מבוא לתורת קסטנדה - כישוף מהו?

"הביטו בכל דרך מקרוב ובכוונה, נסו אותה כמה פעמים שנראה לכם, ואז שאלו את עצמכם — ורק את עצמכם — שאלה אחת: האם לדרך הזו יש לב? אם יש — הדרך טובה. אם אין — אין בה תועלת."

דון חואן, "תורתו של דון חואן"

הכמיהה לעוצמה

מאז ומעולם שואף האדם לכוח ולעוצמה.

מאוד מובן למה: מטבענו כבני אדם אנחנו מוגבלים — מוגבלים בשנות חיינו, מוגבלים על ידי בני אדם אחרים, מוגבלים באפשרויות שהחברה נותנת לנו, וכדומה. ממילא היציאה מהמוגבלות הזו אל ה"על-טבעי" — דברים כמו "חיי נצח" ופתיחת יכולות חדשות — מאז ומעולם הלהיבה את דמיונם של בני האדם. לכן לא פלא שהשאיפה אל המסתורין ולרכישת כוחות שונים עתיקה כמו מין האדם עצמו.

אלא שבעניין פעולות שהן יציאה מגדרי הטבע, יש שתי אפשרויות:

טכניקה — טכניקות סודיות וכדומה "להשגת כוחות": טכניקות ל"השבת אהבה", עושר, ריפוי, חיזוי עתידות וכיוצא באלה.

התפתחות — האדם מתפתח רוחנית, ומתוך כך מתפתחות אצלו יכולות שונות, גם בלי לימוד או עיסוק בטכניקה מסוימת.

ואני טוען שההבדל בין שתי הדרכים הללו הוא ההבדל בין כישוף (רע) לבין נבואה (טוב).

דרך הטכניקות

דרך זו היא הדרך שעליה נחשוב באופן טבעי כשנשמע את המילה "כישוף": איזושהי מכשפה זקנה עם ספר לחשים, המבשלת דברים מוזרים בקדרה ומכינה מהם שיקויים.

אך לא רק זה. לדעתי גם ספרי שמות של מקובלים שונים, שאמורים ליצור כל מיני שינויים במציאות — הם כישוף. זאת מכיוון שיש לך "נוסחאות" שניתנו לך, ואתה משתמש בטכניקה. בעיניי אין כאן הבדל מהותי מהמכשפה עם הקדרה: גם כאן וגם כאן אתה פועל לפי נוסחאות וטכניקה ה"חיצונית" לך. הכוח אינו פרי של מי שאתה — הוא תוצר של מניפולציה. והמבחן פשוט: טכניקה עובדת (אם היא עובדת) לכל מי שמחזיק בנוסחה, צדיק או רשע. היא אינה דורשת מהאדם להשתנות.

(המקובלים עצמם הזהירו מדברים אלו הנקראים "קבלה מעשית". עיין למשל רבי חיים ויטאל בשערי קדושה ג' ו')

לסיכום: עצם העיסוק ב"טכניקה רוחנית" — לא משנה מהו מקורה — הוא סיכון לאדם. בעיניי זהו כישוף.

דרך ההתפתחות

אך קיימת דרך אחרת. מבחינתי היא הדרך הנכונה היא גם דרכה של הנבואה.

כאשר האדם מתפתח רוחנית באופן נכון, באופן טבעי ובהדרגה הוא מקבל יכולות רוחניות שונות. הוא לא צריך ללמוד עליהן בשום ספר, והוא לא צריך עבורן שום טכניקה.

מה הוא כן צריך? ללמוד לחיות נכון, עם מידות טובות, להגיב ללא אגו, להתחבר אל האל ("הרוח" בלשונו של דון חואן).

דרך החיים הנכונה גורמת לאדם לצבור עוצמה , שברגיל מתבזבזת. על מה היא מתבזבזת? נדרשת כמות אנרגיה עצומה כדי לתחזק את האגו שלנו. במילים אחרות: האנרגיה מתבזבזת על הדו-שיח הפנימי שבו אנחנו מרחמים על עצמנו, חושבים "למה הוא או היא עשו לי כך", "מה חושבים עליי" וכדומה. כאשר אנחנו מתפתחים, האנרגיה הולכת למקומות מועילים יותר. התוצאה היא פתיחה של אפשרויות ויכולות חדשות, כולל אפשרויות שהן מחוץ לטבע הרגיל.

בזה למעשה עוסק האתר הזה שאתם קוראים — התפתחות.

ההבחנה הזו בין טכניקה וכישוף לבין התפתחות, היא נושא מרכזי בספריו של קסטנדה וגם עובר תהפוכות מסוימות מספר לספר. להבנתי עיקר תורתו איננה באמת עוסקת בכישוף אלא בהתתפתחות.

מי היה קרלוס קסטנדה?

קרלוס קסטנדה היה דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. בתחילת דרכו הוא רצה לחקור צמחי מרפא ושמאניזם של האינדיאנים, וחיפש מודיע (אינפורמנט) מקומי. בקיץ 1960, בתחנת אוטובוס בעיירת גבול, הוא הוצג בפני זקן אינדיאני משבט היאקי* בשם דון חואן מאטוס — שהתברר כנושא של מסורת ידע שלמה, ושבסופו של דבר ייעד את קרלוס להיות ממשיכו כ"נגואל" (מנהיג קבוצת מכשפים).

קרלוס חיבר ספרים רבים על תהליך החניכה שלו. הספרים — ובפרט הראשון, "תורתו של דון חואן: דרך היאקי אל הדעת" (1968), שנכתב במקור כעבודה אקדמית — הפכו די מהר לרבי-מכר, מכיוון שתיארו, מזווית של חוקר אקדמאי, חוויות "על-טבעיות" לכאורה מחוץ למציאות הרגילה, לצד שימוש טקסי ב"צמחי עוצמה" שונים: פיוטה, דטורה, פטריות פסילוסיבין ועוד. היו אלו שנות ה-60 וה-70 של ילדי הפרחים, ה-LSD וכדומה, וספריו של קסטנדה השתלבו היטב באווירה הכללית.

* יאקי — שם של שבט אינדיאני מצפון מקסיקו.

הצמחים היו רק פיתיון

אלא שהדברים לא היו כל כך פשוטים.

למעשה, החל מהספר השלישי ("מסע לאיכטלן") מתברר לקרלוס כי לימודו האמיתי של דון חואן כלל לא קשור לצמחי עוצמה, אלא בעיקר לדרך חיים. כבר במבוא לאותו ספר קסטנדה מודה שההנחה שלו — שהמצבים שיצרו הצמחים הם הדרך היחידה ללמוד את מה שדון חואן מלמד — הייתה פשוט מוטעית.

ובספר הרביעי, "סיפורי עוצמה", קרלוס שואל את דון חואן ישירות: למה גרמת לי לקחת את צמחי העוצמה כל כך הרבה פעמים? ודון חואן עונה לו, בצחוק: "כי אתה מטומטם... לא הייתה דרך אחרת לטלטל אותך." הוא מסביר שם שהצמחים מציפים את התודעה ועוצרים את הדו-שיח הפנימי — אך הם "עולים ביוקר" וגורמים נזק עצום לגוף, ושתלמידים רגישים יותר כלל אינם זקוקים להם. במילים אחרות: דון חואן הלעיט את קרלוס במה שקרלוס חיפש — חוויות שמאניות — כדי למשוך אותו אל מה שבאמת היה לו ללמד. ובהערת המחבר לספר "אמנות החלימה" קסטנדה אף מספר שדון חואן עצמו ביקש ממנו להימנע מלכנות את תורתו "שמאניזם" — כי היא איננה כזו.

מהי כן תורתו של דון חואן?

תורתו של דון חואן היא עירוב מסוים.

בספרים הראשונים יש הרבה שמאניזם וכישוף של "טכניקות" (מה שאני רואה כ"רע"). ככל שמתקדמים עם הספרים, הדגש עובר להתפתחות, לדרך חיים נכונה ולעקרונות מופשטים. והכול מוגש דרך סיפורים משעשעים למדי על קרלוס, דון חואן וחבורתו.

בסופו של דבר, העיקרון המופשט שבבסיס "כישופו" של דון חואן הוא שלתודעה שלנו יש "מיקום" מסוים, ובהתאם למיקום הזה אנחנו חווים את המציאות. בספרים זה נקרא "מיקום נקודת המאסף": האדם מתואר שם כשדה אנרגיה זוהר, ועל השדה הזה יש נקודה אחת שבה "נאספת" התפיסה — היא שקובעת איזה עולם, מתוך אינספור עולמות אפשריים, נחווה כ"מציאות".

לדוגמה: אנו חווים את העולם כבני אדם, כי נקודת המאסף שלנו נמצאת במיקום תודעתי מסוים המתאים לבני אדם. אך אילו יכולנו להניע את נקודת המאסף למיקום שבו נחווה את המציאות כמו חתול — ניהפך לחתול! אם נקודת המאסף תנוע למיקום תודעתי המתאים לתקופה אחרת — ננוע לתקופה אחרת. וכן הלאה.

המציאות מבחינת דון חואן היא, בסופו של דבר, "מיקום תודעתי". ו"מכשף" לפי דון חואן הוא אדם המסוגל להניע את נקודת המאסף שלו באופן רצוני וממוקד — יכולת המושגת דרך חיים של משמעת, לא דרך לחשים. בהמשך מגיעים מושגים מופשטים אפילו יותר, כמו "הכוונה" (Intent) שאליה המכשף "מתחבר" — שהיא "צידו הפעיל של האינסוף", הכוח היוצר את העולם.

ומה עם המילה "כישוף" עצמה? בפתיחת הספר "כח השקט" קסטנדה מספר שדון חואן ניסה במשך שנים למצוא שם לתורתו: "נגואליזם" — עמום מדי; סתם "ידע" — כללי מדי; "שליטה בכוונה" — מופשט מדי; "החיפוש אחר החירות המוחלטת" — ארוך ומליצי מדי. בלית ברירה הוא נשאר עם "כישוף" — והודה בעצמו שהמילה איננה מדויקת. להבנתי, המילה "כישוף" כלל איננה מתאימה לתאר את תורתו של דון חואן בספרים המאוחרים — מפני שזו הרבה יותר "התפתחות" מאשר כישוף.

המכשפים הקדומים לעומת הרואים החדשים

וכאן מגיעה אולי ההבחנה החשובה ביותר לענייננו — הבחנה שדון חואן עצמו עושה (בעיקר בספר "האש מבפנים"), והיא מקבילה להפליא לחלוקה שהצגתי בתחילת המאמר.

דון חואן מתאר כי בתקופות קדומות השושלת שלו אכן הייתה שושלת של "כישוף" לכל דבר. אלא שבשלב מסוים — הרבה לפני הכיבוש הספרדי — אותם "מכשפים", שיכלו לעשות דברים מופלאים כמו להיהפך לחיות, נכבשו והובסו.

למכשפים הללו שהובסו קורא דון חואן "המכשפים הקדומים". הם היו אנשים שרדפו אחרי כוחות, שקעו בחקירת ישויות מעולמות אחרים (הנקראות "בעלי ברית"), היו קפריזיים ואובססיביים לחיי נצח. לצורך כך הם ביצעו תועבות שונות ומשונות — כמו "להפוך את עצמם לזומבים" ועוד. כל כוחם העצום לא הציל אותם, כי הוא לא היה מלווה בשום תיקון פנימי. נשמע מוכר? אלו בדיוק אנשי "הטכניקה הרוחנית" אותם הזכרנו קודם.

— קרלוס: למה אתה קורא מוחשיות, דון חואן?
— דון חואן: לחלק המעשי של הכישוף. הקיבעון האובססיבי של התודעה על שיטות וטכניקות, ההשפעה הבלתי־מוצדקת על אנשים. כל אלה היו נחלת מכשפי העבר.
— קרלוס: ולמה אתה קורא המופשט?
— דון חואן: החיפוש אחר חירות — חירות לתפוס, בלי אובססיות, את כל מה שאפשרי לאדם. מכשפי ההווה מבקשים את המופשט כי הם מבקשים חירות; אין להם עניין ברווחים מוחשיים, ואין להם תפקידים חברתיים כפי שהיו למכשפי העבר.

(הקדמה ל"אומנות החלימה")

לאחר אותה תבוסה, אלו שנשארו הבינו שהייתה כאן טעות יסודית בדרך. הם ניסו למצוא מה הבעיה בדרכם של המכשפים הקדומים, והגיעו למסקנה: המכשפים הללו, ברדיפת הכוח והשליטה שלהם, גידלו בתוכם "טפיל" — האגו, או בלשון הספרים: החשיבות העצמית. "החשיבות העצמית היא האויב הגדול ביותר שלנו," אומר דון חואן ב"האש מבפנים". "היא דורשת שנבלה את רוב חיינו כשאנו נעלבים ממישהו" — והרואים החדשים גילו שהיא בולעת את רוב האנרגיה שלנו, ושבלעדיה האדם נעשה בלתי-פגיע.

כאן מתחילה דרכם של "הרואים החדשים", שהיא למעשה דרכו האמיתית של דון חואן. קודם כול, הם מעוניינים בשחרור, בחופש — לא בכוח. הם מעוניינים "לראות" את מהותם של הדברים. והם פיתחו שיטות כמו "דרך הלוחם" או "יקוש" (הנקראת גם "ציד") — שיטות שכל מטרתן היא לצוד את חולשותינו האנושיות: את החשיבות העצמית, את הרחמים העצמיים, את ההרגלים המבוזבזים. אלו השיטות שאני רואה כבעלות הערך הרב ביותר בספרי קסטנדה, ובהן בעיקר אדון בבלוג זה.

יש לציין: ההבדלה איננה רק בתקופה — ההבדלה היא בצורת ההסתכלות. מבחינת דון חואן, גם כיום קיימים "מכשפים קדומים": אלו הרודפים אחרי טכניקות שמטרתן השגת כוח. גם הם נקראים מבחינתו "מכשפים קדומים", למרות שהם חיים היום. בדיוק כפי שמבחינתי, מי שעוסק היום ב"קבלה מעשית" של נוסחאות — הולך בדרך המכשפים, יהיה מקור הנוסחאות אשר יהיה.

כמו כן, יש אצל דון חואן עצמו גם שיטות השייכות במקורן למכשפים הקדומים — למשל אמנות החלימה, שאת עיקריה קיבלה השושלת של דון חואן מ"מכשף קדום" ששרד ונותר בחיים אלפי שנים (בספרים הוא מכונה "המתחמק מהמוות" או "הדייר"). בשיטות הללו אעסוק פחות — אני מרגיש שהן לא נקיות.

— דון חואן: לחלימה חיסרון נורא: היא שייכת לרואים הקדומים ונגועה במצב רוחם. הובלתי אותך בתוכה בזהירות רבה — ובכל זאת אין ערובה.
— קרלוס: מפני מה אתה מזהיר אותי?
— דון חואן: מפני מלכודותיה, שהן אדירות באמת. בחלימה אין דרך לכוון את תנועת הנקודה; הדבר היחיד שמכתיב את ההזחה הוא חוזקם או חולשתם הפנימית של החולמים.

‬‬("האש שבפנים" פרק 11)

ההוכחה מפי דון חואן עצמו

ואכן יש קטע אחד בכל ספרי קסטנדה שמאשש את כל מה שכתבתי כאן — הוא נמצא בפרק 11 של "האש מבפנים".

דון חואן מסביר: בתחילה נרתעו הרואים החדשים מלהשתמש בחלימה. הם האמינו שהחלימה, במקום לחזק את הלוחמים, עושה אותם חלשים, כפייתיים וקפריזיים — וכאלה בדיוק היו כל הרואים הקדומים. מכיוון שלא הייתה להם ברירה אלא להשתמש בה, פיתחו הרואים החדשים, כדי לקזז את השפעתה המזיקה, מערכת התנהגות מורכבת ועשירה שאותה כינו דרך הלוחמים.

באמצעות המערכת הזו הם חיזקו את עצמם ורכשו את הכוח הפנימי הדרוש להנעת נקודת המאסף בתוך החלומות, מבלי ליפול לפיתויים ולהשחתה שהיו מנת חלקם של ה"מכשפים הקדומים".

דון חואן מדגיש שאין קשר בין ה"כוח הפנימי" עליו הוא מדבר ל"עוצמת אמונה" שכנוע עמוק וכדומה. הוא טוען כי לאיש לא היו שכנועים עזים מאלה של הרואים הקדומים — ובכל זאת הם היו רקובים עד היסוד. כוח פנימי, הוא מסביר, פירושו תחושת שוויון נפש, כמעט אדישות, תחושה של נחת ורוגע — אך מעל לכול, נטייה טבעית ועמוקה לבחינה ולהבנה. את צירוף תכונות האופי הללו כינו הרואים החדשים פיכחון.

"אמונתם של הרואים החדשים היא שחיים של ללא־דופי מובילים מעצמם, בהכרח, לתחושת פיכחון — וזו, בתורה, מובילה לתנועת נקודת המאסף."

מוסיף דון חואן כי הרואים החדשים הלכו צעד אחד קדימה וטענו:

"אנשים ללא־דופי אינם זקוקים לאיש שידריך אותם. בכוחות עצמם, דרך חיסכון האנרגיה שלהם, הם יכולים לעשות כל מה שהרואים עושים. כל שדרוש להם הוא הזדמנות מזערית — רק להיות מודעים לאפשרויות שהרואים חשפו."

קסטנדה מתנגד: הוא אומר לדון חואן שחזרו בדיוק לאותה נקודה שבה היו בתודעתו הרגילה. הוא עדיין משוכנע ש"ללא־דופי" או "חיסכון באנרגיה" הם מושגים כה מעורפלים, שכל אחד יכול לפרש אותם כרצונו הקפריזי.

ואז זה קורה. הוא רוצה להוסיף ולבנות את טיעונו — אך תחושה מוזרה משתלטת עליו: תחושה גופנית ממשית של דהירה דרך משהו. ואז הוא דוחה את טיעונו שלו. הוא יודע, בלי צל של ספק, שדון חואן צודק:

"כל הנדרש הוא ללא־דופי, אנרגיה — וזה מתחיל במעשה יחיד, שחייב להיות מכוון, מדויק ומתמיד. אם המעשה הזה חוזר על עצמו די זמן, האדם רוכש תחושה של כוונה בלתי־מתפשרת, שאותה אפשר להחיל על כל דבר אחר. ומשהושג הדבר — הדרך פנויה. עניין אחד יוביל לאחר, עד שהלוחם יממש את מלוא הפוטנציאל שלו."

התגובה: כשקסטנדה מספר לדון חואן על מה שהבין זה עתה, דון חואן צוחק בעונג גלוי וקורא שזוהי דוגמה משמים ממש לאותו כוח שעליו דיבר. הוא מסביר שנקודת המאסף של קסטנדה הזדחה — ושהפיכחון הוא שהניע אותה, אל עמדה המטפחת הבנה. באותה מידה יכלה הקפריזיות להניע אותה אל עמדה שאינה מגבירה אלא את החשיבות העצמית — כפי שקרה פעמים רבות קודם לכן.

במה כן אעסוק כאן

מושגים כמו "דרך הלוחם", "שחזור", "הבלות מבוקרת", "דרך עם לב", "המוות כיועץ" "דרך היוקשים" "השתקת העולם" ועוד ועוד — אלו מושגים שתרמו לי רבות, מפני שהם שייכים כולם לצד ה"התפתחות" של התורה: לא נוסחה להשגת כוח, אלא עבודה על אישיותינו.

בהם אעסוק כאן, במאמרים הבאים בסדרה: על דרך הלוחם ומקבילותיה המפתיעות אצל הסטואיקנים; על "המוות כיועץ"; על ה"שחזור" וניקוי העבר; ועל "הבלות מבוקרת" — היכולת לפעול בעולם במלוא הרצינות בלי להיות שבוי שלו.

למי שרוצה להתחיל לקרוא: דווקא לא מהספר הראשון. הספר "מסע לאיכטלן" (השלישי) הוא נקודת הכניסה הטובה ביותר לדעתי — שם דון חואן מלמד את דרך החיים עצמה, כמעט בלי צמחים; ומשם אפשר להמשיך ל"סיפורי עוצמה" והלאה. את שני הראשונים אפשר להשלים אחר כך, בעיניים פקוחות.