מקורבנוּת לחירות (ואחריות).

כבר כתבתי מאמר על "למה סליחה זה הדבר!", אך אני רוצה לגשת לנושא זה מזווית נוספת.

לכולנו יש תירוצים למה אנחנו "דפוקים". לפעמים התירוצים מצוינים ומוצדקים. למשל, אנשים שעברו מלחמות וחוויות קשות, התעללויות, תאונות ונכות – יש להם סיבה מוצדקת לחלוטין למה חייהם נדפקו.

מצד שני, אנחנו רואים כי לא כל מי שעבר דברים קשים חייו אכן נדפקו. לדוגמה, יש ניצולי שואה שעברו את הזוועות הקשות ביותר שניתן לדמיין, והגיעו לאחר מכן לשיאים של יצירה והגשמה עצמית בתחומים רבים. כלומר, יש הבדל מסוים ביכולת של אנשים לספוג חוויה קשה ולהמשיך הלאה.

מנגנון התקיעות: מאסר עולם ללא חנינה

בסופו של דבר, לדעתי קיים מנגנון ברור אצל כמעט כל מי שמרגיש "תקוע בחיים". הבנת המנגנון הזה יכולה לעזור לנו להבין כיצד ניתן לפתור כמעט כל תקיעות.

המנגנון עובד בשלבים הבאים:

אשמה או האשמה: אדם מרגיש למשל שהוריו לא היו בסדר, או שהוא עבר חוויות קשות, . הוא מאשים מישהו או משהו במצבו – "בגלל X, Y, Z חיי תקועים".

יצירת התניה: מכיוון שהאדם יצר קישור ישיר בין הסיבה (X, Y, Z) לבין התקיעות בחיים, הוא לא יכול לצאת מהתקיעות, כי הסיבה עדיין קיימת.

אובדן שליטה: בדרך כלל הסיבה היא אירוע מהעבר, אירוע שאיננו בשליטתנו.

כך האדם למעשה מכניס את עצמו למאסר עולם בלי אפשרות לחנינה. מכיוון שקיימת סיבה לתקיעות שהוא חווה, הסיבה הזו איננה בשליטתו והסיבה הזו אפילו מוצדקת, ממילא התקיעות צריכה להישאר לנצח. כך האדם מתרץ את חוסר הצלחתו הכלכלית, הזוגית או כל חוסר הצלחה אחרת. הוא קורבן של נסיבות שאינן בשליטתו.

יתכן שהסיבות לכעס או להאשמה, מוצדקות לחלוטין. יתכן שנעשה עוול אמיתי לאדם, יתכן שהאדם עבר חוויות איומות. אך זה לא משנה שזה מוצדק! עצם הפעולה של התירוץ המחשבתי "אני דפוק בגלל ...." משאירה אותנו בכלא.

המפתח ליציאה: ויתור על תפקיד הקורבן

המפתח ליציאה מהמאסר הזה הוא אך ורק סליחה.

הסליחה לוקחת מאיתנו את הזכות "המפוקפקת" הזו – הזכות להיות קורבן. אם סלחתי, אז אין לי יכולת להיות קורבן יותר. אין לי יכולת להאשים אף אחד במצבי ואין לי יכולת לתרץ את חוסר הצלחתי בדברים שנעשו לי בעבר או בנסיבות.

בסופו של דבר, סליחה היא נטילת אחריות על חיינו. נטילת אחריות איננה פתרון נוח, הרבה יותר נוח להאשים ולהיות קורבן. אבל הנוחות של "לא לסלוח" גובה מאיתנו מחיר יקר: המחיר הוא החירות והחופש שלנו. בכל האשמה שנמצאת בתוכנו, אנחנו מעבירים את האחריות על עצמנו לנסיבות חיצוניות. וכאשר אנחנו תלויים בנסיבות חיצוניות, אנחנו בכלא – שהרי אין לנו שליטה עליהן.

לכן, מוטב לגמרי לבחור לסלוח.

סליחה היא בחירה אקטיבית (ותהליך ניקוי)

אני משתמש במילים "לבחור לסלוח" ולא רק "לסלוח", כי סליחה היא קודם כל בחירה. גם אם כולי מלא בהאשמות וכעס, אני יכול לבחור בסליחה. גם אם הרגשות הקשים לא יעלמו אחרי הסליחה, אני יכול לבחור לסלוח.

ייתכן שהרגש לא ייעלם מהר, כי לפעמים רגשות קשים מוטמעים בתאי הגוף. אך הבחירה בסליחה פעם אחר פעם, והאמירה "אני בוחר לסלוח", מתחילה תהליך של ניקוי:

ניקוי מדפוסי הקורבן.

ניקוי מאשמה.

ניקוי מהאשמה.

בהמשך גם ניקוי האשמה והכעס הקבורים בתאי הגוף.

השלב הבא הוא לקיחת האחריות. אין יותר אף אחד שאפשר להאשים בבעיות ובתקיעויות שלנו. כשנעלמת הסיבה החיצונית לבעיות, גם התקיעויות עצמן ייעלמו. כך יוצאים מ"קורבנות" לחירות.

אני מצרף כאן דוגמה מדהימה לסליחה -

אחת מ"תאומי מנגלה" שבחרה לסלוח לרופאים הנאצים שהתעללו בה.

היא לא עשתה את זה בשבילם, היא עשתה זאת בשבילה.

כולי תקווה שנלמד ממנה.

שאלה פתוחה

ושאלה שחשבתי עליה רבות ואין לי עליה תשובה ברורה -

מה עושה לנו "חוסר הסליחה" ברמה הלאומית? זכור את אשר עשה לך עמלק וכדומה? "לא נשכח ולא נסלח" ושאר סיסמאות מסוג זה? האם הן אינן משאירות אותנו תקועים? כעם?