המשך תשובות לטענותיו של דר' רובין - ג': המישור המעשי

תמצית טענותיו של ד"ר רובין נגד הקבלה:

הקבלה כמקור התיאורטי של שנאת המדע. רובין מודה שלשנאת המדע בעולם הדתי יש גם שורשים היסטוריים וסוציולוגיים, אך טוען שהמימד התיאורטי שלה — ההצדקה עצמה — מגיע מן הקבלה. את הטענה הוא בונה כשרשרת מקורות: הרמב"ן, שבעיניו עדיין "חצי נורמלי" — מקבל בפירושו על הקשת את ההסבר האופטי היווני, אך מטיח באריסטו "ימח שמו" דווקא בשל הרציונליזם שלו; הרמ"ק, המכנה את האסטרונומים "חשוכי העיניים" ומגדף את פטולמיוס; אדמו"ר הזקן, שלשיטתו חכמת אומות העולם מגיעה משלוש הקליפות הטמאות, ולכן מוטב לדבר דברים בטלים מללמוד מדעים; וצבי אלימלך מדינוב — השיא לדעתו — שכשם שיש הוצאת זרע לבטלה גופנית, כך יש רוחנית: המלמד מדעים לאחרים. התוצאה: מצב שבו בעיני חרדי מצוי, קבלת גיל היקום או האבולוציה נחשבת כפירה.

"מצוות חדשות, עבירות חדשות". מנהגים שמקורם בקבלה והפכו לעיקר, בלי בסיס בתנ"ך ובתלמוד ולעתים בניגוד להם: גילוח הראש (שמקורו בכתבי האר"י — בשיער כוח הדין והקליפה), החיוב לגדל זקן פרא, הטירוף סביב הוצאת זרע לבטלה, וריבוי הטבילות במקווה.

קידוש הבורות. הקבלה יצרה מציאות של הסתגרות, אינפנטיליות, התנגדות ללימודי ליבה ויחס עוין ללא-יהודים. וכשהציע לו המנחה שתרבות הבערות שייכת דווקא לעולם הליטאי, החזיר רובין למקור קבלי: כשביקש רבי חיים ויטל מהאר"י ללמוד את שיחת העופות, השיב לו האר"י שאין צורך — בקבלה יש הכול.

לזכותו ייאמר שהוא מסייג את עצמו פעמיים: הוא מפריד במפורש בין מנהגים חביבים שאין טעם לעקור (הוא עצמו הולך למדורה בל"ג בעומר), קשקושים חסרי משמעות, ודברים מזיקים של ממש; והוא אומר "אני לא אומר שזה מגיע רק מהקבלה, אבל יש בקבלה דברים דומים". נשתדל שלא לייחס לו יותר ממה שאמר — ונראה בסוף שהסייגים האלה בעצם מודים בחלק גדול מתשובותינו.

חלק ראשון: הקבלה ושנאת המדע

תשובה ראשונה: התופעה קדמה לקבלה

רובין בונה שרשרת מקובלים כדי להוכיח שהמימד התיאורטי של שנאת המדע מגיע מהקבלה. אלא ששרשרת כזו אפשר לבנות בקלות רבה יותר ממקורות שקדמו לקבלה בדורות רבים — מהתלמוד עצמו, ומעולם התורה האשכנזי שבו הקבלה עוד לא נכחה כלל.

המקור התלמודי. גישת "תורה בלבד" מפורשת כבר במשנה בסוף קידושין (ד, יד):

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן: כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו — הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

שימו לב: רבי נהוראי אינו מדבר על מדעים אלא על אומנות — מקצוע ופרנסה. כלומר הגישה התלמודית של "תורה בלבד" רחבה אף יותר ממה שרובין מייחס לקבלה: היא מוותרת אפילו על לימוד מקצוע. מי שמוכן לוותר על פרנסת בנו למען "רק תורה", קל וחומר שיוותר על אסטרונומיה.

ולעניין החכמות עצמן — מעשה בן דמה (מנחות צט ע"ב):

שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" — צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

אדם ש"למד את כל התורה כולה" מבקש רשות ללמוד חכמה חיצונית — ונענה בשלילה, מנימוק של חובת לימוד תורה הממלאת את כל הזמן. לא קליפות, לא זוהר, לא האר"י. תנאים, מאות שנים לפני שנכתבה שורה אחת של קבלה. ובאותה רוח: "ארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית" (בבא קמא פב ע"ב).

ולא זו בלבד שהתלמוד מגביל את הלימוד — יש בו קול המרחיק לכת עד כדי הסנקציה החמורה ביותר שבארסנל. במשנה בסנהדרין (י, א), ברשימת אלו שאין להם חלק לעולם הבא, מובא:

רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים.

הגמרא שם (סנהדרין ק ע"ב) מבארת: ספרי מינים, ורב יוסף מוסיף — אף ספר בן סירא. כלומר לא רק חיבורי כפירה של ממש, אלא אפילו ספר חכמה יהודי לעילא, הקרוב ברוחו לספר משלי, שפשוט לא נכנס לקאנון — הקריאה בו מוצגת כשוללת את העולם הבא. הנה לנו "הסתגרות" במלוא עוזה: גבול חד בין הספרים "שלנו" לכל השאר, וענישה מטפיזית על חצייתו. רבי עקיבא ורב יוסף — לא האר"י ולא הזוהר. מי שמחפש את השורש התיאורטי של תרבות ה"אסור להכניס ספרים זרים הביתה", ימצא אותו כאן, במשנה, אלף שנה ומעלה לפני הקבלה.

כמובן, אלו אינם הקולות היחידים: באותה משנה בקידושין אומר רבי מאיר "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה", ובמנחות שם מובאת דעת רבי יונתן ש"לא ימוש" אינו חובה אלא ברכה. בברכות (לה ע"ב) נחלקו רבי ישמעאל ("הנהג בהן מנהג דרך ארץ") ורבי שמעון בר יוחאי ("אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה... תורה מה תהא עליה?"). כלומר: המחלוקת בין "תורה בלבד" לבין שילוב עם העולם היא מחלוקת תנאית פנימית, שקדמה לקבלה באלף שנה.

אגב, שימו לב לאירוניה: הדובר הגדול של "תורה בלבד" בברכות הוא רשב"י עצמו — האיש שהזוהר מיוחס לו. הגישה לא נולדה מהזוהר; היא נולדה מרשב"י ההיסטורי של התלמוד, במערה, הרבה לפני הקבלה.

ההקצנה האשכנזית — דחיקה אפילו של לימוד התנ"ך!!!

התלמוד מציב אידיאל מאוזן (קידושין ל ע"א):

לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.

אך באשכנז נוצרה בפועל תרבות לימוד של "רק תלמוד" — עד כדי דחיקת המקרא עצמו. שתי ראיות לכך:

שיטת רבינו תם. התוספות (קידושין ל ע"א ד"ה "לא צריכא", וכן עבודה זרה יט ע"ב) מביאים בשם רבינו תם שאיננו נוהגים לשלש בפועל, כי אנו סומכים על הנאמר בסנהדרין (כד ע"א): "בבל — בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד". התלמוד הבבלי "בלול" בכולם, ולכן העוסק בו בלבד יוצא ידי חובת שלושת השלישים. זו הכשרה למפרע של מציאות שבה לומדים תלמוד בלבד — כולל על חשבון המקרא.

רש"י על "מנעו בניכם מן ההגיון". בצוואת רבי אליעזר לתלמידיו (ברכות כח ע"ב) נאמר: "מנעו בניכם מן ההגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים". ומפרש רש"י: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא" — אל תרגילו את בניכם במקרא יותר מדי, מפני שהוא מושך את הלב. בעיני רש"י, גדול פרשני אשכנז, אפילו עיסוק יתר בתנ"ך נתפס כסטייה מהעיקר — התלמוד.

וכאן הנקודה ההיסטורית המכרעת: תרבות "רק תלמוד" זו התגבשה באשכנז ובצרפת במאות ה-11 וה-12 — רש"י, רבינו תם ובעלי התוספות — בתקופה ובאזור שבהם הקבלה כלל לא נכחה. ספר הבהיר מופיע בפרובנס רק בסוף המאה ה-12, והזוהר בקסטיליה בסוף המאה ה-13. אי אפשר לתלות בקבלה תופעה שקדמה לה ושגשגה בלעדיה. ומנגד, בספרד — דווקא הסביבה שבה צמחה הקבלה — פרחו במקביל הפילוסופיה, האסטרונומיה, הרפואה והדקדוק.

ההסבר האמיתי: היקפו של התלמוד. ההסבר לתופעה אינו מיסטי אלא פשוט וכמעט כמותי. התלמוד הוא ספר עצום, וה"ידיעה" הנדרשת בו — סוגיות, ראשונים, מפרשים — היא משימת חיים. מי שמעמיד את ידיעת התלמוד בראש סדר העדיפויות, ועליו גם להתפרנס ולהקים משפחה, פשוט לא נותר לו זמן לדבר אחר. זו אריתמטיקה של שעות, לא תיאולוגיה של קליפות. השרשרת הקבלית שרובין בונה היא לכל היותר הלבשה רעיונית מאוחרת על מציאות שהתקיימה ממילא — ושהצדקתה הראשונית תלמודית: "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה".

ורובין עצמו הרי אמר: "אני לא אומר שזה מגיע רק מהקבלה". בסייג הזה הוא בעצם מודה בתשובה כולה — נותר רק להראות לו עד כמה ה"לא רק" קדום, תלמודי ואשכנזי.

הקבלה והשבתאות בראי ההיסטורי

לסגירות התלמודית יש פנים נוספות, מעבר ליחס לחכמות. כפי שהרחבתי במאמר נפרד, התלמוד לא חסם רק את המדע: הוא חסם את הלאומיות — ארץ ישראל והמשיח נארזו בקופסת "לעתיד לבוא" והועלו לבוידעם; הוא חסם את הנבואה — "לא בשמיים היא"; והוא חסם את חוויית האל עצמה — מערכת היחסים החיה של התנ"ך עם אלהים, שבה אלהים מדבר, כועס, אוהב ומתרצה, הוחלפה בדקדוקי הלכה. סגירות כוללת, על כל צירי החיים הדתיים — וכולה תלמודית, בלא שום קשר לקבלה.

ומי פרץ את הסטגנציה הזו? באופן אירוני, דווקא הזרם שכולנו — ורובין בכללנו — נוהגים לגנות: השבתאות. התנועה השבתאית, שצמחה מקבלת האר"י, עשתה את מה שהתלמוד אסר: היא הוציאה את המשיח מהבוידעם והחזירה אותו להיסטוריה. לראשונה מזה יותר מאלף שנה, המונים ארזו מזוודות לארץ ישראל — הציפייה הנצחית הפכה לתוכנית פעולה. גרשם שלום בנה על כך תזה שלמה: השבר השבתאי הוא שסדק את חומות העולם המסורתי, והסדק הזה הוא שאיפשר בהמשך את ההשכלה — ואת הציונות. ובמקביל, החסידות — תנועה קבלית מובהקת — החזירה ליהדות את חוויית האל: דבקות, תפילה כמפגש חי, אלהים הנוכח בכל דבר ולא רק בין דפי הספר.

כך שהתמונה מתהפכת: הזרם הקבלי, שרובין מאשים בסגירות, הוא דווקא זה שפתח מחדש את מה שהתלמוד סגר — את הלאומיות, עד לציונות; ואת החוויה הדתית החיה, עד לחסידות. בזכותו היהדות איננה רק אוסף חוקים יבשושיים.

אז "האם השבתאות היתה טובה"? לדעתי במצב התקוע והסטגננטי שהתלמוד הביא אותנו אליו, היא היתה התרופה. תרופה עם תופעות לוואי קשות, אך תרופה.

תשובה שנייה: הקבלה איננה מתחרה של המדע אלא משלימתו

יש כאן הבחנה יסודית. השיטה המדעית עוסקת במדידת תופעות שמחוץ לנו: היא שואלת "מה קורה שם" — ומודדת. הקבלה, בדומה למדיטציה ולדרכי פנים אחרות, עוסקת בסופו של דבר בחוויה ובהוויה: היא שואלת "מה קורה כאן" — בתודעה, ביחס שבין האדם, העולם והאל. אלו שני צירים שונים של ידיעה, ולכן אין ביניהם תחרות אלא השלמה: המדע אינו יכול לומר דבר על משמעות, והקבלה אינה מתיימרת למדוד את מהירות האור.

מי שמבין כך את הקבלה לא יראה במדע איום. וההיסטוריה מלמדת שכך אכן הבינו אותה רבים מגדוליה:

הרמב"ן — החוליה הראשונה בשרשרת של רובין עצמו — היה רופא במקצועו, עסק במדע היווני-ערבי של זמנו, ובאותו פירוש עצמו על הקשת מקבל את ההסבר האופטי. רובין נאלץ להודות שהוא "חצי נורמלי"; לאמיתו של דבר הוא הדוגמה הראשונה נגד התזה של עצמו.

רבי יוסף שלמה דלמדיגו (יש"ר מקנדיה) — תלמידו של גלילאו בפדובה, אסטרונום ומתמטיקאי, שעסק גם בענייני קבלה ("מצרף לחכמה", "נובלות חכמה"). אדם אחד, שתי החכמות, בלי קרע.

הרמח"ל — עמוד התווך של המאמרים הקודמים בסדרה — כתב ספרי לוגיקה ורטוריקה של ממש: "דרך תבונות", "ספר ההגיון", "לשון לימודים". גדול מסבירי הקבלה ראה בחשיבה שיטתית ומסודרת תנאי ללימוד, לא איום עליו.

הגר"א — מקובל בכל רמ"ח אבריו, ועם זאת דרש את לימוד החכמות. תלמידו רבי ברוך משקלוב מביא בשמו, בהקדמה לתרגום אוקלידס לעברית:

כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה.

הראי"ה קוק — מקובל מובהק, שקיבל בפירוש את גיל היקום ואת רעיון ההתפתחות, ואף כתב שתורת האבולוציה מתאימה לרזי הקבלה יותר מכל שיטה פילוסופית אחרת (אורות הקודש, ואגרותיו לר' משה זיידל). כלומר: לא זו בלבד שהקבלה אינה מחייבת לראות באבולוציה כפירה — בעיני הרב קוק היא דווקא המסגרת היהודית שמתיישבת איתה הכי טוב.

רבי פנחס אליהו הורוביץ, בעל "ספר הברית" — הדוגמה המפתיעה מכולן, דווקא ממזרח אירופה: מקובל שחיבר בסוף המאה ה-18 אנציקלופדיה מדעית של ממש — פיזיקה, אסטרונומיה, כימיה, גאוגרפיה — והכריז שהיא הכרחית כמבוא לחכמת האמת, כהקדמה ל"שערי קדושה" של רבי חיים ויטל. הספר הפך לאחד מרבי המכר של הספרות התורנית, ודורות של בני ישיבות למדו ממנו את מדעי הטבע. הרי לנו ההפך הגמור מטענת רובין: לא הקבלה כמחסום בפני המדע, אלא הקבלה כמנוע ללימודו — "כדי להבין חכמת האמת, למד תחילה את חכמות הטבע".

ולא רק הרב קוק. כאשר נדרשו רבנים במאה ה-19 להתמודד עם המאובנים וגיל כדור הארץ, הכלי שמצאו היה קבלי דווקא: תורת השמיטות שבספר התמונה, שלפיה קדמו לעולמנו עולמות. כך רבי ישראל ליפשיץ, בעל "תפארת ישראל", בדרוש "אור החיים". במבחן המעשי, כשהמדע דפק בדלת — הקבלה סיפקה את מנגנון הפיוס, לא את מנגנון הדחייה.

מול כל אלה יעמיד רובין את הרמ"ק, את אדמו"ר הזקן ואת צבי אלימלך מדינוב. יפה — אז יש בקבלה שני זרמים, בדיוק כפי שיש בתלמוד עצמו שני קולות. שרשרת שבוחרת רק את החוליות הנוחות לה איננה הוכחה; היא אנתולוגיה.

תשובה שלישית: תורה שהפכה אוניברסלית איננה תורת הסתגרות

לטענת "ההסתגרות והיחס העוין ללא-יהודים" יש מבחן פשוט: מה עשתה הקבלה בפועל במפגש עם העולם הלא-יהודי?

התשובה תפתיע את מי שמכיר רק את תיאורו של רובין. הקבלה היא אולי הענף היהודי היחיד שנלמד ברצינות על ידי לא-יהודים לאורך מאות שנים: פיקו דלה מירנדולה — שלמד קבלה מפי החכם היהודי יוחנן אלימנו, איש אשכולות שאיחד בעצמו קבלה, פילוסופיה ומדעים — ויוהנס רויכלין ברנסנס ראו בה חכמה אוניברסלית; ה-Kabbala Denudata של קנור פון רוזנרוט הנגישה את הזוהר בלטינית; רבי אברהם כהן הררה — שהוזכר במאמר הקודם — כתב קבלה בספרדית לקהל רחב; ועד ימינו לומדים קבלה, ברמות שונות של רצינות, המונים שאינם יהודים. תורה שמהותה הסתגרות ועוינות לזרים אינה מתפשטת כך.

מבחן הסביבה: אותה קבלה, תרבויות שונות. ויש דרך פשוטה להכריע בשאלה מה באמת מייצר הסתגרות — הקבלה או משהו אחר: לבדוק את הקבלה בסביבות שונות.

באיטליה שררה פתיחות כללית — אצל הגויים ואצל היהודים כאחד. הרנסנס וההומניזם, אוניברסיטת פדובה שקיבלה סטודנטים יהודים לרפואה, חיי תרבות משותפים. ומה קרה שם ליהדות ולקבלה? הן היו פתוחות באותה מידה. איטליה הייתה דווקא ממעוזי הקבלה — הרמ"ע מפאנו, רבי משה זכות, עמנואל חי ריקי, והרמח"ל עצמו — ובה בעת ממעוזי ההשכלה התורנית הרחבה: רבנים רופאים, פייטנים, מדקדקים, חוקרי רטוריקה. הרמח"ל, גדול מקובלי איטליה, כותב ספרי היגיון ומליצה ומחזות תיאטרון. עמנואל חי ריקי — אותו "צמצום כפשוטו" מהמאמר הראשון — נדד בין ערי איטליה כרב וכסוחר, איש העולם הגדול. ולאותה איטליה שייך גם עזריה מן האדומים, בעל "מאור עיניים" — אבי המחקר ההיסטורי-ביקורתי בישראל, שהעז לבחון את הכרונולוגיה המסורתית ואת דברי חז"ל בכלים מדעיים, והחזיר לתודעה היהודית את פילון האלכסנדרוני. הוא אמנם לא היה מקובל, אבל עצם קיומו בתוך עולם התורה האיטלקי — לצד המקובלים, באותן ערים ובאותם דורות — מדגים את הנקודה: בסביבה הפתוחה, מחקר ביקורתי וקבלה חיו זה לצד זה תחת קורת גג אחת.

ובמאה ה-19 מעמיד הזרם האיטלקי את השיא: רבי אליהו בן אמוזג מליוורנו, שבאישיותו התאחדו החוקר והמקובל עד שאי אפשר להפריד ביניהם. כחוקר — חיבר את "אם למקרא", פירוש לתורה המשתמש בבלשנות משווה, בארכיאולוגיה ובידיעת המזרח הקדום, פירוש כה נועז עד שרבני ארם צובא שרפוהו. כמקובל — הקבלה היא ציר עולמו: ב"ישראל והאנושות" הוא בונה עליה תיאולוגיה אוניברסלית שלמה, וב"טעם לשד" הוא יוצא להגן על הקבלה מפני התקפתו של שד"ל. הוא התכתב עם מלומדים נוצרים, ואף קיבל אליו תלמיד קתולי, אמה פאלייר, שאותו הדריך — על יסוד הקבלה דווקא — אל דרך בני נח. אצל בן אמוזג הקבלה לא "שרדה" את המדע והמחקר; היא השתלבה בהם לראיית עולם אחת.

ואגב שד"ל: שימו לב לשושלת המתגלה כאן. מודינא ב"ארי נוהם" במאה ה-17, שד"ל ב"ויכוח על חכמת הקבלה" במאה ה-19, ורובין בימינו — ומולם המשיבים: הרמח"ל, בן אמוזג, וכל מי שממשיך את הקו. הוויכוח הזה הוא מוסד קבוע בתולדות ישראל, ומעניין ששלושת המבקרים הגדולים — כולם אנשים משכילים ורחבי דעת, ואיש מהם לא הצליח לעצור את התפשטות הקבלה.

ומולה מזרח אירופה: סביבה פיאודלית סגורה, רדיפות, איסור כניסה לאוניברסיטאות, חומות — מבחוץ ומבפנים. שם, ורק שם, צמחו האמירות שרובין מצטט: אדמו"ר הזקן וצבי אלימלך מדינוב הם אנשי מזרח אירופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, בשיא ההסתגרות ההדדית שבין היהודים לסביבתם.

המסקנה מתבקשת: המשתנה שקובע את מידת ההסתגרות איננו הקבלה — שהרי הקבלה נוכחת במלוא עוזה בשני המקומות — אלא הסביבה. במקום שהסביבה פתוחה, הקבלה פתוחה; במקום שהסביבה עוינת וסגורה, הכול נסגר, והקבלה מגויסת בדיעבד להצדקת הסגירות. אותו עיקרון בדיוק ראינו כבר בימי הביניים, בניגוד שבין אשכנז לספרד. רובין מחליף כאן סיבה במסובב: הוא מצא את הקבלה בזירת הפשע ומיהר להאשים אותה, בלי לשים לב שבזירות אחרות היא עומדת בצד של הפתיחות.

עדות מכלי ראשון: איגרת הרמח"ל. ואין צורך להסתפק בהכללות — יש בידינו עדות מכלי ראשון, מהאיש שעליו נשענת כל הסדרה הזו. באיגרת צט (אגרות רמח"ל, מהדורת גינצבורג, עמ' רנה), שכתב הרמח"ל לרבו רבי ישעיה באסאן בכ"א חשוון התצ"ה — ימים ספורים לפני צאתו לאמשטרדם — הוא מספר שני סיפורים.

הראשון:

ואגב אגיד לכ"ת דבר חידוש, כי היום ממש באה אלי אגרת אחת גדולה מן השופט אקוילה פיקי הידוע לכ"ת מויסינצה, שהוא שופט שם, וכותב לי בכמה מיני תחנונים שאכתוב לו דעתי, בהיות שמחלוקת היתה לו לפני השר שלשם עם עירון אחד על דבר הקבלה אשר לנו: שהוא קיים היותה חכמה קדושה ומעולה מאד, מגלה מצפוני התורה באמת, וזה העירון הכחיש ואמר שהיא הבל, והביא לסיוע לו דברי ר' יהודה אריה ממודינא בספר שלו, שמראה היותה בלא שום יסוד וכולה הבל הבלים. יראה כ"ת עד היכן הגיע פרי המר של זה האיש, שאפילו בין הגוים נתפשט ארסו.

התבוננו במחזה: שופט נוצרי בוויצ'נצה מתווכח בלהט על הקבלה — והוא דווקא בצד המגן עליה, "חכמה קדושה ומעולה מאד". ומי מספק את התחמושת לצד התוקף? מבקר יהודי של הקבלה — רבי יהודה אריה ממודינא, בעל "ארי נוהם". במילים אחרות: הוויכוח של ד"ר רובין איננו חדש אפילו במבנהו. כבר לפני כמעט שלוש מאות שנה עמד "רובין" של אותו דור — מודינא — וספרו התגלגל כטענת נגד, והרמח"ל כבר אז קרא לזה "ארסו" של "פרי המר". הסדרה הזו, מתברר, היא סיבוב נוסף בוויכוח בן מאות שנים.

והסיפור השני, באותה איגרת ממש:

וגם שָׂרית גדולה מגינובא, והיא צרפתית, שלחה לקחת אותי בויניציאה בתחנונים גדולים... והיא חכמה מחוכמה, לדבר עמי על הקבלה הקדושה הזאת לשמוע אם היא אמת אם לאו. והיא יודעת באמת כל דברי האר"י זלה"ה מראש ועד סוף, שנפלאתי מאד לשמוע אותה.

אצילה צרפתייה מגנואה, שאינה יהודייה, הבקיאה בכל כתבי האר"י "מראש ועד סוף" — עד שהרמח"ל עצמו, האיש שידע את כתבי האר"י בעל פה מנעוריו, מתפעל ממנה. ושימו לב מה אין כאן: אין שמץ של הסתייגות. הרמח"ל אינו כותב לרבו "ראה עד היכן הגענו, גויה לומדת קבלה"; הוא כותב בהתפעלות גלויה — "שנפלאתי מאד לשמוע אותה". ה"ארס" באיגרת שמור למבקר הקבלה; ללומדת הנוכרייה שמורה ההערכה.

הרי לנו תמונת מצב חיה של הקבלה בסביבה הפתוחה של איטליה במאה ה-18: שופטים נוצרים מתווכחים עליה, אצילות לומדות אותה, וגדול המקובלים משיב לכולם בכבוד ומתפעל מידיעותיהם. זו ה"הסתגרות"? זה "היחס העוין ללא-יהודים"? האיגרת הזו לבדה מפריכה את התמונה שרובין מצייר — ומאשרת את מבחן הסביבה במלואו.

ובכל זאת, ביושר. כן, יש בקבלה קטעים גזעניים. אמירת אדמו"ר הזקן על נשמות אומות העולם היא דוגמה קשה, ואינה יחידה. אינני מתכוון לטייח. אבל שתי עובדות עומדות מולה. ראשית, אמירות מסוג זה אינן המצאה קבלית — יש להן מקבילות בחז"ל ובראשונים שאינם מקובלים ("אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם"), כך שגם כאן הקבלה איננה המקור אלא הממשיכה. ושנית, וחשוב יותר: הקבלה הוכיחה גמישות פרשנית עצומה. אותה מערכת סמלים עצמה שימשה את מי שדרש בה הסתגרות — ואת הרב קוק שדרש בה אהבת כל הברואים, ואת בן אמוזג שדרש בה תורה לאנושות, ואת הררה שראה בה נאו-אפלטוניזם אוניברסלי, ואת פיקו שראה בה חכמת אנוש כללית. שיטה נמדדת גם במרחב הפירוש שהיא מאפשרת, והמרחב הקבלי רחב דיו לשאת קריאה אוניברסלית מלאה. זו, אגב, הקריאה שאני עצמי מחזיק בה.

חלק שני: "מצוות חדשות, עבירות חדשות"

מעמדה ההלכתי של הקבלה — דעה מכובדת, לא פוסק אחרון

התשובה לטענה זו איננה הגנה על כל מנהג קבלי, אלא הצבת הדברים במקומם הנכון: מהו מעמדו ההלכתי של הזוהר וכתבי המקובלים?

עמדתי: דעת הזוהר והמקובלים היא דעה מכובדת — דעה מדרשית, ואם נקבל את ייחוס הזוהר לרשב"י אף דעה תנאית. אבל דעה. אחת מן הדעות. והכלל הגדול: מקום שהזוהר חולק על התלמוד — הלכה כתלמוד.

וזו אינה עמדה פרטית שלי; זו שורת הפסיקה המרכזית:

הבית יוסף — מרן רבי יוסף קארו, שהיה מקובל בעצמו, בעל "מגיד מישרים" — קבע את הכלל בהלכות תפילין (בית יוסף אורח חיים סימן כה): מאחר שהדבר לא הוכרע בתלמוד, אפשר לסמוך על הזוהר; אך במקום שהתלמוד מפורש, אין הזוהר דוחה אותו.

הכנסת הגדולה ניסח זאת כשלושה כללים, המובאים להלכה במשנה ברורה (סימן כה ס"ק מב): דבר שבעלי הקבלה חולקים בו על הגמרא והפוסקים — הלך אחר הגמרא והפוסקים; דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים ונזכר בקבלה — אין כופין לנהוג כך, והרוצה לנהוג ינהג; ודבר שאין בו מחלוקת — יש לילך אחר דברי הקבלה.

הרב עובדיה יוסף הפך את הכלל הזה לפרויקט חיים. "להחזיר עטרה ליושנה" פירושו בין השאר: להעדיף את פסקי מרן השולחן ערוך על פני מנהגים וחומרות שנכנסו לפסיקה הספרדית מכוח הקבלה — ובראשם דרכו של הבן איש חי, שנטה תדיר אחר האר"י. ביביע אומר ובהליכות עולם חוזר הכלל שוב ושוב: אין דברי הקבלה דוחים הלכה מפורשת בתלמוד ובפוסקים. ומאידך, במקום שהתלמוד שותק או מסופק, גם הרב עובדיה נותן לזוהר את מקומו — כך למשל במנהג הספרדי שלא להניח תפילין בחול המועד, הנשען על הזוהר במקום שלא הוכרע בתלמוד.

הרי לנו שיטה שלמה, מהבית יוסף ועד הרב עובדיה, שיודעת לכבד את הקבלה מבלי לכפוף לה את ההלכה. הזוהר יושב על שולחן הפוסקים כדעה — נשמעת, נשקלת, מכריעה בספקות — אך לא כפוסק אחרון.

מדוע גם דעה תנאית אינה מכריעה נגד התלמוד?

לכאורה קשה: אם הזוהר תנאי, כיצד ידחה אותו התלמוד האמוראי? התשובה יסודית, והיא של הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: סמכות התלמוד הבבלי אינה נובעת מוותק מחבריו אלא מקבלתו על ידי כלל ישראל — "הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל". התלמוד הוא הקורפוס שעבר את תהליך הקבלה הלאומי כספר הפסיקה המחייב. הזוהר, יהא ייחוסו אשר יהא, לא עבר תהליך כזה כספר הלכה — הוא התקבל כספר סוד. לכן אמירה הלכתית בזוהר דינה כדין ברייתא שלא נכנסה לתלמוד: מקור מכובד, לא מקור מכריע. שימו לב שטיעון זה כלל אינו תלוי בשאלת מחבר הזוהר וזמנו.

ויש לכך מקבילה מדויקת בעולם המדרש: "אין למדין מן ההגדות" (ירושלמי פאה ב, ד). איש אינו "פוסל" את מדרש רבה משום שאין פוסקים ממנו הלכה; כך אין לפסול את הזוהר משום שאין פוסקים ממנו נגד התלמוד. הכבוד והתוקף ההלכתי הם שני מישורים נפרדים.

ומכאן — למנהגים שרובין מונה

מנהגים כגילוח הראש, גידול הזקן וריבוי הטבילות הם בדיוק מהסוג השני של הכנסת הגדולה: דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים ונזכר בקבלה — הרוצה לנהוג ינהג, ואין כופין. מי שהופך אותם לעיקר הדת ולתנאי הכשרות של יהודי, טועה לא רק כלפי השכל הישר אלא כלפי כללי הפסיקה עצמם. ובנקודה זו, למרבה האירוניה, אני, רובין ורבותינו הפוסקים — באותו צד של המתרס.

אלא שמכאן נפרדות דרכינו. רובין רואה במנהגים אלה כתב אישום נגד הקבלה; אני רואה בהם כתב אישום נגד מי ששכח את ההיררכיה. הקבלה מעולם לא התיימרה להיות ספר פסיקה — האר"י לא כתב שולחן ערוך. העיוות נוצר כאשר קהילות העלו מנהג קבלי מעל הלכה תלמודית, וכנגד עיוות זה כבר יצאו גדולי הפוסקים, ספרדים ואשכנזים, בלי לשרוף לשם כך את הזוהר. ורובין עצמו הרי מודה שמלחמה לעקור כל מנהג היא "מלחמה דון-קישוטית", ומחלק בין החביב, הסתמי והמזיק — ובכך הוא מאמץ בעצם, בלי לקרוא לה בשם, את שיטת הכנסת הגדולה.

חלק שלישי: "קידוש הבורות"

לאחר שני החלקים הקודמים, התשובה כאן קצרה. תרבות של הסתגרות ובערות איננה תוצר קבלי: יסודותיה תלמודיים ואשכנזיים כפי שראינו, והמנחה בראיון צדק כשהצביע על העולם הליטאי — עולם שדווקא הרחיק את לימוד הקבלה מסדר יומו. ומעשה האר"י וויטל על שיחת העופות, שרובין נאחז בו, מוכיח לכל היותר שהאר"י ראה בקבלה את החכמה העליונה — כשם שרבי ישמעאל ראה בתורה את מה שממלא את היום ואת הלילה. אמירה על סדר עדיפויות פנימי איננה תורת בערות.

ואילו את הצד השני של המטבע כבר ראינו: הגר"א הדורש את לימוד החכמות, הרב קוק המאמץ את ההתפתחות, יש"ר מקנדיה אצל גלילאו, הרמח"ל המתפעל מנוכרייה הבקיאה בכתבי האר"י, והקבלה עצמה הופכת לנחלת מלומדי אירופה. אם הקבלה היא "קידוש הבורות", מדוע דווקא היא — ולא שום ענף יהודי אחר — הפכה למושא לימוד אוניברסלי?

סיכום

טענות המישור המעשי נופלות בזו אחר זו:

התופעה שרובין מתאר קדמה לקבלה. גישת "תורה בלבד" מפורשת בתנאים — רבי נהוראי, רבי ישמעאל, רבי עקיבא בעניין הספרים החיצוניים, ורשב"י עצמו — והקצנתה, עד דחיקת לימוד המקרא, התרחשה באשכנז של רש"י ורבינו תם, בזמן ובמקום שהקבלה כלל לא נכחה בהם. הסיבה פשוטה: היקפו העצום של התלמוד, שאינו מותיר מקום לדבר אחר למי שגם צריך להתפרנס.

הקבלה מצד מהותה אינה מתחרה במדע אלא פועלת בציר אחר — פנימה, אל החוויה וההוויה — ובמבחן ההיסטורי דווקא סיפקה את כלי הפיוס עם המדע, מהרמב"ן הרופא ועד הרב קוק והאבולוציה.

טענת ההסתגרות נופלת במבחן הסביבה: באיטליה הפתוחה הקבלה פתוחה — עד כדי שופט נוצרי המגן עליה ואצילה צרפתייה הבקיאה בכתבי האר"י, כעדות הרמח"ל עצמו — ובמזרח אירופה הסגורה הכול סגור. המשתנה הוא הסביבה, לא הקבלה.

ולעניין המנהגים — המערכת ההלכתית עצמה כבר מכילה את הפתרון: דברי הקבלה הם דעה מכובדת שאינה דוחה תלמוד מפורש, ככלל הבית יוסף, הכנסת הגדולה והרב עובדיה יוסף. מי שהפך מנהג קבלי לעיקר הדת חטא להיררכיה הזו — אבל התרופה לכך היא החזרת עטרה ליושנה, לא שריפת הזוהר.

נשארת בדברי רובין אמת חלקית: יש בקבלה גם זרם עוין למדע, וגם קטעים מכוערים. אבל אמת חלקית המוצגת כתמונה שלמה — שמה מגמתיות. והוויכוח עצמו, כפי שמלמדת איגרת הרמח"ל, עתיק מרובין וממני: מ"ארי נוהם" ועד היום, ומן הסתם גם הלאה.