ההיכרות שלי עם הצ'י גונג - מאמר ראשון בסדרה

הפעם הראשונה ששמעתי את המילה צ'י קונג

הפעם הראשונה ששמעתי את המילה צ'י קונג הייתה בסביבות שנת 2003 כשהתחלתי לימודי הנדסת ביוטגנולוגיה בבן גוריון. בתקופה ההיא סיימתי "וי" על כמה פרקים בחיי - ישיבה תיכונית, שנתיים בישיבה גבוהה ושירות צבאי. בהמשך למדתי בחברותא עם חבר בבקרים (שלשמחתי הפך בהמשך לתלמיד חכם ורב) ואחר הצהריים לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה. בהמשך עברתי לבן גוריון על סמך הקורסים הללו.

עם זאת, מצבי הגופני לא היה טוב. הייתי חולה בגוף, חולה בנפש, והמצב היה קשה עד כדי כך שאפילו לא הייתי מודע לכך. אני זוכר שיום אחד הלכתי לבקר קרובי משפחה, ואותה דודה סיפרה לאימי שהם חשבו שמישהו בא לבקש צדקה. עד כדי כך לא היה אכפת לי איך אני נראה, מה אני לובש, מה אני אוכל וכדומה.

תקופת הישיבה: "עולמות וירטואליים" והתדרדרות בריאותית

את האשמה במצב אליו הגעתי אני תולה בעיקר בישיבה התיכונית. הגעתי לשם בכיתה ז' כתלמיד מצטיין, אך משהו בלימודי הגמרא לא היה טבעי עבורי, ושם הכל נמדד לפי זה. כל הבוקר (שהתחיל ב-6:30 בתפילה) הוקדש למעשה ללימודי הגמרא; לימודי החול התחילו רק ב-13:30 ונמשכו עד 18:30 (אז הייתה ארוחת ערב), ובערב התקיים "סדר ערב" נוסף של לימודי גמרא שהסתיים בסביבות 20:30.

כיום אני רואה דבר כזה כזוועה, כשיטה חולנית להרוס אנשים, אבל בזמנו הייתי ילד קטן שחשב שהמבוגרים מבינים וצודקים, וככה דברים צריכים להיות. מהישיבה התיכונית יצאתי חולה – התחיל להיות לי ריח רע מהפה באופן קבוע, בעיות עור שונות וגירודים, אבל לפחות ידעתי בסוף ללמוד דף גמרא עם תוספות לבד. ביסודי נחשבתי לעילוי מתמטי, אך את תעודת הבגרות מהישיבה התיכונית גירדתי בשן ועין. אומנם הוצאתי בגרות מליאה, אך הרבה פחות ממה שהייתי משיג לו הייתי בתיכון הדתי הרגיל ליד הבית. שם בוודאי הייתי סובל הרבה פחות.

נחשבתי בישיבה התיכונית ל"צדיק". מה שהיה לי בראש באותה תקופה זה ספרי המוסר שקראתי (התחברתי אליהם יותר מאשר לגמרא) ומה שאני קורא להם כיום "העולמות הוירטואליים של גמרא והלכה" – עולמות שאינם קשורים לרצון ה' אך מעסיקים את מוחך בלופ מתמשך.

נקודות אור רוחניות והגיוס לצה"ל

הדבר הטוב היחיד שקרה לי בישיבה הוא שנתקלתי בספר "דרך ה'" לרמח"ל ובהמשך גם בספר "התניא" של חב"ד. סוף סוף מצאתי משהו שהיה בו ערך רוחני כלשהו, בניגוד לגמרא ולהלכה שאני רואה היום כאחד האסונות של היהדות. למרות שיש בגמרא פה ושם נקודות אור, אני רואה היום את הגמרא כספר חולה, שיוצר אומה חולה ואנשים חולים.

בישיבה התיכונית שאפו להפוך אותנו לעבדי המערכת לא פחות מאשר לעבדי ה', הטיפו לנו רבות שנמשיך לישיבה גבוהה או הסדר. ה"עבריינים" מהמחזור שלי הלכו למכינות קדם צבאיות (שאז, בשנות ה-90, היו דבר חדש) והעבריינים ביותר הלכו ישר לצבא.

באותה תקופה התחיל לראשונה ה"גל החסידי" בציבור הדתי-לאומי. אני, שכבר למדתי את ספר התניא ומאוד התלהבתי, הלכתי לאחת הישיבות שהובילה את הגל הזה. כיום היא אמנם ישיבה ידועה ומפורסמת, אך בזמנו היא שכנה בבית כנסת אשכנזי ישן עם ספסלי עץ, והבחורים גרו בדירות שכורות בשכונה.

למרות שהעיסוק בחסידות שם היה בהחלט משב רוח מרענן, והייתה לי היכולת להעמיק בכתבי הרמח"ל שמלווים אותי עד היום, הדגש עדיין היה כמובן על גמרא, והסימפטומים הגופניים שלי החמירו. כמו כן, משהו היה נראה לי מאוד צבוע ולא אמיתי בכל הריקודים הללו וה"אווירה החסידית". לאחר כשנתיים הרגשתי שאם אני נשאר שם אני משתגע טוטאלית (לא הבנתי שכבר הייתי די משוגע).

ביקשתי רשות מראש הישיבה להתגייס במסגרת הסדר, אך הוא טען שאני צריך להמשיך לשבת וללמוד. מאחר שהרגשתי שאינני יכול יותר, ביום בהיר אחד עזבתי את הישיבה והתגייסתי לשירות מלא של 3 שנים. הגעתי ליחידה טובה מאוד, אך הייתי חייל בעייתי וסבלתי מאוד. אין בכך פלא, שהרי הצבא הוא חוויה טראומטית לאנשים רבים, כולל כאלו שבאים אליו במצב טוב הרבה יותר ממה שהייתי בו. במבט לאחור, אני מבין שבמצב הנפשי והפיזי בו הגעתי, הדברים לא יכלו להיות אחרת. כמובן שהסימפטומים החמירו, ונוספו להם תשישות תמידית, בעיות עיכול, פטרת ציפורניים ועוד.

האקדמיה וההכרה בצורך בריפוי פיזי

ועם זאת, בראש שלי באותה תקופה המחויבות העיקרית הייתה לגמרא וללימודי קודש. אז הלכתי לכולל ליד הבית (כמובן שלא קיבלתי על כך תשלום חלילה), ושם ביליתי את הבקרים שלי, ואף לימדתי כמה אנשים איך ללמוד גמרא.

כאשר ניסיתי ללמוד לתואר בפתוחה אחר הצהריים, הייתי כל כך תשוש שבקושי הצלחתי ללמוד יותר מקורס או שניים בסמסטר. ועדיין לא הבנתי בכלל שאני בבעיה! גם הורי לא היו מודעים לכך, ההורים היו עסוקים בעיקר בצרות ובמריבות שלהם.

למרבה הפלא, הצלחתי להשלים "מסלול מעבר לאוניברסיטת בן גוריון" דרך הפתוחה, והגעתי ללימודי הנדסת ביוטכנולוגיה. שם הבנתי וראיתי את הפער ביני לבין הסטודנטים האחרים. הייתי חייב לצאת מהשיעור כדי לאכול משהו מתוק כל חצי שעה, אחרת הייתי כמעט מתעלף. שם, סוף סוף, הבנתי לראשונה שיש לי "בעיה פיזית" הדורשת טיפול.

הלכתי קודם כל לבדיקות דם קונבנציונליות, שלא הראו בעיה מיוחדת למרות שידעתי בתוכי שמצבי לא טוב. זכרתי שראיתי מחלון האוטובוס בבאר שבע שלט של "כללית רפואה משלימה", וקבעתי תור לטיפול. הרופא המליץ לי על דיקור והתחלתי סדרת טיפולים.

סדרת הטיפולים לא כל כך עזרה, שכן אף סימפטום לא נעלם, אבל המטפל אמר לי: "יעזור לך לתרגל צ'י קונג ולאכול דברים כתומים".

לא ידעתי על חוגי צ'י קונג באזור, אז קניתי את ספרה המדהים של ל. ו. קרני. למרות שלא היו בו תרגולים רבים, היה בו מעט חומר על "תרגול עמידות". הייתי מבצע "עמידת עץ" 20 דקות ביום. זה גרם לי להרגיש דברים מוזרים בגוף ולאט לאט התחלתי להיות טיפה יותר מודע לגופי, מודעות שכלל לא הייתה קיימת לפני כן. כך גם מאוד אהבתי את ההתמקדות באלמנטים הרוחניים של הצ'י גונג שנמצאים בספר.

המעבר לרפואה סינית ותחילת ההחלמה

בשלב מסוים החלטתי לעזוב את הנדסת הביוטכנולוגיה ולעבור ללמוד רפואה סינית, כי הרגשתי שזה הריפוי שלי. אימי הרגישה שהיא צריכה לעשות ימי אבל על ההחלטה הזו; החלום שלה היה ועודנו "ילדים בעלי תארים אקדמיים". היא לא הבינה בכלל את מצבי כאדם חולה בתקופה ההיא.

עצם לימודי הרפואה הסינית ריפאו אותי מהרבה מהסימפטומים. זכיתי ללמוד אצל מורים נפלאים כמו יוסי מורגנשטרן, רוני ספיר ועוד. הדבר שהיה הכי חסר לי היה מודעות לגופי, והלימודים – שכללו טיפולי מגע ותשומת לב לסימפטומים – היו בדיוק מה שגרם לי להיות מודע יותר.

גם נושא הלימודים עצמו היה רוחני הרבה יותר מלימודי הגמרא, והזכיר לי את לימודי החסידות והרמח"ל. בלימודי רפואה סינית מתחילים בדרך כלל מלימודי נומרולוגיה סינית, ממשיכים בהבנת 5 האלמנטים או 5 הפאזות (המקבילים ליסודות האש, מים, אוויר ואדמה בתרבות המערבית) וכדומה. עצם הלימודים הללו, הראייה ההוליסטית של הגוף, תשומת הלב לסימפטומים ואפילו שעות הלימוד הארוכות של הרפואה המערבית, היו עבורי רפואה לגוף ולנפש.

עדיין היה לי עוד הרבה מה לעבור כדי לשנות את ה"תכנות" הדפוק שהוטבע בי מאז הישיבה התיכונית, אך אני רואה את הלימודים הללו כתחילת הריפוי שלי. רוני ספיר, מנהל המכללה, בדק לי דופק בתחילת הלימודים ושוב לאחר 4 שנים בסיומם. הוא אמר לי שלפי הדופק כשהגעתי אליו, הייתי בתוך "קופסה" וכשסיימתי את המכללה הקופסה נפתחה. זהו אכן ניסוח מדויק.

גילוי התנועה והצ'י קונג מחדש

עם זאת, תחום התנועה בלימודים היה די מוזנח. הייתה לנו שעה אחת של טאי צ'י בשבוע, לעומת שעות ארוכות של תיאוריה סינית ורפואה מערבית. לא רק זה, אלא שהטאי צ'י שלמדנו היה טכני לחלוטין. מורים שונים התחלפו לאורך 4 השנים, אך עדיין, דווקא החוויה מהספר שממנו למדתי צ'י קונג בעצמי הרגישה לי נכונה ואנרגטית יותר ממה שלמדתי מהם.

יום אחד, חבר שלי שהיה מתרגל קונג פו ואי-צ'ואן אדוק, החליט להביא את המורה שלו לארץ להעביר סדנאות. למורה קראו יאן פורמיי מהולנד (השם בהולנדית Jan Voormeij). בסדנה שלו הרגשתי משהו שונה – הרגשתי שזה הדבר האמיתי, למרות שהתנועות ברובן היו פשוטות מאוד.

בערך מאותה תקופה התחלתי לצאת לחורשה שליד הבית ופשוט תרגלתי תנועות לאט, עם נשימות וחזרות. למדתי מזה המון, למרות שמוגבלות שיש לי בפלג גופי התחתון מנעה ממני להפוך ל"אומן צ'י קונג", והסתפקתי בתנועות פשוטות מאוד.

אם לימודי הרפואה הסינית היו תחילת הריפוי, התרגול הזה היה עיקר הריפוי (לפחות בשלב מסוים). הצ'י גונג הוא דבר מדהים מאחר והוא גם משנה את הגוף הפיזי, גם מלמד אותך פילוסופיה, גם מלמד אותך עקרונות לעבודה עם אנרגיה ועוד. הכל דרך תנועות בלבד, ללא מילים! לפעמים לוקח זמן רב להבין "עד כמה הצ'י גונג מלמד!". אך הוא מלמד ומרפא.

בפרקים הבאים אסביר יותר מה למדתי ומהם עקרונות התרגול שאני מאמין בהם.