דרך הלוחם (חלק ב) — מִלְּלֹא־דופי ועד איקסטלן

ט. המטבע — שלמוּת (impeccability)

מהו אפוא הקנה־מידה שלפיו הלוחם שופט את עצמו, אם לא מוסר ולא הצלחה? המונח המרכזי הוא impeccability — מילולית "היעדר חטא", אך בפי דון חואן: ללא־דופי. וכשקסטנדה מתלונן שהמושג ערטילאי, התשובה מפרקת אותו לחומר:

"ללא־דופי אינו אלא שימוש נכון באנרגיה. לדבריי אין שום נגיעה למוסר. חסכתי אנרגיה — וזה עושה אותי ללא־דופי. כדי להבין זאת, עליך לחסוך די אנרגיה בעצמך."

— "האש מבפנים", פרק 2

"לוחמים עורכים סקירות אסטרטגיות. הם רושמים את כל מה שהם עושים, ואז מחליטים מה מכל זה אפשר לשנות כדי להעניק לעצמם הפוגה במונחי הוצאת האנרגיה... הסקירה מכסה רק דפוסי התנהגות שאינם חיוניים להישרדותנו ולרווחתנו — ובראשם, כצרכנית האנרגיה הגדולה מכולן: החשיבות העצמית."

— "האש מבפנים", פרק 2 (פרפרזה נאמנה)

ומה הרף? קסטנדה מציע נוסחה מודרנית מוכרת — ונדחה על הסף:

"— ניסיתי לחיות על פי הצעותיך. אולי אינני הטוב ביותר, אבל אני הטוב ביותר של עצמי. האם זה ללא־דופי?

— לא. עליך לעשות טוב מזה. עליך לדחוק בעצמך אל מעבר לגבולותיך, כל הזמן."

— "סיפורי עוצמה", חלק ראשון

לשלמוּת הזאת יש גם כלל הפעלה יומיומי — כלל ההחלטות, החוזר בקורפוס פעמים רבות ומנוסח בחדות ב"מציאות נפרדת":

"החלטתך לבוא הייתה צריכה להכריע את הפחדים הקטנים האלה. באת מפני שרצית לבוא. זו דרך הלוחם. אמרתי לך שוב ושוב: הדרך המועילה ביותר לחיות היא כלוחם. דאג וחשוב לפני שאתה מקבל החלטה כלשהי; אך משקיבלת אותה — צא לדרכך חופשי מדאגות וממחשבות. עוד מיליון החלטות אחרות ממתינות לך. זוהי דרך הלוחם."

— "מציאות נפרדת", חלק ראשון

"אין פגם בדרך הלוחם. לך בה — ואיש לא יוכל למתוח ביקורת על מעשיך... דרך הלוחם [אמש] הייתה: לשאול שאלות בלי פחד ובלי חשד, ואז להניח לגֶנארוֹ להראות לך את פלאו — בלי להיאבק בו ובלי לרוקן את עצמך. והיום: לאסוף את מה שלמדת, בלי יומרה ובלי חסידוּת יתרה."

— "סיפורי עוצמה", חלק ראשון

ניתוח: שלושה דברים מצטרפים כאן לתמונה אחת. (1) השלמוּת היא מטבע, לא מדליה: היא אינה תו איכות מוסרי אלא יתרת חשבון — "חסכתי אנרגיה, ולכן אני ללא־דופי". (2) כלל ההחלטות הוא הפרדוקס משורטט בזמן: לפני ההכרעה — שליטה מלאה (דאג, חשב, שקול הכול); אחרי ההכרעה — התמסרות מלאה (אף לא מחשבה אחת נוספת). האדם הרגיל עושה בדיוק הפוך: מחליט בקלות דעת ומתייסר אחר כך. (3) והדחייה של "הטוב ביותר של עצמי" מבדילה את הדרך מכל תרבות המיצוי העצמי: "הגבולות שלי" הם בדיוק חלק מן התיאור העצמי שהדרך מפרקת. מי שמכבד את גבולותיו — משמר את עצמו; הלוחם איננו פרויקט שימור עצמי.

י. החתימה — שטות מבוקרת

נותרה השאלה המסוכנת מכולן. הלוחם למד שהמוות מבטל כל חשיבות; איש הדעת, שלמד "לראות", יודע ששום דבר אינו חשוב יותר מדבר אחר. אז למה לפעול בכלל? למה לא לשבת ולחדול? תשובתו של דון חואן, ב"מציאות נפרדת", היא המושג שטות מבוקרת (controlled folly) — ובה מגיע הפרדוקס של הדרך לניסוחו השלם:

"אני שמח שסוף סוף שאלת אותי על השטות המבוקרת שלי, אחרי כל כך הרבה שנים — אף שלא היה משנה לי כהוא זה אילו לא שאלת לעולם. ובכל זאת בחרתי לחוש שמחה, כאילו אכפת לי; כאילו משנה שאכפת לי. זוהי שטות מבוקרת!"

— "מציאות נפרדת", חלק ראשון

"אני ממשיך לחיות משום שיש לי רצון (will). משום שחישלתי את רצוני כל חיי, עד שנעשה צלול ושלם — ועכשיו כבר לא אכפת לי שדבר אינו חשוב. רצוני שולט בשטות של חיי."

— "מציאות נפרדת", חלק ראשון

ומהו אורח חייו של מי שחי כך? זהו אחד הקטעים היפים בקורפוס כולו — דיוקן איש הדעת בפעולה:

"איש דעת חי במעשים, לא במחשבות על מעשים ולא במחשבות על מה שיחשוב כשיסיים לעשות. איש דעת בוחר נתיב עם לב והולך בו; ואז הוא מביט ושמח וצוחק; ואז הוא רואה ויודע. הוא יודע שחייו ייגמרו מהר מכפי שנדמה; הוא יודע שהוא, ככל אדם, אינו הולך לשום מקום; הוא יודע, מפני שהוא רואה, ששום דבר אינו חשוב יותר מדבר אחר... וכך איש הדעת מתאמץ, ומזיע, ומתנשף, ואם תביט בו — הריהו ככל האדם, אלא שהשטות של חייו נתונה בשליטה... הוא בוחר מעשה כלשהו, ועושה אותו כאילו הוא חשוב לו. שטותו המבוקרת גורמת לו לומר שמעשהו חשוב, ולפעול כאילו כך הדבר — והרי הוא יודע שלא; וכך, בהשלימו את מעשיו, הוא נסוג בשלום, ואין זה מעניינו כלל אם היו מעשיו טובים או רעים, אם הצליחו או נכשלו."

— "מציאות נפרדת", חלק ראשון

ניתוח: השטות המבוקרת היא "מצב הרוח של לוחם" שהועלה בחזקה: שם — שליטה והתמסרות בגוף (לטפס על הצוק); כאן — שליטה והתמסרות בפשר עצמו. הלוחם המתחיל נאבק לשלוט במעשיו; איש הדעת שולט באקט של ייחוס המשמעות. וחשוב להבחין: זה איננו ניהיליזם ואיננו העמדת פנים צינית. הציניקן פועל "כאילו" מתוך זלזול; איש הדעת פועל "כאילו" מתוך בחירה של אהבה — "בחרתי לחוש שמחה". הידיעה ששום דבר אינו חשוב אינה משחררת אותו מן העולם אלא משחררת את פעולתו מתלות בתוצאה: הוא נותן למעשה את הכול, ולתוצאה — לא כלום. מי שמחפש מקבילות ימצא כאן את "עשיית המעשה בלא אחיזה בפריו" — אך אצל דון חואן הנוסחה קשוחה יותר, כי אין אל שמצווה ואין סדר קוסמי שמצדיק: יש רק הרצון המחושל של הלוחם, שהוא לבדו נושא את כל המשקל.

יא. מפת הכישלונות — ארבעת האויבים הטבעיים של איש הדעת

עוד ב"תורתו של דון חואן", הספר הראשון, נמסרה המפה השלמה של הדרך — דווקא דרך שרטוט כישלונותיה. קסטנדה שואל מיהו איש דעת, ונענה:

"איש דעת הוא מי שהלך בנאמנות בתלאות הלמידה; אדם אשר, בלא חיפזון ובלא היסוס, הרחיק ככל יכולתו בהתרת סודות העוצמה והדעת... כדי להיות איש דעת עליו לקרוא תיגר על ארבעת אויביו הטבעיים ולהביסם."

— "תורתו של דון חואן", פרק 3

האויב הראשון: הפחד. "אויב נורא — בוגדני וקשה להכרעה. הוא אורב בכל פנייה של הדרך". מי שבורח מפניו — "לעולם לא ילמד; יהיה אולי בריון, או איש מפוחד ובלתי מזיק — בכל מקרה, אדם מובס". וההוראה: "אסור לו לברוח. עליו להמרות את פחדו, ולמרות הפחד לפסוע את הצעד הבא בלמידה, ואת הבא, ואת הבא. עליו לפחוד עד תום — ובכל זאת לא לעצור. זה הכלל!"

האויב השני: הצלילות. וכאן ההפתעה הגדולה — הפרס על ניצחון הפחד הוא עצמו האויב הבא. "אותה צלילות דעת, שכה קשה להשיגה, מגרשת את הפחד — אך גם מסמאת. היא כופה על האדם לא לפקפק בעצמו לעולם... והכול טעות; כמו דבר שלם־למחצה". מי שנכנע לה "ימהר כשעליו להתאזר בסבלנות, ויתאזר בסבלנות כשעליו למהר" עד שלא יוכל ללמוד עוד — "יהפוך אולי ללוחם עליז, או לליצן". והתרופה: "עליו להמרות את צלילותו, להשתמש בה רק כדי לראות, לחכות בסבלנות ולמדוד היטב לפני כל צעד; ועליו לחשוב, בעיקר, שצלילותו כמעט טעות היא."

האויב השלישי: העוצמה. "החזק מכל האויבים. והקל מכול — להיכנע לו; שהרי האדם באמת אינו מנוצח. הוא מְצַוֶּה; הוא מתחיל בנטילת סיכונים מחושבים ומסיים בקביעת חוקים, כי הוא אדון". מי שמובס בידה נעשה "אדם אכזר וקפריזי" — שלעולם לא יאבד את עוצמתו, אך "ימות בלא שידע מעולם מה לעשות בה; העוצמה אינה אלא משא על גורלו". והתרופה: "עליו להמרות אותה במתכוון. עליו להגיע להכרה שהעוצמה שכבש איננה שלו באמת, לעולם."

האויב הרביעי: הזִקנה. "האויב האכזר מכולם — היחיד שלא ניתן להביסו עד תום, אלא רק להדוף את הקרב איתו". זו העת שבה אין עוד פחדים ואין צלילות קצרת רוח, כל העוצמה במשמעת — "אך גם עת שבה מתעורר באדם חשק שאין לעמוד בו: לנוח". ואם ייכנע לעייפותו — יסיים כ"יצור זקן ורפה". אבל:

"אם ינער האדם מעליו את עייפותו ויחיה את גורלו עד תום — או אז אפשר לקרוא לו איש דעת, ולו רק לרגע הקצר שבו יעלה בידו להדוף את אויבו האחרון, האויב שאין להביסו. רגע אחד כזה של צלילות, עוצמה ודעת — די בו."

— "תורתו של דון חואן", פרק 3. וכן: "להיות איש דעת אין בו קֶבַע. איש איננו איש דעת, לא באמת; אדם נעשה איש דעת לרגע קצר בלבד, לאחר שהביס את ארבעת אויביו הטבעיים."

ניתוח: המפה הזאת גאונית בשני מובנים. ראשית, היא מפה של פרסים שהופכים לאויבים: כל שלב מובס באמצעות מה שיהפוך לסכנת השלב הבא. הביסות את הפחד? קיבלת צלילות — והיא תסמא אותך. הביסות את הצלילות? קיבלת עוצמה — והיא תשחית אותך. הדרך לעולם אינה מניחה לאדם לנוח על הישגיו, כי ההישג עצמו הוא המארב הבא. וההוראה חוזרת על עצמה בכל שלב במבנה זהה — "עליו להמרות" (defy): לא לברוח מהאויב ולא להתמכר לו, אלא להחזיק בו ולהמשיך. שוב החתימה: אחיזה והרפיה כאחת. שנית — הסיום האנטי־מיסטי במפגיע: אין הארה שנרכשת אחת ולתמיד, אין מעמד קבוע של "מואר". איש דעת הוא רגע, לא תואר; מצב שצריך לזכות בו שוב ושוב, עד הסוף. "רגע אחד — די בו" הוא אולי המשפט הענו ביותר בכל הקורפוס: שכר הדרך כולה, על עשרות שנותיה, הוא הרף אחד של שלמות — והוא שווה הכול.

יב. הקצה — ריקוד המוות והמסע לאיקסטלן

ומה בקצה הדרך? שתי תמונות חותמות את "מסע לאיקסטלן", והן ההפך הגמור מסוף טוב הוליוודי — ודווקא בכך גדולתן.

התמונה הראשונה: הריקוד האחרון

לכל לוחם, מלמד דון חואן, יש "מקום של חיבה" — מקום שבו אגר את עוצמתו האישית, ספוג זיכרונות שאינם נשכחים. וביום שבו ייגע המוות בכתפו השמאלית, רוחו תעוף לשם, והוא ירקוד:

"לכל לוחם יש צורה מסוימת, תנוחת עוצמה מסוימת, שהוא מפתח כל חייו. זהו מעין ריקוד; צעדים שגדלים עם העוצמה... אם עוצמתו של לוחם גוסס מוגבלת — ריקודו קצר; אם עוצמתו כבירה — ריקודו מפואר. אך בין שעוצמתו מעטה ובין שהיא כבירה, המוות חייב לעצור ולחזות בעמידתו האחרונה עלי אדמות. המוות אינו יכול לגבור על לוחם המספר בפעם האחרונה את עמל חייו — עד שיסיים את ריקודו."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 13 ("עמידתו האחרונה של לוחם")

"לוחם הוא רק אדם. אדם ענו. הוא אינו יכול לשנות את גזירות מותו. אך רוחו ללא־הדופי, שאגרה עוצמה מתוך תלאות עצומות, יכולה בהחלט לעצור את מותו לרגע — רגע ארוך דיו לשמוח בפעם האחרונה בהיזכרו בעוצמתו."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 13

ניתוח: שימו לב מה הדרך כולה קונה, בסופו של חשבון: לא גאולה, לא עולם הבא — רגע אחד של השהיה, שבו האדם מספר לעצמו את סיפור חייו בצורת תנועה, והמוות עצמו עומד וצופה. הריקוד הוא "סיפור חייו" של הלוחם — כל תנועה בו הושגה במאבק — כלומר: היצירה היחידה שאדם באמת משאיר היא הצורה שחייו קיבלו. וגם כאן, בפעם האחרונה, החתימה הכפולה: שליטה מוחלטת (הריקוד, הצורה, השלמות) והתמסרות מוחלטת (בסיום הריקוד — הליכה בלא מאבק). הלוחם אינו מנצח את המוות; הוא זוכה לסיים את המשפט.

הריקוד כ"מצווה לשמה"

וכאן אני רוצה להתעכב על הנקודה שהיא בעיניי העמוקה ביותר בכל התמונה הזאת. הריקוד של הלוחם — כמו חייו של הלוחם — באמת לא משנה שום דבר. הוא הולך למות מיד אחריו. הצופה היחיד הוא המוות שלו. אין קהל, אין פרס, אין תוצאה, אין אפילו זיכרון שיישאר אחריו. ובכל זאת, דווקא בגלל שהוא לוחם, הוא עושה את הריקוד — ואת החיים שקדמו לו — ללא דופי. אומנות שנעשית למען האומנות עצמה.

ביהדות זוהי המצווה לשמה. עשית המעשה הנכון, פשוט כי הוא המעשה הנכון. "שכר מצווה — מצווה" (אבות ד, ב). השכר איננו מחוץ למעשה; המעשה עצמו הוא שכרו. ההליכה עצמה היא היעד. הלוחם הרוקד מול מותו הוא התגלמות קיצונית של הרעיון הזה: אדם שכל תמריץ חיצוני נלקח ממנו — ומה שנשאר הוא המעשה הטהור, בשלמותו, לשמו בלבד. זו אולי ההגדרה המדויקת ביותר של "ללא־דופי": מצווה לשמה, בשפה של מדבר סונורה.

וכוכבית אחת ביושר, כדי לא לייפות את התמונה לכיוון אחד: אמרתי "לא חיי נצח" — וזה נכון לגבי "מסע לאיקסטלן", אבל התורה המאוחרת מסייגת. ב"מתת הנשר" קסטנדה מלמד שני דברים מפתיעים: ראשית, שלכל יצור חי ניתנה מתנה — הכוח "לשמור על להבת המודעות, לסרב לזימון למות ולהיבלע", לחפש פתח אל החירות "כדי להנציח את המודעות". ושנית — וכאן החיבור המפעים לעבודת ה"שחזור" (שראויה למאמר משלה) — שהנשר, הניזון ממודעותם של המתים, "מוכן לקבל תחליף במקום מודעות אמיתית, אם התחליף הוא העתק מושלם": שחזור מושלם של החיים מתקבל במקום התודעה עצמה. כלומר מי ששחזר את חייו עד תום — מודעותו איננה נבלעת. אין כאן "עולם הבא" של גמול, ואין הבטחה למי שלא עשה את העבודה; אבל יש כאן, גם אצל קסטנדה, אפשרות של המשך מודעות אחרי המוות — למי שהפך את חייו, פשוטו כמשמעו, ליצירה שלמה. הריקוד, מסתבר, אולי איננו רק המשפט האחרון.

אני מאמין כי שני הדברים קשורים זה בזה. לוחם ששחזר כהוגן ושחרר את חשיבותו העצמית, הינו "מת" מבחינה מסוימת. את מעשיו הוא עושה לא כדי לטפח את חשיבותו, אלא כאומנות. הוא קיבל את מותו בשלמות, כך הוא השתחרר ממנו. דווקא הוא "יכול לעבור בעין הנשר", לעבור את מחסום המוות, מבלי להתפוצץ לרסיסים.

התמונה השנייה: הדרך שאין ממנה חזרה הביתה

ואז, בפרק האחרון, מגיע הרגע שהעניק לספר את שמו — ושבו הדרך חושפת את מחירה. דון חנארו מספר לקסטנדה מה קרה לו אחרי שפגש לראשונה את בעל בריתו והוטח ארצה בעוצמה שטלטלה את עולמו: הוא קם ויצא ללכת הביתה, לאיקסטלן. אך הביתה — כבר אי אפשר:

"— לעולם לא אגיע לאיקסטלן... ברגשותיי, לפעמים, נדמה לי שאני במרחק צעד אחד מלהגיע. אך זה לא יקרה לעולם. במסעי אינני מוצא אפילו את ציוני הדרך המוכרים. דבר איננו עוד כשהיה... במסעי לאיקסטלן אני מוצא רק הלכי רפאים."

ודון חואן מבאר: "כל מי שחנארו פוגש בדרכו לאיקסטלן הוא יצור בן־חלוף. קח אותך, למשל — אתה רפאים. רגשותיך ולהיטותך הם של בני האדם. לכן הוא אומר שהוא פוגש רק הלכי רפאים במסעו."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 20 ("מסע לאיקסטלן")

ודון חואן מפנה את המשל אל קסטנדה עצמו, ואל כל הולך בדרך:

"אם תשרוד את המפגש עם בעל הברית... תמצא את עצמך חי בארץ לא נודעת. אז, כטבע כולנו, הדבר הראשון שתרצה לעשות הוא לצאת בדרך חזרה ללוס אנג'לס. אך אין דרך חזרה ללוס אנג'לס. מה שהשארת שם אבד לעולם... החשוב לכולנו בשעה כזאת הוא שכל מה שאנו אוהבים או שונאים או מייחלים לו — נותר מאחור. ואולם רגשותיו של אדם אינם מתים ואינם משתנים, והמכשף יוצא בדרכו הביתה בידיעה שלעולם לא יגיע; בידיעה ששום עוצמה בעולם, אף לא מותו, תביא אותו אל המקום, אל הדברים, אל האנשים שאהב."

— "מסע לאיקסטלן", פרק 20

ניתוח: זהו הרגע הכן ביותר בקורפוס כולו, והוא מציב את דרך הלוחם במרחק אינסופי מכל ספרות "העצמה עצמית". הספר, שכולו בניית עוצמה, מסתיים בווידוי על מה שהעוצמה איננה יכולה לקנות בחזרה. הדרך גובה מחיר בלתי הפיך: מי שראה — אינו יכול עוד לחזור לתמימות של מי שלא ראה; הבית, במובן שהיה לו, איננו קיים עוד עבורו. ושימו לב לעדינות המפלחת: הרגשות אינם מתים. חנארו עדיין אוהב את איקסטלן; דווקא משום כך הוא הולך אליה לנצח, "במרחק צעד אחד", שאינו נסגר לעולם. הלוחם בקצה הדרך איננו סופרמן קר — הוא אדם שלבו שלם ושבור כאחד, שהפך את הגעגוע עצמו לדרך הליכה. ואולי זה הפירוש העמוק של "כל הנתיבים אינם מוליכים לשום מקום" מן השער: הדרך באמת אינה מוליכה למקום — היא מוליכה להליכה עצמה. חנארו "עדיין בדרכו לאיקסטלן", וזה איננו כישלון; זו ההגדרה.

הגלגול האחרון: הלוחם־הנוסע

בספר האחרון, "הצד הפעיל של האינסוף", חוזר דון חואן אל המונח בפעם האחרונה, בגרסה מזוקקת: הלוחם־הנוסע (warrior-traveler) — מי שכבר איננו נלחם על עצמו אלא נוסע דרך העולם לקראת האינסוף:

"אמרתי לך שוב ושוב: לוחמים־נוסעים הם אנשי מעשה. אין להם עסק עם רגשנות, לא עם נוסטלגיה ולא עם מרה שחורה. ללוחמים־נוסעים יש רק מאבק, והוא מאבק בלא סוף... [המשימה הזאת] מוּנעת מן הרגש הטהור ביותר: רגשו של לוחם־נוסע העומד לצלול אל האינסוף, ורגע לפני כן הוא מסתובב לומר תודה למי שהיטיבו עמו."

— "הצד הפעיל של האינסוף", על משימת פירעון החובות

"לוחמים־נוסעים אינם מתלוננים. כל מה שהאינסוף מגיש להם — הם מקבלים כאתגר. אתגר הוא אתגר. הוא איננו אישי. אי אפשר לקבלו כקללה או כברכה. לוחם־נוסע או שהוא גובר על האתגר, או שהאתגר מוחץ אותו. מרגש יותר לגבור — אז גְּבַר!"

— "הצד הפעיל של האינסוף"

ניתוח: יפה לראות מה השתנה ומה לא בין הספר הרביעי לאחרון. הנוסחה "אתגר, לא ברכה ולא קללה" חוזרת כלשונה — אך נוסף לה ממד: "מה שהאינסוף מגיש להם". היריב כבר איננו החברה או העצמי; בן השיח של הלוחם־הנוסע הוא האינסוף עצמו. והפרט המפתיע, המרכך: רגע לפני הצלילה אל האינסוף, המעשה האחרון של הלוחם איננו הישג אלא הכרת תודה. הדרך שהתחילה במחיקת ההיסטוריה האישית מסתיימת בפירעון חובות של חיבה. גם זה חלק מן הקשת: פירקת את העצמי — ומה שנשאר בסוף, זך משהיה, הוא היכולת לומר תודה.

יג. הקשת כולה — סיכום

עכשיו אפשר לראות את הדרך כולה כתנועה אחת, בארבע מדרגות:

האדם הרגיל — עלה ברוח; הכול ברכה או קללה; ודאות בעיני הזולת. את העוצמה אינו מכיר כלל. סכנתו: לחיות ולמות בלי שנלחם כלל.

הצייד — חי בחסכנות, שובר שגרות, בלתי נגיש, באיזון עם העולם. יודע על העוצמה מעט. סכנתו: להסתפק בהישרדות מהודקת.

הלוחם — צייד ללא־דופי הצד עוצמה; המוות יועצו; כל מעשה — קרב אחרון. נמצא בדרכו אל העוצמה. סכנתו: ארבעת האויבים — פחד, צלילות, עוצמה, זקנה.

איש הדעת — לוחם שהצליח בצידו; חי במעשים; שטותו בשליטה; מביט ושמח וצוחק. העוצמה בידיו — והוא יודע שאיננה שלו. ואין לו קֶבַע: רגע, לא תואר.

דרך הלוחם בפסקה אחת: לבחור נתיב עם לב מתוך ידיעה ששום נתיב אינו מוליך לשום מקום; להפסיק לממן את החשיבות העצמית ולהפנות את כל ההון האנרגטי למשימה אחת; לחיות עם המוות משמאל, כך שכל מעשה נעשה כקרב אחרון — ברצינות גמורה ובהרפיה גמורה כאחת; להשתמש בכל מה שהעולם מגיש, ובמיוחד במעניו, כבית אימון; למדוד את הכול במטבע אחד — ללא־דופי, שאיננו מוסר אלא שימוש נכון באנרגיה; ולפעול, גם לנוכח הידיעה ששום דבר אינו חשוב, מתוך בחירה, כאילו הכול חשוב — עד לרגע האחרון, שבו רוקדים את סיפור החיים כולו, והמוות עומד ומחכה שנסיים.

הסתייגות אחת ביושר: הצגנו את הדרך כקשת אחת סדורה, אבל הקורפוס עצמו נכתב לאורך שלושים שנה, והמושג נע בו: ב"תורתו של דון חואן" איש הדעת נאבק באויביו; ב"איקסטלן" הלוחם הוא הציר; ב"האש מבפנים" הכול מתורגם למונחי אנרגיה ורואים; וב"צד הפעיל" הלוחם הוא נוסע אל מול האינסוף. הסדר שבמאמר הזה הוא סדר הגיוני, לא כרונולוגי — הוא נאמן לרוח המערכת כפי שהיא מצטרפת בדיעבד, מתוך ידיעה שקסטנדה עצמו בנה אותה נדבך על נדבך, ולעיתים שינה בדיעבד את פשר הנדבכים הקודמים.

מילון המושגים (לשני החלקים)

דרך הלוחם (the warrior's way) — אורח החיים השלם של מבקש הדעת: לא אתיקה אלא אסטרטגיה של אנרגיה, שחתימתה שליטה והתמסרות כאחת.

אדם רגיל (the average man) — מי שמקבל הכול כברכה או כקללה, מבקש ודאות בעיני זולתו, וחי כאילו המוות לא יגע בו לעולם.

צייד (hunter) — המדרגה הראשונה: חיים חסכוניים, ערניים ובלתי צפויים; ידיעת שגרותיו של הטרף — ובראשן שגרותיך שלך.

לוחם (warrior) — צייד ללא־דופי הצד עוצמה; מי שהמוות יועצו וכל מעשיו קרב אחרון.

איש דעת (man of knowledge) — לוחם שהצליח בצידו; מעמד רגעי, לא תואר קבוע, הנקנה בהבסת ארבעת האויבים.

מצב הרוח של לוחם (the mood of a warrior) — שליטה בעצמך והתמסרות גמורה בעת ובעונה אחת; נחוץ "לכל מעשה ומעשה".

המוות כיועץ (death as an adviser) — הנוכחות התמידית משמאל, המסננת קטנוניות ומעניקה למעשים את עוצמתם.

הקרב האחרון עלי אדמות (the last battle on earth) — כל מעשה נעשה כאילו הוא האחרון; מקור "האושר המוזר, אוכל־הכול".

חשיבות עצמית (self-importance) — צרכנית האנרגיה הגדולה ביותר; "האויב הגדול ביותר שלנו"; בלעדיה — הלוחם בלתי פגיע.

מחיקת ההיסטוריה האישית (erasing personal history) — הפסקת הזנתה של הזהות המוגמרת שאחרים (ואתה) מחזיקים עליך.

לקיחת אחריות (assuming responsibility) — נשיאה מלאה בהחלטות: לדאוג ולחשוב לפני ההכרעה, ולצאת לדרך חופשי אחריה.

רודן קטן (petty tyrant) — מְעַנֶּה שהלוחם משתמש בו כבית אימון לעקירת החשיבות העצמית; "בר מזל הלוחם שנתקל באחד".

תכונות הלוחם (attributes of warriorship) — שליטה, משמעת, איפוק, תזמון — והרצון, הנשמר לעימות האחרון.

ללא־דופי / שלמוּת (impeccability) — "שימוש נכון באנרגיה"; המטבע היחיד של הלוחם; לדחוק אל מעבר לגבולות, כל הזמן.

שטות מבוקרת (controlled folly) — לפעול בשלמות כאילו המעשה חשוב, מתוך ידיעה שאיננו; רצון מחושל השולט בשטות החיים.

נתיב עם לב (a path with heart) — הקריטריון היחיד לבחירת דרך: לא לאן היא מוליכה (שום נתיב אינו מוליך לשום מקום) אלא אם ההליכה בה מחזקת.

עוצמה אישית (personal power) — ההון הנצבר של הלוחם; "הדבר היחיד שנחשב".

ריקוד המוות / העמידה האחרונה (a warrior's last stand) — סיפור חייו של הלוחם כתנועה, במקום עוצמתו; המוות עוצר לחזות בו עד תומו.

לוחם־נוסע (warrior-traveler) — הגלגול האחרון של המושג: הלוחם כנוסע אל מול האינסוף, שמעשהו האחרון הוא הכרת תודה.

---

מקורות: "תורתו של דון חואן" (1968) — איש הדעת וארבעת אויביו, הנתיב עם הלב · "מציאות נפרדת" (1971) — שטות מבוקרת, כלל ההחלטות · "מסע לאיקסטלן" (1972) — עמוד השדרה: הצייד, הלוחם, המוות כיועץ, הקרב האחרון, הריקוד, איקסטלן · "סיפורי עוצמה" (1974) — אתגר מול ברכה/קללה, ענוות הלוחם, "אין פגם בדרך הלוחם" · "מתת הנשר" (1981) — "להבת המודעות" והפתח אל החירות (כלל הנגואל); השחזור המושלם המתקבל במקום התודעה (דברי פלורינדה) · "האש מבפנים" (1984) — רודנים קטנים, תכונות הלוחם, ללא־דופי כאנרגיה · "הצד הפעיל של האינסוף" (1998) — הלוחם־הנוסע. ממקורות ישראל: אבות א, ג ("שלא על מנת לקבל פרס"); אבות ד, ב ("שכר מצווה — מצווה"). כל הציטוטים תורגמו מן המקור האנגלי ואומתו מול הטקסטים המלאים; קטעים המסומנים "פרפרזה נאמנה" מקצרים דיאלוג ארוך בלא שינוי תוכן.