"כאשר נקודת המאסף נעה ממקומה הרגיל ומגיעה לעומק מסוים, היא שוברת מחסום שמשבש לרגע את יכולתה ליישר האצלות. אנחנו חווים זאת כרגע של ריקנות תפיסתית. הרואים הקדמונים כינו את הרגע ההוא קיר הערפל."

— דון חואן, "האש מבפנים"

התעורר צורך לבדוק את מושג "קיר הערפל" בכתבי קסטנדה. אני אינני חווה מושג זה, אך ביקשתי מפייבל 5 לחקור — התוצאה לפניכם. לפי המאמר מובן גם למה חלק מהאנשים לא יחוו את המחסום כקיר ערפל.

למה המושג הזה עמום כל כך

קיר הערפל מופיע בכתבי קסטנדה בשלושה רבדים נפרדים, וזה מקור רוב הבלבול סביבו. ב"מתת הנשר" (The Eagle's Gift, 1981) הוא מתואר כתופעה בלבד — משהו שקרלוס והשוליות רואים, חוצים ונאבקים בו, בלי שום הסבר תאורטי. הסבר שיטתי ראשון ניתן ב"שש הנחות ההסבר" — פרק שקסטנדה צירף רק למהדורה הספרדית של "מתת הנשר", ולכן רוב הקוראים מעולם לא פגשו אותו. ולבסוף, ב"האש מבפנים" (1984), אחרי שנבנתה כל תורת נקודת המאסף, דון חואן מפענח את הקיר מחדש — ומתברר שהוא איננו קיר כלל. מי שקורא את הספרים המוכרים כסדרם מקבל אפוא את החוויה המבלבלת בלי החוליה האמצעית. המאמר הזה הולך לפי הסדר המלא, כי כך ההבנה נבנית נכון.

התופעה — כפי שהיא מתוארת ב"מתת הנשר"

ב"מתת הנשר" קרלוס מגלה שבשנות החניכה הועבר שוב ושוב למצב של מודעות מוגברת ("הצד השמאלי"), ושכל מה שקרה שם נמחק מזיכרונו. כשהזיכרונות מתחילים לשוב, קיר הערפל מתגלה כאחד הסימנים המובהקים של המצב ההוא:

"אחד המאפיינים העיקריים שלו [של מצב המודעות החד ביותר] — זה שהיה בעל הערך הרב ביותר לכל מי שהיה מעורב עם דון חואן — היה שבמצב ההוא יכולנו לתפוס מערך עצום של אדים צהבהבים, דבר שדון חואן כינה 'קיר הערפל'. בכל פעם שהייתי מסוגל לתפוס אותו, הוא היה תמיד לימיני, משתרע קדימה עד האופק ומעלה עד אינסוף, וכך חוצה את העולם לשניים. קיר הערפל היה פונה ימינה או שמאלה כשסובבתי את ראשי, כך שמעולם לא הייתה לי דרך לעמוד מולו פנים אל פנים."

אלה סימני ההיכר, וכולם חשובים לפענוח שיבוא: הקיר נראה רק במצב מודעות מוגברת חדה — בתודעת היומיום הוא איננו; הוא חוצה את העולם לשניים, מהקרקע עד השמיים; והוא מסתובב עם הראש — תמיד מימין, צמוד כביכול לרקה הימנית, כך שאי אפשר לפנות אליו. הפרט המוזר הזה, שנשמע כמו גחמה של חלום, יתגלה בהמשך כמפתח להבנת המושג כולו.

חוסיפינה, "המומחית לקיר הערפל" בין השוליות, פוגשת אותו בחלימה. כשקרלוס שואל אותה איך היא חולמת, היא עונה:

"אני עוצמת עיניים ורואה את הקיר הזה. הוא כמו קיר של ערפל. אליחיו מחכה לי שם. הוא לוקח אותי דרכו ומראה לי דברים... אחר כך הוא מחזיר אותי אל הקיר ומשחרר אותי. ואני חוזרת ושוכחת מה שראיתי."

והיא מוסיפה עיקרון חשוב: קל יותר לחדור את קיר הערפל בחלימה, כי אז הוא אינו זז. בחלימה — כשהדו-שיח הפנימי דומם ממילא — הקיר עומד; בערוּת הוא בורח מהמבט.

אצל חוסיפינה מופיע גם רמז מקדים לפתרון. כשהחבורה חוזרת לעיירה שבה חיו במודעות מוגברת, היא זועקת פתאום שמשהו חסר במקום: "קיר הערפל המטופש הזה! הוא היה כאן אז. עכשיו הוא איננו... בכל פעם שסובבתי את הראש — הנה הוא. ראיתי אותו בעיניים עצומות ובעיניים פקוחות." הקיר לא שייך למקום — הוא שייך למצב תודעה. כשהמצב איננו, אין קיר.

עצירת הסיבוב — ההישג

אחד הזיכרונות המשוחזרים המרכזיים בספר: קרלוס עומד עם דון חואן ואיש נוסף — שיזוהה אחר כך כסילביו מנואל — מול מערך ערפל צהבהב שצירו מזרח–מערב, חוצה את העולם לשניים:

"האיש האחר אמר שחלוקת העולם לשניים היא הישג גדול, אבל הישג גדול ממנו הוא כשיש ללוחם השלווה והשליטה לעצור את סיבוב הקיר. הוא אמר שהקיר אינו בתוכנו; הוא בהחלט שם בחוץ, בעולם, חוצה אותו לשניים ומסתובב כשאנחנו מזיזים את הראש, כאילו היה דבוק לרקה הימנית שלנו. ההישג הגדול של מניעת הקיר מלהסתובב מאפשר ללוחם לעמוד מול הקיר, ונותן לו את העוצמה לעבור דרכו בכל עת שירצה."

הפרדוקס כאן מכוון: סילביו מנואל מתעקש שהקיר "אינו בתוכנו" אלא "שם בחוץ" — ובאותה נשימה מתאר אותו כדבוק לרקה של המתבונן. הסתירה הזאת תיפתר רק ב"האש מבפנים": הקיר אינו לא "בפנים" ולא "בחוץ" — הוא בתפר של התפיסה עצמה.

איך עוצרים אותו בפועל? התיאור של קרלוס הוא אחד הקטעים המדויקים ביותר בכל הכתבים על אופן הפעולה של כוונה (intent):

"הבנתי שהכוונה שלי היא המפתח — היבט מיוחד של הכוונה שלי, כי זה לא היה הרצון שלי כפי שאני מכיר אותו. זו הייתה תשוקה עזה שהתמקדה בנקודת האמצע של גופי. עצבנות משונה שגרמה לי לרעוד, ואז הפכה לכוח שלא ממש עצר את הקיר, אלא גרם לחלק מגופי להסתובב באופן לא רצוני תשעים מעלות ימינה. התוצאה הייתה שלרגע היו לי שתי נקודות מבט: הבטתי בעולם החצוי לשניים על ידי קיר הערפל, ובו-בזמן בהיתי היישר במערך של אדים צהבהבים."

כלומר: לא הקיר זז — המתבונן נחצה. חלק מהעצמי השלם מסתובב לעמוד מול מה שהחלק האחר אינו יכול לראות. בתרגולים המאוחרים עם דוניה סולדד קרלוס מנסח זאת במפורש: "כאילו נחצֵיתי לשניים בבת אחת. חלק מהעצמי השלם שלי הביט קדימה וראה קיר דומם לימינו, בעוד חלק אחר, גדול יותר, פנה תשעים מעלות ימינה ובהה בקיר."

מה שמעבר לקיר — האזור שבין הקווים המקבילים

מעבר לקיר לא מחכה גן עדן אלא מישור שומם: דיונות חול צהבהבות, עננים נמוכים בלי שמיים ובלי אופק, ולחץ פיזי מוחץ. לה גורדה נותנת לאזור הזה את שמו:

"זהו האזור שבין הקווים המקבילים. אנחנו יכולים ללכת אליו בחלימה. אבל כדי לעזוב את העולם הזה ולהגיע אל האחר — זה שמעבר לקווים המקבילים — עלינו לעבור דרך האזור הזה עם כל גופנו."

הקווים המקבילים הם דימוי קדום יותר מתורת נקודת המאסף: העולם שלנו והעולם האחר הם שני קווים מקבילים, וביניהם שטח הפקר. קיר הערפל הוא הגבול הנראה של השטח הזה. לה גורדה מוסיפה את הקשר לנקודות עוצמה: "נקודות עוצמה מסוימות הן חורים בעולם הזה; אם אתה חסר צורה, אתה יכול לעבור דרך חור כזה אל הלא-נודע, אל עולם אחר."

סילביו מנואל, המורה של הצד הזה, מדרג את החצייה: מסעו של לוחם אל דיונות החול השוממות הוא צעד הכנה בלבד. לנוע מאחורי קיר הערפל במודעות מוגברת או בחלימה — מערב רק חלק קטן מאוד מהמודעות הכוללת; לחצות בגוף אל העולם האחר — מערב את הישות השלמה.

וכאן גם השיעור הקיומי הקשה ביותר של האזור ההוא. בזיכרון המשוחזר של קרלוס, הוא ננטש שם למות — הלחץ עוצר את כל תפקודי גופו — וההצלה איננה מאבק:

"סילביו מנואל דיבר אליי — דבר שעשה לעיתים נדירות. הוא אמר שהאנרגיה הדרושה לי כדי לקבל את האימה נמצאת בנקודת האמצע שלי, ושהדרך היחידה להצליח היא להשלים — להיכנע מבלי להיכנע."

רק כשקרלוס מרפה ונותן לאימה לעבור דרכו, משהו משתחרר והוא נדחף חזרה דרך הערפל אל העולם. העיקרון הזה — כניעה בלי כניעה, רפיון מוחלט בתוך ערנות מוחלטת — הוא בדיוק מה שנדרש לעצירת הקיר: לא כוח רצון אלא ויתור על ההיאחזות.

המפה השיטתית — "שש הנחות ההסבר"

הפרק שצורף למהדורה הספרדית של "מתת הנשר" הוא הטקסט היחיד שבו קסטנדה מסדר את כל הגאוגרפיה הזאת במודל אחד, וכאן קיר הערפל מקבל הגדרה ומיקום מדויקים:

"דון חואן הסביר לי שאת בחינת תשומת הלב השנייה יש להתחיל בהכרה בכך שכוחה של טבעת העוצמה הראשונה, הכולא אותנו, הוא קצה פיזי, מוחשי. רואים תיארו אותו כקיר של ערפל — מחסום שאפשר להביאו אל מודעותנו באופן שיטתי על ידי חסימת טבעת העוצמה הראשונה, ואז לנקב אותו באמצעות אימון הלוחם. אחרי ניקוב קיר הערפל נכנסים למצב ביניים רחב. משימת הלוחמים היא אז לעבור דרכו עד שיגיעו אל קו החלוקה הבא, שגם אותו יש לנקב כדי להיכנס אל מה שהוא בעצם העצמי האחר, או תשומת הלב השנייה."

כלומר: יש שני קווים, לא אחד. קיר הערפל הוא רק הגבול הראשון — קצה תשומת הלב הראשונה. הרחק מעברו נמצא קו שני — גבול תשומת הלב השנייה. שני הקווים האלה הם-הם "הקווים המקבילים":

"שני הקווים הכולאים את שתי תשומות הלב, וחותמים כל אחת מהן בנפרד, ידועים לרואים כקווים המקבילים. הם חותמים את שתי תשומות הלב בכך שהם משתרעים אל האינסוף, ואינם מתירים לעולם את החצייה — אלא אם מנקבים אותם. בין שני הקווים קיים אזור של מודעות מסוימת, שהרואים קוראים לו לימבו, או העולם שבין הקווים המקבילים."

הלימבו — הוא המישור השומם מ"מתת הנשר" — מוגדר כאן כאזור מעבר שבו שני סדרי ההאצלות חופפים זה את זה: העולם המוכר עוד נבנה שם, אבל מעוות, מוזר ומסולף. גם לגוף יש סימנים מדויקים בכל חצייה: בניקוב קיר הערפל הלוחמים חשים שגופם נמחץ, או רעד עז בחלל הגוף, בדרך כלל מימין לבטן; בניקוב הקו השני נשמע נֶקֶש חד בחלקו העליון של הגוף, "כמו קול ענף יבש הנשבר לשניים".

שתי קביעות בפרק הזה חשובות במיוחד. האחת — הקיר הוא בחירה חסכונית, לא הכרח:

"הוא הסביר לי שאפשר היה לגרום לכל דבר אחר להופיע במקום קיר הערפל, אלא שהרואים בחרו להדגיש את מה שצורך הכי פחות אנרגיה: לדַמות קיר ערפל אינו דורש שום מאמץ."

והשנייה — הסבר השִכחה. ככל שמתקרבים לקו השני, הנטייה התפיסתית של תשומת הלב הראשונה הולכת ונחלשת: "המעבר הזה מסומן באי-יכולת פתאומית לזכור או להבין מה אתה עושה." קסטנדה מוסיף שמסעותיו שלו מעבר לקיר עם לה גורדה והאישה-נגואל היו בדיוק המקרה הזה: "הגעתי עד העצמי האחר, אבל לא יכולתי לתת דין וחשבון על מה שעשינו — תשומת הלב השנייה שלי הייתה עדיין בלתי-מנוסחת." זהו ההסבר המדויק לשכחה של חוסיפינה ("אני חוזרת ושוכחת מה שראיתי") ולעדות לה גורדה על המפגשים עם אליחיו מעבר לקיר — "הוא מדבר, אבל גופי אינו יכול להבין אותו": מעבר לקיר, הכלים שבונים זיכרון מובנֶה פשוט אינם פועלים עדיין.

הפענוח — "האש מבפנים": הקיר איננו קיר

בפרקי הסיום של "האש מבפנים" דון חואן דורש מקרלוס לבצע לבדו את המשימה האחרונה של שליטת המודעות — "לשבור את מחסום התפיסה". וכאן ניתן ההסבר שמאיר לאחור את כל התופעות:

"הוא הסביר שכאשר נקודת המאסף נעה ממקומה הרגיל ומגיעה לעומק מסוים, היא שוברת מחסום שמשבש לרגע את יכולתה ליישר האצלות. אנחנו חווים זאת כרגע של ריקנות תפיסתית. הרואים הקדמונים כינו את הרגע ההוא קיר הערפל, משום שמערך של ערפל מופיע בכל פעם שההִתיישרות של ההאצלות מהבהבת ונחלשת."

זו ההגדרה. קיר הערפל הוא הדימוי החזותי של רגע המעבר: הרגע שבו נקודת המאסף כבר שחררה את ההתיישרות של העולם הישן, ועדיין לא ייצבה התיישרות חדשה. בין עולם לעולם יש הבהוב — והתודעה, שאינה סובלת ריק, מציירת אותו כערפל.

ומיד אחר כך — השילוש שמסביר למה אנשים שונים פוגשים את אותו מחסום בצורות שונות:

"הוא אמר שיש שלוש דרכים להתמודד איתו: אפשר לתפוס אותו באופן מופשט, כמחסום של תפיסה; אפשר לחוש אותו כמעשה של פריצת מסך נייר מתוח בכל הגוף; או אפשר לראות אותו כקיר של ערפל."

האזהרה: להשאיר את הבלתי-מובן בלתי-מובן

דון חואן מזהיר מפני הדרך השלישית — דווקא זו שהרואים הקדמונים (וקרלוס) העדיפו:

"יש נוחות וקלות גדולה בראייתו כקיר של ערפל, אבל יש גם סכנה חמורה — להפוך דבר שאינו ניתן להבנה לדבר קודר ומבשר רע."

הלקח כפול. ראשית — ברגע שנתת לרגע-המעבר צורה, הצורה מתקבעת ותופיע מעתה תמיד; כל מה שמוכנס למצאי משתכפל. שנית — הצורה שהמחסום לובש מעידה על מי שרואה אותה: קרלוס הקודר ראה קיר קודר. הצחוק של דון חואן וחנארו בסוף הסצנה אינו קישוט — הוא בדיוק התרופה שהם מציעים: קלות-הלב היא מה שמונע מהבלתי-נודע לקרוש לצורה מאיימת.

למה הוא מסתובב עם הראש

ההסבר המלא ניתן דרך הקבלה לתבנית האדם. קרלוס שואל למה הוא רואה תמיד את תבנית האדם כגבר, ודון חואן עונה שנקודת המאסף שלו לא הייתה יציבה דיה ונדדה הצידה, בתוך רצועת האדם:

"זה היה אותו המקרה כמו ראיית מחסום התפיסה כקיר של ערפל. מה שגרם לנקודת המאסף לנוע הצידה היה הצורך הכמעט בלתי-נמנע — או הרצון — לתרגם את הבלתי-מובן במונחי המוכר ביותר לנו: מחסום הוא קיר, ותבנית האדם אינה יכולה להיות אלא אדם."

וזה גם פותר את חידת הסיבוב. הקיר אינו עצם בעולם — הוא קצה שדה התפיסה, רגע ההתפרקות של ההתיישרות, שהתודעה מלבישה עליו דימוי. עצם בעולם אפשר להקיף ולבחון מכל צדדיו; את קצה התפיסה אי אפשר — הוא זז איתך, כמו קו האופק, כי הוא לא נמצא מולך אלא בך. "לעצור את הסיבוב" פירושו אפוא לא להקפיא עצם, אלא לייצב את נקודת המאסף במקומה החדש מספיק זמן כדי שההתיישרות החדשה תתגבש — ואז אפשר "לעמוד מול הקיר" ולעבור.

בסיכומו של דון חואן, כל התופעות האלה מקבלות כתובת מדויקת על המפה: "קיר הערפל, המישור עם הדיונות הצהובות, עולם המופעים — כולם הִתיישרויות צדדיות שנקודת המאסף שלנו עושה בהתקרבה לעמדה מכרעת." אפילו העולם שמעבר לקיר עודנו בתוך רצועת ההאצלות האנושית — חדרי הביניים של המסע, לא היעד.

ולבסוף, המשפט שקושר את הכול לעבודה המעשית:

"יש בנו, בבני האדם, מעט מאוד בעצם: אנחנו, במהותנו, נקודת מאסף מקובעת בעמדה מסוימת. האויב שלנו ובו-בזמן הידיד שלנו הוא הדו-שיח הפנימי שלנו, המצאי שלנו. היה לוחם: דומם את הדו-שיח הפנימי; ערוך את המצאי שלך — ואז השלך אותו. הרואים החדשים עורכים מצאים מדויקים — ואז צוחקים עליהם. בלי המצאי, נקודת המאסף משתחררת."

שבירת מחסום התפיסה מוגדרת כמשימה האחרונה של שליטת המודעות, והרואים החדשים עשו ממנה את המבחן הסופי של הלוחם: הקפיצה לתהום. מי שקופץ חייב למחוק את העולם הזה ולהרכיב אחר לפני שיגיע לקרקע. הקפיצה לתהום, שנראתה ב"סיפורי עוצמה" כמעשה פלאי סתום, מתגלה כאן כמעבר דרך אותו קיר עצמו — בתנאים שאינם מותירים מקום לספק.

שורשים מוקדמים: הערפל הירוק והגשר

הערפל מלווה את הכתבים עוד לפני שקיבל שם. ב"מציאות נפרדת" דון חואן מלמד את קרלוס לבהות במים עד שהם "הופכים לערפל ירוק", והערפל נושא אותו למרחקים. דון חואן מסביר שהערפל הירוק, כמו שומר הסף, הוא משהו שנמצא שם באופן בלתי-נמנע לכל מי שלומד לראות — אבל מזהיר שאי אפשר להיחלץ ממנו לבד, ולכן המורה חייב להישאר בקרבת מקום.

ב"טבעת העוצמה השנייה" לה גורדה סוגרת את המעגל: בהייה בערפל היא מהצורות המסתוריות ביותר של בהייה; דון חואן הראה לה פעם "אד ירוק בראש מערך ערפל" ואמר לה שזו תשומת הלב השנייה של בוהה-ערפל שנע עם הערפל. וקרלוס נזכר שראה פעם, עם דון חואן, גשר שנוצר מתוך מערך ערפל — ודון חואן אמר לו שיום אחד יהיה עליו לחצות את הגשר ההוא. לה גורדה מוסיפה: "אם תהיה מכשף, גשר ייווצר עבורך מן הערפל, ואתה תחצה אותו ותיעלם מהעולם הזה לתמיד."

הרצף ברור: ערפל הבהייה של הספרים המוקדמים, קיר הערפל של "מתת הנשר" ומחסום התפיסה של "האש מבפנים" הם אותו גבול עצמו, בשלוש רמות של הבנה — קודם ככלי פלאי, אחר כך כתופעה, ולבסוף כעיקרון.

המחסום אצל בנות החבורה — הערפל עשוי דאגה

בספרי טאישה אבלר הביטוי "קיר הערפל" כמונח אינו מופיע — אבל המחסום עצמו עומד במרכז, ובספרה השני הוא אף מקבל את מה שאין בשום מקום אצל קסטנדה: הרכב. ב"מעבר המכשפים" היא מגדירה את מטרת החבורה כולה:

"כולם רדפו, בלב שלם, אחר אותה מטרה: שבירת הנטיות וההטיות התפיסתיות שכולאות אותנו בגבולות העולם היומיומי הרגיל ומונעות מאיתנו להיכנס לעולמות אחרים הניתנים לתפיסה. עבור מכשפים, שבירת נטיות תפיסתיות כאלה מאפשרת לחצות מחסום ולזנק אל הבלתי-נתפס. הם קוראים לזינוק כזה 'מעבר המכשפים'."

זה מחסום התפיסה של דון חואן, אחד לאחד — בלי הדימוי. וב"יקוש עם הכפיל" הדימוי חוזר, והפעם עם תשובה מפורשת לשאלה ממה המחסום עשוי. נלידה מציירת לטאישה במקל על הקרקע קימור שדומה למדרון הר, ומסבירה:

"בצד הזה יש חוסר-רבב. גופנו ומעשינו, וכל הדברים שאנו רואים ומרגישים, חייבים להיות מכוונים באמצעות מודעות ושליטה. בצד האחר נמצאת הבנה טהורה, שגורמת לנו לנטוש את עצמנו. באמצע נמצא מחסום המורכב מדאגה, הממסכת הכול. זהו הערפל שיש לטהר כדי לראות את הצד האחר בבהירות."

הנה ההרכב: המחסום עשוי דאגה. ובאותו ספר נלידה מוסיפה את הזיהוי המשלים — הדאגה הזאת איננה אלא העצמי עצמו:

"כדי להיות אחד עם האנרגיה הטהורה, עלינו לסלק תחילה את מכשול העצמי — כי הוא הערפל המכסה את הממשי והמיידי בשקרי ובמפורָש."

ובפרק "אי-הוויה" היא אומרת לטאישה במפורש: "המודעות שלך עתיקה, ולקחנו אותך אל מעבר למחסום העצמי פעמים רבות." המחסום של טאישה והקיר של קרלוס הם אותו גבול — אלא שאצלה הוא נקרא על שם החומר שממנו הוא עשוי, ואצלו על שם הצורה שבה הוא נראה.

בפרק הסיום של הספר, "הצד האחר", שני השימושים נפגשים. דון חואן מסביר למה בני היאקי, שיודעים על העולם הבלתי-נראה, אינם יכולים עוד להיכנס אליו: "עולם היומיום שלהם נעשה ממשי מדי וכוללני מדי. הדלת נאטמה על ידי מחסום של דאגה אנושית שאין הם יכולים לחדור." והספר נחתם באותו דימוי עצמו, כשטאישה יודעת שתשכח את שראתה: הזיכרון "יימוג ויתמזג עם הערפל הצפוף המפריד בין היקומים התאומים."

אצל פלורינדה דונר-גראו, ב"חיים בחלימה" (Being-in-Dreaming), הערפל נוכח בשתי צורות משלימות: פגישתה הראשונה עם חבורת המכשפים מתרחשת בתוך ערפל סמיך שיורד עליה בהרים — נקודות אור יורדות מלמעלה, ודמויות אדם כהות דואות בתוכו סמוך לקרקע — הערפל כתפאורה הממשית של סף העולם האחר; ובהמשך, בדבריה של דלייה על שעבוד הנשים: "גברים מְעַרְפְּלִים נשים... הערפל הזה תלוי על צווארנו כעוֹל."

התמונה העולה מספרי בנות החבורה סוגרת אפוא את המעגל שנפתח אצל דון חואן: מה שמקבע את נקודת המאסף ומחזיק את המחסום סגור הוא הדו-שיח הפנימי, החשיבות העצמית והדאגות שהן מייצרות. המחסום בנוי, מבחינה ממשית, מדאגה; הערפל הוא רק הצורה שהוא לובש כשרואים אותו.

שלושה רבדים של דבר אחד

אפשר עכשיו לסדר את כל התופעות במבנה אחד.

ברובד התאורטי — קיר הערפל הוא רגע הכשל של ההתיישרות: נקודת המאסף נעה עמוק, ההאצלות של העולם הישן משתחררות, החדשות טרם התיישרו, והתפיסה מהבהבת. אין שם שום עצם. יש תפר.

ברובד החווייתי — התודעה אינה מסוגלת להשאיר את התפר ריק, והיא מתרגמת אותו למוכר: מחסום נהיה קיר, קיר נהיה ערפל. הבחירה בערפל דווקא אינה שרירותית — לפי "שש הנחות ההסבר" זהו הדימוי שצורך הכי פחות אנרגיה. מי שקיבל את הדימוי פעם אחת — יראה אותו תמיד. לכן הוא "תמיד מימין" ולכן הוא "מסתובב עם הראש": הוא אינו בעולם, הוא קצה העולם, והקצה נע עם המתבונן. משום כך הוא נראה רק במודעות מוגברת ונעלם בתודעת היומיום — שם נקודת המאסף מקובעת היטב ואין שום תפר להיראות.

מכאן גם התשובה לשאלה מדוע לא כל אחד יחווה את המחסום כקיר ערפל: הקיר הוא רק אחת משלוש דרכים לפגוש את אותו רגע — אפשר לתפוס אותו כהפשטה גמורה, אפשר לחוש אותו בגוף כפריצת מסך נייר, ואפשר לראות ערפל. הצורה תלויה במי שפוגש: בנטיותיו, במזגו, ובמה שהתקבע אצלו בפעם הראשונה. מי שנשאר עם ההפשטה — וזו דווקא ההמלצה של דון חואן — לא יראה קיר כלל.

ברובד המעשי — "לעצור את הסיבוב" הוא השם הציורי של ההישג האמיתי: ייצוב נקודת המאסף בעמדה חדשה בכוח הכוונה — לא הרצון המוכר, אלא התשוקה הממוקדת בנקודת האמצע של הגוף, שמושגת דווקא בהרפיה, "להיכנע מבלי להיכנע". מה שמחזיק את הקיר במקומו הוא המצאי — הדו-שיח הפנימי, הדאגות, החשיבות העצמית; מה שמעביר דרכו הוא דממה פנימית ועודף אנרגיה. בחלימה הקיר עומד דומם כי הדו-שיח כבר דומם.

ומעל שלושת הרבדים — האזהרה של דון חואן, שהיא אולי הלקח העמוק ביותר של המושג הזה: הנטייה שהפכה מחסום לקיר ערפל היא אותה נטייה שבונה לנו את העולם כולו. גם "העולם" של היומיום הוא תרגום של הבלתי-נתפס למוכר, שקיבל תוקף מרוב חזרה. קיר הערפל הוא המקום שבו רואים את המנגנון הזה פועל בזמן אמת — ולכן דון חואן ביקש להשאירו מופשט: מי שמצליח להשאיר את הבלתי-מובן בלתי-מובן, בלי להלביש עליו דימוי, חופשי לתפוס אותו כפי שהוא. מי שממהר לתת לו צורה — יפגוש מעתה את הצורה שנתן.

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה:

- "מתת הנשר" (The Eagle's Gift) — כל תיאורי התופעה: פרק 3 (חלימת חוסיפינה ואליחיו; "הקיר איננו" בעיירה), פרק 8 ("מודעות הצד הימני והצד השמאלי" — התיאור המרכזי של הקיר), פרק 11 ("האישה-נגואל" — הזיכרון של ציר מזרח–מערב ודברי סילביו מנואל על עצירת הסיבוב), פרק 12 ("אי-העשיות של סילביו מנואל" — המסעות אל בין הקווים המקבילים, "להיכנע מבלי להיכנע", עצירת הסיבוב בכוח הכוונה), פרק 14 ("פלורינדה" — הקיר בבית פלורינדה ובתרגולים עם דוניה סולדד). - "שש הנחות ההסבר" (Six Explanatory Propositions) — הנספח למהדורה הספרדית של "מתת הנשר", ההנחה השישית: שני קווי החלוקה, הלימבו, הסימנים הגופניים של החצייה, הקיר כדימוי החסכוני ביותר, והסבר השכחה. - "האש מבפנים" (The Fire from Within): פרק 16 ("תבנית האדם" — ההגדרה של המחסום, שלוש הדרכים לחוותו, האזהרה המלאה, וההסבר להסטה הצדדית); פרק 17 ("מסע גוף החלימה" — גוף החלימה ומחסום התפיסה כעמדות של נקודת המאסף); פרק 18 ("שבירת מחסום התפיסה" — המשימה האחרונה, ההתיישרויות הצדדיות, המצאי כדבק, הקפיצה לתהום). - "טבעת העוצמה השנייה" (The Second Ring of Power), פרק 6 ("תשומת הלב השנייה") — בהיית הערפל, האד הירוק, והגשר מן הערפל. - "מציאות נפרדת" (A Separate Reality), חלק ב — הערפל הירוק מעל המים ואזהרות דון חואן.

מספרי בנות החבורה:

- טאישה אבלר, "מעבר המכשפים" (The Sorcerers' Crossing) — הגדרת המעבר כשבירת מחסום תפיסתי (ההקדמה); המחסום בין הגוף לכפיל והמסתו בשחזור. - טאישה אבלר, "יקוש עם הכפיל" (Stalking with the Double): פרק 14 ("אורחים של החיים") — ציור ההר של נלידה, המחסום המורכב מדאגה, "הערפל שיש לטהר", והעצמי כערפל המכסה את הממשי; פרק 16 ("אי-הוויה") — "מעבר למחסום העצמי"; פרק 22 ("הצד האחר") — הדלת שנאטמה "על ידי מחסום של דאגה אנושית", והערפל הצפוף המפריד בין היקומים התאומים. - פלורינדה דונר-גראו, "חיים בחלימה" (Being-in-Dreaming) — המפגש הראשון בערפל (פרק 5); דברי דלייה על עִרפול הנשים (פרק 1).

מאמרים קודמים בסדרה: נקודת המאסף; הטפיל; דרך הלוחם.