולה, לא בדיבור ולא בהרהור" — היא הרי הגדרת איש הדעת: "חי במעשים, לא במחשבות על מעשים."

ומי שקרא את מאמרי דרך הלוחם ודאי שומע כאן עוד הד, מן הספר האחרון של קסטנדה דווקא — דברי דון חואן על הלוחם־הנוסע:

"לוחמים־נוסעים אינם מתלוננים. כל מה שהאינסוף מגיש להם — הם מקבלים כאתגר... לוחם־נוסע או שהוא גובר על האתגר, או שהאתגר מוחץ אותו. מרגש יותר לגבור — אז גְּבַר!"

— "הצד הפעיל של האינסוף"

"מה שהאינסוף מגיש" אצל קסטנדה; "מה שהחיים שואלים" אצל פרנקל. אותו מבנה: יש מי שמגיש, ויש מי שנדרש לענות — במעשה.

ג. המוות משמאל — והחיים בפעם השנייה

את "המוות כיועץ" של דון חואן — "פנה אל מותך ושאל אם כך הדבר... מותך יגיד לך: עדיין לא נגעתי בך" — פרנקל מנסח בהיפוך כיוון מבריק. בחלק העיוני של הספר, כשהוא מציג את הלוגותרפיה כשיטה, הוא מעמיד בראשה כלל אחד — הוא קורא לו במפורש "הצו הקטגורי של הלוגותרפיה", המקבילה שלו לצו המפורסם של קאנט:

"חיה כאילו אתה חי בפעם השנייה — וכאילו בפעם הראשונה פעלת באותה שגיאה שאתה עומד לפעול בה עכשיו."

— "האדם מחפש משמעות"

ופרנקל עצמו מסביר שם מה הצו הזה עושה: הוא מזמין את האדם לדמיין, ראשית, שההווה כבר עבר — ושנית, שהעבר עוד ניתן לתיקון; "אין דבר שיעורר את תחושת האחריות של אדם יותר מן הכלל הזה", שמעמיד אותו פנים אל פנים מול סופיות חייו ומול סופיות מה שהוא עושה בהם. במילים אחרות: דון חואן מציב את המוות לפנינו — שאל את מותך, הוא משמאלך; פרנקל מציב אותו מאחורינו — כאילו כבר מתּ פעם אחת, וקיבלת הזדמנות שנייה. אבל המנגנון זהה לחלוטין: גיוס הסופיות כדי לתת לרגע הנוכחי את מלוא כובדו. ושניהם מבטיחים את אותה תוצאה מפתיעה — לא חרדה אלא מלאות. "יש אושר מוזר, אוכל־כול, בפעולה מתוך ידיעה מלאה שהמעשה הזה עשוי להיות האחרון" (דון חואן); והאדם החי "בפעם השנייה" של פרנקל איננו מדוכא — הוא סוף סוף ער.

ופרנקל מוסיף תצפית מחנה מצמררת, שהיא הצד השלילי של אותו מטבע: האסיר שחי ב"קיום ארעי ללא גבול ידוע" ודחה את חייו אל "אחרי המלחמה" — התפרק. מי שאיבד את אחיזתו בהווה בשם עתיד מדומיין, איבד הכול. זה בדיוק מה שדון חואן אומר על האדם הרגיל, שחי "כאילו המוות לעולם לא ייגע בו" ולכן דוחה הכול: "אתה מתנהג כאילו יש לך זמן — והצרה היא שאין לאיש זמן."

ד. הסבל שאין ממנו מנוס — הרודן הקטן של פרנקל

לפי הלוגותרפיה יש שלוש דרכים למצוא משמעות: במעשה (יצירה), בחוויה (אהבה), ובעמדה שאנו נוקטים כלפי סבל שאין ממנו מנוס. הדרך השלישית היא חידושו הגדול של פרנקל: כשאי אפשר לשנות את המצב — המצב הופך לזירה שבה משנים את עצמך. "כשאיננו יכולים עוד לשנות מצב — אנו נקראים לשנות את עצמנו."

והדוגמה שהוא מביא לכך היא סיפור קטן מן המרפאה שלו, שכולו דון חואן טהור. רופא כפרי זקן בא אליו שקוע בדיכאון קשה: שנתיים חלפו מאז מתה אשתו, שאותה אהב יותר מכול, והוא איננו מצליח לקום מן האבל. פרנקל לא אמר לו דבר — רק שאל שאלה: "אמור לי, דוקטור, מה היה קורה אילו אתה היית מת ראשון, ואשתך הייתה צריכה לשרוד אותך?" — "הו," אמר הרופא, "בשבילה זה היה נורא; כמה הייתה סובלת!" — "אתה רואה, דוקטור," ענה פרנקל, "הסבל הזה נחסך ממנה — ואתה הוא שחסכת אותו ממנה. במחיר זה, שעכשיו עליך לשרוד ולהתאבל עליה." הרופא לא אמר מילה, לחץ את ידו ויצא שליו מן המרפאה. שום דבר בעובדות לא השתנה — האישה לא קמה לתחייה, האבל לא התקצר. הדבר היחיד שהשתנה הוא מעמדו של הסבל: מקללה — למשימה, כמעט לקורבן של אהבה. ומכאן ניסוחו החד של פרנקל: "הסבל חדל להיות סבל ברגע שהוא מוצא משמעות."

ואצל דון חואן ראינו את המקבילה המפורטת להפליא — תרגיל הרודן הקטן: הרוח מזמנת ללוחם מְעַנֶּה, ודווקא הוא, האדם הבלתי נסבל שבחייך, הוא מכשיר העבודה המדויק ביותר לעקירת החשיבות העצמית. "לוחם שנתקל ברודן קטן הוא בר מזל. אם אינך פוגש אחד בדרכך — עליך לצאת ולחפש."

ההבדל בגובה הלהבות עצום — הרודן של דון חואן הוא מעביד אכזר או פקיד מתיש, ופרנקל מדבר על אושוויץ — אבל הצורה זהה: המצוקה שאין לך שליטה עליה היא בית המלאכה של מה שיש לך שליטה עליו. ושימו לב שגם המבנה הפנימי של התרגיל זהה. ראינו במאמרי דרך הלוחם שמול הרודן אסור להישבר — ואסור לנצח בכלים של הרודן; מי שנעשה עריץ כדי להביס עריץ, הפסיד. ופרנקל מתעד בדיוק את שני אופני הכישלון האלה במחנה: אלה שנשברו ונכבו, ואלה שהפכו בעצמם לקאפו.

ופרנקל מוסיף הסתייגות מוסרית שראוי לאמץ אותה במלואה: רק סבל שאין ממנו מנוס. סבל נמנע שמתעקשים לשאת אותו איננו גבורה אלא מזוכיזם. גם דון חואן, אגב, לא היה חולק: הלוחם איננו מחפש ייסורים — הוא משתמש במה שהרוח הגישה. הצייד "משאיר מעט מאוד ליד המקרה", ומה שבכל זאת נכפה — אותו הוא הופך לאימון.

ה. הקשת הדרוכה — נגד מנוחת הנפש

יש אצל פרנקל עיקרון שכמעט לא מצוטט, והוא מן המקבילות העמוקות ביותר לדרך הלוחם. בחלק העיוני של הספר הוא תוקף חזיתית את הנחת היסוד של "היגיינת הנפש" בת זמנו — ההנחה שמה שהאדם צריך הוא שיווי משקל, "הומאוסטזיס" בלשון הביולוגיה, מצב נטול מתח. פרנקל, שראה במחנה מי שורד ומי נכבה, מכריז שההנחה הזאת איננה רק שגויה — היא מסוכנת:

"מה שהאדם צריך באמת איננו מצב נטול מתח, אלא החתירה והמאבק למען מטרה הראויה לו, משימה שבחר בה בחירות... אם רוצים האדריכלים לחזק קשת רעועה — הם מגדילים את המשא המוטל עליה, שכן כך נלחצים חלקיה זה אל זה ביתר חוזק."

— "האדם מחפש משמעות"

האדם איננו זקוק לפריקת המתח אלא למתח הנכון — הקוטב של משמעות שיש להגשים, מול הקוטב של האדם שצריך להגשימה. ועכשיו הקשיבו לדון חואן, שדחה על הסף את הנוסחה "אני הטוב ביותר של עצמי": "לא. עליך לעשות טוב מזה. עליך לדחוק בעצמך אל מעבר לגבולותיך, כל הזמן." ולתיאור הלוחם־הנוסע: "ללוחמים־נוסעים יש רק מאבק, והוא מאבק בלא סוף."

ואותה תובנה בדיוק מסתתרת במפת ארבעת האויבים של איש הדעת, שראינו במאמרי דרך הלוחם: האויב הרביעי והאכזר מכולם — הזקנה — איננו כאב ואיננו אסון; הוא בסך הכול "חשק שאין לעמוד בו: לנוח". האויב האחרון של הדרך הוא־הוא היעד המוצהר של פסיכולוגיית שיווי המשקל. פרנקל והרואים החדשים מסכימים: מנוחת הנפש איננה הבריאות — היא המארב האחרון.

ו. אושר ועוצמה כתוצרי לוואי

עיקרון יסוד בלוגותרפיה: אי אפשר לרדוף אחרי אושר. הרדיפה עצמה מחמיצה אותו. ופרנקל מביא לכך עדות מחייו שלו, בהקדמה שכתב לספר לימים: הוא התכוון לפרסם את "האדם מחפש משמעות" בעילום שם, כשמספר האסיר שלו בלבד על הכריכה, כדי שהספר לא יבנה שום מוניטין למחברו (לבסוף שוכנע שפרסום אנונימי יגרע מחציו של ערך הספר, והעז לחתום) — ודווקא הספר הזה, מתוך עשרות הספרים שכתב, הוא שנעשה רב־המכר העולמי. (במאמר מוסגר: האיש שניסה למחוק את שמו מספרו הגדול — הרי זו "מחיקת ההיסטוריה האישית" בהתגלמותה.) ומכאן האזהרה שהוא חוזר ומשמיע לתלמידיו: אל תכוונו אל ההצלחה — ככל שתכוונו אליה יותר, כך תחמיצו אותה יותר. ובנוסח החד ביותר, מאחרית הדבר:

"אי אפשר לרדוף אחר האושר; הוא חייב לנבוע מאליו. אדם צריך סיבה להיות מאושר — ומשנמצאה הסיבה, האושר בא מעצמו... הגשמה עצמית אפשרית רק כתוצר לוואי של התעלות עצמית."

— "האדם מחפש משמעות"

החליפו "אושר" ב"עוצמה" — וקיבלתם את היחס של דון חואן לעוצמה אישית: היא איננה מושגת ברדיפה; היא נצברת מאליה מחיים ללא־דופי. הרואים הקדומים שרדפו כוח — נרקבו בו; הרואים החדשים שחיו נכון — קיבלו הכול. ואצל אפיקטטוס, כזכור, אותו משפט על מושא שלישי: שלוות הנפש אינה מושגת בבקשת שלווה אלא ביישור הרצון.

שלושה מורים, שלושה מושאים — אושר, עוצמה, שלווה — ואותה תזה: היעד האמיתי אינו ניתן להשגה ישירה; הוא תוצר לוואי של דרך. וזהו אולי המבחן המבדיל בין תורה אמיתית לשרלטנות: השרלטן מוכר את היעד; המורה מוכר את הדרך.

ז. ה"למה" — ודרך עם לב

המוטו שפרנקל חוזר אליו שוב ושוב הוא משפטו של ניטשה: "מי שיש לו למה לחיות — יישא כמעט כל איך." אצלו זו איננה מליצה: הוא כותב שהמשפט הזה היה צריך להיות "המוטו המנחה של כל מאמץ טיפולי" כלפי האסירים — כשעוד אפשר היה, צריך היה לתת לאדם "למה", מטרה, כדי שיוכל לשאת את ה"איך" הנורא של קיומו. כי במחנה אפשר היה לזהות בדיוק את מי שאיבד את ה"למה" שלו: הוא היה שוכב ולא קם, לא לעבודה ולא למסדר, מצית מן המלאי החבוי שלו סיגריה אחרונה — ונכבה. ומי ששרד — שרד בזכות "למה": אהוב שמחכה, ספר שלא הושלם, שאלה שהחיים עוד שואלים אותו. פרנקל עצמו שרד, בין השאר, בזכות כתב היד של ספרו שאבד בכניסה לאושוויץ — ושבשחזורו ראה משימה שרק הוא יכול להשלים.

ודון חואן? כשקסטנדה מבקש קריטריון לבחירת דרך חיים, הוא מקבל שאלה אחת ויחידה — "שאלה שרק איש זקן מאוד שואל":

"האם לנתיב הזה יש לב? כל הנתיבים זהים: הם אינם מוליכים לשום מקום... אך לאחד יש לב ולשני אין. האחד עושה את המסע לשמחה; כל עוד אתה הולך בו — אתה אחד איתו. האחר יגרום לך לקלל את חייך. האחד עושה אותך חזק; האחר מחליש אותך."

— "תורתו של דון חואן", פרק 5

"דרך עם לב" היא ה"למה" של ניטשה־פרנקל בלבוש אינדיאני. ושימו לב לסימטריה העמוקה, המפתיעה: אצל שניהם היעד הסופי מוצהר במפורש כחסר ערך — "כל הנתיבים אינם מוליכים לשום מקום" אצל דון חואן; והחיים במחנה, כמו כל חיים, מוליכים אל המוות אצל פרנקל — ובכל זאת ההליכה מלאת משמעות עד גדותיה. המשמעות איננה מחכה בקצה הדרך. היא בלב של ההולך.

ח. אסמי העבר — וריקוד המוות

והמקבילה היפה מכולן שמורה לסוף. במאמרי דרך הלוחם ראינו את התמונה החותמת את הדרך: ביום מותו רוקד הלוחם את "עמידתו האחרונה" — צורת תנועה שפיתח כל חייו, שכל צעד בה הושג במאבק — "והמוות חייב לעצור ולחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. המוות אינו יכול לגבור על לוחם המספר בפעם האחרונה את עמל חייו — עד שיסיים את ריקודו." הריקוד אינו משנה דבר, אין קהל ואין פרס — ובכל זאת הוא נעשה בשלמות. ונכתב שם: היצירה היחידה שאדם באמת משאיר היא הצורה שחייו קיבלו.

והנה פרנקל. בדיון שלו על הארעיוּת הוא עונה לטענת הפסימיסט — הרי הכול חולף, כל רגע מת ואיננו חוזר, ואם כך מה הטעם? — בהיפוך שהוא חותמו האישי:

"בדרך כלל רואה האדם רק את שדה השלף של הארעיות, ומתעלם מאסמי העבר המלאים — שאליהם כבר הציל, אחת ולתמיד, את מעשיו, את שמחותיו וגם את סבלו. דבר אינו ניתן לביטול ודבר אינו ניתן להעלמה. הייתי אומר: מה שהיה הוא הצורה הבטוחה ביותר של הוויה."

— "האדם מחפש משמעות"

ובהמשך הוא נותן לזה את משל לוח הקיר: הפסימיסט מתבונן בחרדה בלוח שמדי יום נתלש ממנו דף והוא הולך ומידלדל; ואילו האדם החי כראוי תולש את הדף — ומתייק אותו בקפידה, אחרי שרשם על גבו כמה שורות יומן. במקום אפשרויות בעתיד יש לו מציאויות בעבר: "לא רק העבודה שנעשתה והאהבה שנאהבה, אלא גם הסבל שנשא בכבוד — והוא הדבר שבו אני גאה יותר מכול."

זהו ריקוד המוות בשפה וינאית. הלוחם הרוקד "מספר בפעם האחרונה את עמל חייו" — הוא קורא בקול את כל דפי הלוח שתייק; והטענה של שניהם אחת: העבר שנחיה בשלמות איננו אבוד — הוא הקניין היחיד שהמוות אינו יכול לגעת בו. ומי שזוכר את הכוכבית שנוספה בסוף מאמר דרך הלוחם — על ה"שחזור" ועל כך שהנשר מקבל את שחזור החיים המושלם במקום התודעה עצמה — יראה שגם הרעיון המטפיזי הנועז ביותר של קסטנדה הוא בדיוק תמונת האסם המלא של פרנקל: חיים שסופרו עד תום הם חיים שנגאלו.

בעז"ה במאמר על השחזור נעמיק בזה כראוי.

ט. היכן פרנקל נפרד מדון חואן

וכמו במאמר על אפיקטטוס — הקבלה שאינה מודה בהבדלים היא שטחית. שלושה הבדלים, מן הקל אל הכבד:

המעבדה. ראוי לומר ביושר גם מן הכיוון הזה: תורת דון חואן נבחנה — אם בכלל — במדבר מקסיקני שאולי לא היה ולא נברא; תורת פרנקל נבחנה במקום האמיתי ביותר שידעה המאה העשרים. כשהעדויות סותרות — פרנקל גובר. כשהן מסכימות, כמו בכל המקבילות שלמעלה — ההסכמה שווה זהב, כי היא באה ממקור שאין עליו עוררין.

משמעות דרך קשר — לא דרך ניתוק. זהו ההבדל הגדול. הדרך השנייה של פרנקל למשמעות היא אהבה — "הדרך היחידה לתפוס אדם אחר בגרעין אישיותו" — ובמחנה, דמות אשתו היא שהחזיקה אותו. הוא מתאר צעדת בוקר בחשכה, ברוח קרח, מעידות על אבנים ומכות רובה של השומרים, כשלפתע לוחש האיש שצועד לצדו: "אילו נשותינו היו רואות אותנו עכשיו!" — ומאותו רגע, לאורך קילומטרים של בוץ וקרח, נאחזה תודעתו בדמות אשתו, בחיוכה, במבטה — "מבטה היה אז זוהר יותר מן השמש שזרחה". שם, כותב פרנקל, הבין לראשונה בחייו את משמעות האמירה שהאדם יכול, גם כשלא נותר לו דבר, לדעת אושר בהגותו באהובתו. דון חואן, לעומתו, מוחק היסטוריה אישית, מפרק זיקות, והולך אל חירות שהיא ביסודה לבד. פרנקל היה רואה בכך בריחה: בשבילו האדם מתעלה תמיד אל מישהו או משהו — לא אל מרחב ריק. אמנם ראינו שגם אצל קסטנדה, ברגע האחרון ממש, נסדק הניתוק — המעשה האחרון של הלוחם־הנוסע לפני הצלילה לאינסוף הוא להסתובב ולומר תודה למי שהיטיבו עמו — אבל זה חריג מרגש בתוך דרך שרובה בדידות. אצל פרנקל האהבה איננה חריג; היא אחת משלוש הדרכים הראשיות.

נשאלים — או לבד מול האדיש. אצל פרנקל, כפי שראינו, האדם "נשאל על ידי החיים". יש כאן שומע ויש נשאל; השאלה מכוונת אליך אישית, ותשובתך נרשמת. זו כמעט תפילה — ולא במקרה: פרנקל, יהודי שגדל בווינה על ברכי בית מסורתי, כתב תורה ששורש נשמתה יהודי. השאלה "מה החיים דורשים ממני" היא צורתו החילונית־למחצה של "מה ה' אלקיך שואל מעמך" (דברים י, יב). לנשר של דון חואן, לעומת זאת, אין שאלות אלינו; הכוונה אדירה ואדישה, והלוחם עונה לעולם שאיננו מקשיב. מנקודת מבט יהודית — כפי שנאמר גם במאמר על אפיקטטוס מול דון חואן — אין ספק מי מן השניים קרוב לבית.

ואזהרת ציטוט לגולשים, כי אנחנו כבר כאן: הציטוט המפורסם "בין גירוי לתגובה יש מרווח, ובמרווח הזה טמונים חירותנו וכוחנו לבחור" מיוחס לפרנקל בכל רחבי הרשת — אך הוא אינו מופיע בשום ספר שלו. בדקתי מול הטקסט המלא של "האדם מחפש משמעות": איננו שם. את הניסוח הפיץ סטיבן קובי, שסיפר שקרא אותו בספר עלום שם. הרעיון פרנקליאני ברוחו — אבל אם אתם מצטטים, צטטו את המשפט האמיתי, זה שבפתח המאמר, על האחרונה שבחירויות האנוש.

סיכום — שלושה מורים, דרך אחת

עבד צולע ביוון של המאה השנייה; אינדיאני זקן (אמיתי או בדוי) במדבר סונורה; ופסיכיאטר יהודי שאיבד את הכול במחנות המוות. מכל אחד מהשלושה נלקח הכול — החירות, המשפחה, העולם — ושלושתם גילו, כל אחד בשפתו, את אותה תגלית: את הדבר האחד שאי אפשר לקחת. ומן התגלית הזו גזרו שלושתם את אותן פרקטיקות ממש: קבל הכול כאתגר, לא כברכה ולא כקללה; חלק את העולם למה שבכוחך ומה שלא; חיה כשהמוות מול עיניך ועשה כל מעשה כאחרון; היה אף אחד; הפוך את הסבל הבלתי־נמנע לבית מלאכה; אל תרדוף את הפרי — לך בדרך והפרי יבוא; ודע מהו ה"למה" שלך, הלב של דרכך.

צירוף המקרים הזה איננו מקרה. כשמפשיטים מדרך הלוחם את המטפיזיקה שלה, מן הסטואה את הפיזיקה שלה ומן הלוגותרפיה את המינוח הקליני שלה — נחשף אותו שלד: פרקטיקה של חירות פנימית, הנקנית במשמעת, בענווה ובזיכרון המוות. שלוש מסורות זרות זו לזו חפרו משלושה קצוות של אותה מנהרה — ונפגשו באמצע. וזו עדות חזקה שהמנהרה אמיתית. ופרנקל — היחיד מן השלושה שדרכו נבחנה בתופת מתועדת — הוא הערב לכך שהיא מחזיקה גם שם.

---

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה: "תורתו של דון חואן" (1968) — הנתיב עם הלב · "מסע לאיקסטלן" (1972) — עלה ברוח, המוות כיועץ, הקרב האחרון, ריקוד המוות · "סיפורי עוצמה" (1974) — אתגר מול ברכה/קללה; "עליך לדחוק בעצמך אל מעבר לגבולותיך" · "מתת הנשר" (1981) — השחזור המתקבל במקום התודעה · "האש מבפנים" (1984) — הרודן הקטן · "הצד הפעיל של האינסוף" (1998) — הלוחם־הנוסע, "אז גְּבַר!", אמירת התודה לפני הצלילה. ציטוטי קסטנדה מובאים כלשונם מן המאמרים "דרך הלוחם" חלקים א–ב, שם אומתו מול הטקסטים המלאים.

מכתבי ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות", המהדורה האנגלית; כל הציטוטים והסיפורים תורגמו ואומתו מול הטקסט המלא): הקדמות המחבר — כוונת הפרסום בעילום שם; "אל תכוונו אל ההצלחה" · חלק א (העדות) — האחרונה שבחירויות האנוש; המנחמים בצריפים; "משחק בידי הנסיבות"; ההכרעה הפנימית; דוסטויבסקי על להיות ראוי לייסורים; ביסמרק ורופא השיניים; "הזדמנות ואתגר... ניצחון פנימי"; גל התמותה של חג המולד 1944; המהפך הקופרניקאי ("מה החיים מצפים מאיתנו"); הקיום הארעי; צעדת הבוקר ודמות האישה; שחזור כתב היד האבוד · חלק ב (לוגותרפיה) — שלוש הדרכים למשמעות; הסבל שאין ממנו מנוס וסיפור הרופא האלמן; נגד ההומאוסטזיס ומשל הקשת הרעועה; "הצו הקטגורי של הלוגותרפיה" ("חיה כאילו בפעם השנייה"); אסמי העבר ומשל לוח הקיר · אחרית דבר ("האופטימיזם הטרגי") — האושר כתוצר לוואי; "מה שהיה הוא הצורה הבטוחה ביותר של הוויה". תרגום עברי רשמי לציטוט המרכזי: ויקיציטוט העברי, ערך "ויקטור פרנקל".

ממקורות ישראל: דברים י, יב ("מה ה' אלקיך שואל מעמך") · אבות ד, ב ("שכר מצווה — מצווה", שנדונה במאמר דרך הלוחם חלק ב לצד ריקוד המוות).