הטונאל, הנגואל ושלושת הקשבים

"הטונאל מתחיל בלידה ונגמר במוות; אבל הנגואל אינו נגמר לעולם."

— דון חואן, "סיפורי עוצמה"

בשיחות המאוחרות של "סיפורי עוצמה" דון חואן מציג בפני קרלוס את צמד המושגים שהוא מכנה "המכסה שסוגר את כל מה שלימדתי אותך": הטונאל והנגואל. בספרים המאוחרים יותר — "מתת הנשר", "האש מבפנים" ו"שש הנחות ההסבר" — הצמד הזה מקבל ניסוח מדויק יותר, כשלוש רמות של קשב. המאמר הזה מנסה לעשות סדר: מה ההגדרות, איך שתי המפות מתחברות, ובעיקר — מדוע דווקא התחום האמצעי, הקשב השני, הוא המקום שבו כמעט כולם הלכו לאיבוד.

הטונאל: שומר שהפך לסוהר

את ההסבר הראשון מקבל קרלוס מדון חואן בשיחה ארוכה, שנפתחת בסילוק אי־הבנה: הטונאל איננו "רוח מגן" מהפולקלור. ההגדרות נערמות זו על גבי זו, כל אחת מוסיפה זווית:

"הטונאל הוא האדם החברתי. [...] הטונאל הוא, בצדק, מגן, שומר — שומר שברוב הזמן הופך לסוהר."

"הטונאל הוא מארגן העולם. אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את מלאכתו האדירה היא לומר שעל כתפיו מוטלת המשימה לערוך את תוהו העולם לכדי סדר."

"הטונאל הוא כל מה שאנחנו יודעים. [...] וזה כולל לא רק אותנו כבני אדם, אלא כל דבר בעולמנו. אפשר לומר שהטונאל הוא כל מה שהעין פוגשת."

כל מה שיש לנו מילה בשבילו — הוא הטונאל. הרגע הזה עצמו, אומר דון חואן לקרלוס: מה שמנסה כעת להבין את השיחה שלנו הוא הטונאל שלך. בלעדיו היו כאן רק צלילים מוזרים והעוויות. הטונאל אינו בורא דבר, ובכל זאת "יוצר את העולם" — כי הוא זה ששופט, מעריך ומעיד: הוא קובע את הכללים שדרכם הוא תופס את העולם, והעולם שאנחנו מכירים מציית לכללים האלה.

ההבחנה החשובה ביותר לענייננו היא ההידרדרות המובנית שלו: שומר רחב אופקים אמור היה להגן על דבר יקר — עצם היותנו — אבל אצל כולנו הוא הפך ל"סוהר צר אופקים ורודני". לא בגלל תקלה אישית של מישהו; זה טבעו של מנגנון שכל מעשיו חשובים לו כל כך.

הנגואל: מה שאין לו מילה

וכשקרלוס שואל מהו הנגואל, התשובה קצרה:

"הנגואל הוא החלק שבנו שאין לו תיאור — לא מילים, לא שמות, לא רגשות, לא ידיעה."

קרלוס, נאמן לעצמו, מתחיל לנחש: אולי הנגואל הוא המיינד? לא, אומר דון חואן — המיינד הוא פריט של הטונאל. הנשמה? גם היא. מחשבות? חסד עליון? קרלוס עובר על כל המילים הגדולות שיש לו — אינטלקט טהור, פסיכה, אנרגיה, כוח חיים, נצחיות — ודון חואן פוסל אחת אחת: כל אלה שמות, וכל מה שיש לו שם שייך לטונאל. גם אלוהים, כמושג שמדברים עליו, הוא חלק מהטונאל של הזמנים. ההבחנה המעשית: על הטונאל אפשר רק לדבר, ואת הנגואל אפשר רק לחזות. "הוא ניתן לעדות, אך לא ניתן לדבר עליו."

מרגע הלידה אנחנו חשים שיש לנו שני צדדים, אבל מרגע שנעשינו "כולנו טונאל" אנחנו מייצגים את הצמד הזה בפריטים מתוך הטונאל עצמו: גוף ונפש, חומר ורוח, טוב ורע. אנחנו מצמידים קפה לתה, אומר דון חואן, ובטוחים שהגענו אל התעלומה.

השולחן בבקעה

עד כאן מילים על מה שאין לו מילים. את ההמחשה הגדולה נתן דון חואן לא לקרלוס אלא לקבוצת תלמידיו האחרים, ולה גורדה מספרת אותה לקרלוס ב"טבעת העוצמה השנייה" — לדבריה, אותו הסבר עצמו שקיבל קרלוס, "אלא שאצלם הדוגמה הייתה מוחשית לאין ערוך".

יום אחד כינס דון חואן את כולם למסע רגלי אל בקעה סלעית ושוממה בהרים. הוא ארז צרור גדול וכבד מכל מיני חפצים — הוא הכניס לתוכו אפילו את הרדיו של פבליטו — ונתן אותו לחוספינה לסחוב. על כתפי פבליטו העמיס שולחן כבד. כך צעדו כשישים קילומטר, מתחלפים בנשיאת השולחן והצרור, עד המקום הגבוה והשומם. שם ציווה דון חואן על פבליטו להציב את השולחן במרכז הבקעה ממש, ועל חוספינה — לסדר על השולחן את תכולת הצרור.

כשהשולחן נערך, הסביר: הטונאל הוא הסדר שאנחנו מודעים לו בעולם היום־יום, וגם הסדר האישי שאנחנו נושאים על כתפינו לאורך כל חיינו — כמו שהם נשאו את השולחן והצרור הזה. הטונאל האישי של כל אחד מאיתנו הוא כמו השולחן ההוא בבקעה: אי זעיר, מלא בדברים המוכרים לנו. הנגואל הוא המקור שאין לו הסבר, המחזיק את השולחן במקומו — והוא כמו מרחביה של הבקעה השוממה כולה.

ההדגמה נמשכה בשלבים, וכל שלב מלמד משהו:

דון חואן הוליך אותם אל רכס שממנו נשקפה הבקעה כולה — משם השולחן בקושי נראה. אחר כך החזיר אותם אל השולחן והראה להם איך האדם הממוצע עומד: רכון ממש מעל השולחן שלו, אוחז בכל פריט ופריט. מכשף, לעומת זאת, מחויב להתבונן בטונאל שלו ממרחק — רק כך אפשר לתפוס מה באמת נמצא סביב.

אחר כך בחן אותם: כל אחד בתורו התבונן כבדרך אגב בחפצים שעל השולחן, ודון חואן הסתיר פריט ובדק אם ישימו לב. כולם עברו את המבחן בהצטיינות — כי אצל כולם, כך הסביר, מפותח היטב "קשב הטונאל", הקשב שמעל השולחן. ואז ביקש שיתבוננו במה שמוטל על הקרקע מתחת לשולחן, והסתיר אבנים וזרדים. איש מהם לא הצליח להיזכר מה ראה מתחת לשולחן.

לבסוף גרף דון חואן את כל מה שהיה על השולחן, והשכיב כל אחד מהם על בטנו על השולחן, לבחון בקפידה את הקרקע שמתחתיו. בעבור מכשף, הסביר, הנגואל הוא האזור שמתחת לשולחן. מאחר שאין להעלות על הדעת התמודדות עם עצומיותו של הנגואל — הבקעה השוממה כולה — המכשפים לוקחים להם כתחום פעולה את האזור שמתחת לאי שלהם ממש: זהו הקשב השני, או קשב הנגואל, או "הקשב שמתחת לשולחן". ואל הקשב הזה מגיעים רק אחרי שמטאטאים את פני השולחן עד שהם נקיים.

לה גורדה מסיימת: ההדגמה הייתה ברורה לה כל כך, שבו במקום הבינה למה דון חואן אילץ אותה לנקות את חייה — "לטאטא את אי הטונאל שלה", כלשונו. מי שמאחד את שני הקשבים, אמר להם, מגיע אל שלמות עצמו.

שלוש רמות של קשב

למה בכלל "קשב"? המילה אינה מקרית. ב"שש הנחות ההסבר" מוסבר שהתפיסה שלנו עוברת מילדות תהליך אילוף, שבו אנחנו לומדים ללכוד מתוך שפע ההבחנות האינסופי את אלה ש"נכון" לתפוס — ותוצאת האילוף הזה היא הנקראת קשב: "פעולת הלכידה והתיעול של התפיסה". העולם אינו פשוט נתון שם; הוא מוחזק על ידי כך שאנחנו קשובים אליו, מחדשים את תשומת הלב אליו בלי הרף. כמו שמנסחת זאת לה גורדה ב"מתת הנשר", בשם דון חואן: "הקשב הוא מה שיוצר את העולם." מכאן שדי בהעתקת הקשב כדי שיקום עולם אחר — וזה בדיוק הסולם ששלושת הקשבים מתארים.

ב"האש מבפנים" דון חואן מסביר שמדובר לא בשלושה סוגים אלא בשלוש רמות של הישג, "כל אחת מהן תחום עצמאי, שלם בפני עצמו":

הקשב הראשון — "כל מה שאנחנו כאנשים ממוצעים": מודעות שהתפתחה ממודעות חייתית גולמית עד שהיא מטפלת בעולם היום־יום על אינספור פרטיו. כל מה שאפשר לחשוב עליו שייך אליו. דון חואן מדגיש שהוא "הנכס היקר ביותר שיש לאדם הממוצע — אולי הנכס היחיד". במונחי הראייה: זוהר מודעות הקבוע על פני הפקעת הזוהרת, זוהר המכסה את הידוע. זהו הקשב שמעל השולחן.

הקשב השני — מצב מורכב ומתמחה יותר של אותו זוהר: מודעות המגיעה כשמנצלים את ההבחנות שבתוך הפקעת שאינן בשימוש. עניינו הלא־נודע. ב"מתת הנשר" הוא מתואר כמודעות הדרושה כדי לתפוס את עצמנו כישויות זוהרות, והיא "נשארת ברקע למשך כל חיינו, אלא אם היא נמשלת החוצה באימון מכוון או בטראומה מקרית". הריכוז הדרוש כדי לדעת בתוך חלום שאתה חולם — זה, אומר דון חואן, המבשר של הקשב השני. זהו הקשב שמתחת לשולחן.

הקשב השלישי — "מודעות שאין לה מידה". במונחי הראייה: "הקשב השלישי מושג כשזוהר המודעות הופך לאש מבפנים — זוהר שאינו מדליק רצועה אחת בכל פעם אלא את כל ההבחנות שבתוך הפקעת בבת אחת". זו החירות שהרואים החדשים מכוונים אליה. דון חואן מוסיף שברגע המוות כל בני האדם נכנסים אל הבלתי־ניתן־לידיעה, וחלקם אף מגיעים לרגע אל הקשב השלישי — "אבל קצר מדי, ורק כדי לטהר את מזונו של הנשר". ההישג העליון הוא להגיע לרמת הקשב הזאת בעודך חי, בלי לוותר על כוח החיים.

עד כאן ההגדרות. עכשיו לשאלה המרכזית.

הבעיה עם הקשב השני

אפשר היה לצפות שהתחום העצום שמעבר לקשב הראשון יהיה פשוט "המדרגה הבאה" — עוד שלב בסולם. ההפך הוא הנכון. דווקא עליו דון חואן אומר את המשפטים החריפים ביותר בספרים:

"הקשב השני נקרא גם המודעות של הצד השמאלי; והוא השדה העצום ביותר שאפשר להעלות על הדעת — עצום כל כך שהוא נדמה חסר גבולות. לא הייתי תועה לתוכו בעד שום דבר בעולם. זו ביצה כה סבוכה ומוזרה, שרואים מפוכחים נכנסים אליה רק בתנאים המחמירים ביותר. הקושי הגדול הוא שהכניסה אל הקשב השני קלה עד מאוד, והפיתוי שבו כמעט שאין לעמוד בפניו."

ביצה שהכניסה אליה קלה והיציאה ממנה לא. ההיסטוריה של קו הידע כולו, כפי שדון חואן מספר אותה, היא סיפור של שקיעה בביצה הזאת. הטולטקים הקדומים, אנשי הידע שקדמו בדורות רבים לכיבוש הספרדי, למדו לראות — וזו הייתה תחילת קיצם: "האובססיה שלהם למה שראו, שמילאה אותם יראה ופחד, נעשתה עזה כל כך עד שחדלו להיות אנשי ידע." הם נעשו מיומנים להפליא, שלטו בעולמות מוזרים — "אבל לשווא. הראייה חתרה תחת כוחם וכפתה עליהם אובססיה למה שראו."

לאן זה הגיע? הרואים הקדמונים, אדוני המודעות, הדליקו את רצועות ההבחנות שבפקעת רצועה אחר רצועה — והישג ההדלקה הזה עצמו הוא שכלא אותם: הם נעשו, בלשונו של דון חואן, "אסירים בביצת הקשב השני". חלקם קשרו את מודעותם לישויות האנאורגניות — יצורים שפרק חייהם ארוך לאין שיעור משלנו — ודון חואן אומר עליהם ב"אמנות החלימה": "פגמם היה שהם נמשכו אל ממלכת הישויות האנאורגניות כמו דגים אל המים." אחרים למדו להרכיב עולמות דרך מודעותם של עצים: "בסטייתם הם האמינו ששווה לשבור את כל מחסומי התפיסה, גם אם עליהם להפוך לעצים בשביל זה." סיכומו של דון חואן על הדור ההוא, ב"אמנות החלימה", יבש: "אנשים בזבזניים, אובססיביים, קפריזיים, שנלכדו בתחבולות של עצמם."

חשוב לשים לב: אלה לא אנשים שנכשלו בכניסה אל הקשב השני. הם הצליחו. הם היו הטובים בעולם בדבר הזה. הכישלון היה במה שקרה להם בפנים.

הקבורים החיים

לקראת סוף "האש מבפנים" דון חואן וחנארו נותנים לקרלוס לטעום מן ה"סטיות" של הרואים הקדמונים לא כסיפור אלא פנים אל פנים — אותה דוגמה עצמה שנתנו להם, בשעתם, מוריהם שלהם.

בגבעות שוממות ליד ביתם מראה לו דון חואן אזור שבו, לדבריו, שבעה אתרים לפחות שבהם ריכזו הרואים הקדמונים את מלוא עוצמת מודעותם. באחד מהם, הוא אומר, "קבורים שני רואים קדמונים. הם קברו את עצמם לפני כאלפיים שנה כדי לחמוק מהמוות — לא ברוח של בריחה ממנו, אלא ברוח של התרסה נגדו." הרואים הקדמונים גילו שקבורה באדמה מטה את מכות "הכוח המתגלגל" — הכוח שמביא את המוות — ופיתחו טכניקות מדהימות להיקבר לתקופות ארוכות בלי להינזק. במלחמתם במוות הם למדו למתוח את התקופות האלה על פני אלפי שנים.

ליד מקום הקבורה מונחת אבן שטוחה ענקית, ודון חואן אומר עליה משפט שקשה לשכוח: "האבן העצומה הזאת הונחה כאן כמלכודת, כדי למשוך אנשים." הרואים הקבורים אינם ישנים שם. הם אורבים. "משהו הולך להפחיד אותך עד מוות," לוחש דון חואן לקרלוס בחשכה. "אל תיכנע — כי אם תיכנע, תמות, והנשרים הזקנים שכאן יסעדו על האנרגיה שלך." מה שקורה אחר כך מצדיק את האזהרה: משהו לופת את קרסולו של קרלוס כמלכודת ברזל — כשהוא מעז להביט למטה הוא רואה צורה כהה, דמוית ראש, נושכת אותו — ודון חואן וחנארו מצילים אותו בדרך היחידה שמצליחה להזיז את נקודת המאסף שלו ממקום האימה: הם שרים איתו, בקולות צרודים וזייפניים, שירי בולרו מול הישויות שבחושך.

זה מה שנשאר, אלפיים שנה אחרי, ממי שהיו גדולי אדוני המודעות: לא חכמים ולא חופשיים — טורפי אנרגיה קבורים באדמה, אחוזים בחיים אחיזה שאינה מרפה. ניצחו את המוות, ונשארו עם הניצחון לבדו.

הקשב השני כמלכודת גם בקטן

הסכנה אינה שמורה לרואים קדמונים בלבד. ב"מתת הנשר" מספרים נסטור ולה גורדה על אבן שמצאו וחפרו מן האדמה: אדם שנרצח לפני שנים רבות אחז בה בשעת מותו וריכז בה את כל קשבו, כדי שרוצחיו לא ייקחו את עוצמתו. לה גורדה, שנגעה באבן, קלטה את הקיבעון שנשפך לתוכה — את האימה של רגע המוות ההוא — וכמעט יצאה מדעתה. המסקנה שהיא מוסרת בשם דון חואן:

"הקשב השני הוא הדבר העז ביותר שקיים. אם הוא ממוקד בחפצים — אין דבר מחריד יותר."

נסטור מוסיף את השורה המדויקת מכולן: "מה שנורא הוא שאנחנו נאחזים." על אותו יסוד דון חואן אסר על תלמידיו לבקר בפירמידות: הוא כינה אותן "מלכודות של הקשב השני" — מבנים שדורות של מכשפים שפכו לתוכם את קיבעון קשבם, והקיבעון הזה עדיין פועל על מי שנכנס. הכלל שנתן רחב מזה: לא רק חורבות — "כל דבר שהוא מושא לעיסוק אובססיבי טומן בחובו פוטנציאל מזיק." קרלוס מקבל את הנזיפה הזאת על דבר יומיומי לגמרי: הדאגה הכפייתית שלו לביטחון רשימותיו.

באותה שיחה ב"מתת הנשר" מופיע גם סופו של הסיפור ההיסטורי. פבליטו, שגדל בעיר טולה והכיר את הפירמידות "כמו את כף ידו", מוסר מה שלמד מדון חואן: הפירמידות היו "אל־עשיות עצומות" — לא מקומות מגורים אלא מקומות שבהם לוחמים עשו את חלימתם ותרגלו את קשבם השני. ובשלב מסוים הן נבזזו והושמדו עד היסוד. מי השמיד אותן?

"ודאי הגיע סוג אחר של לוחמים, סוג שלא הסכים עם מה שעשו מכשפי הפירמידה בקשב השני שלהם, והשמיד את הפירמידה ואת כל אשר בה. הנגואל האמין שהלוחמים החדשים היו ודאי לוחמים של הקשב השלישי, בדיוק כמוהו עצמו — לוחמים שנחרדו מרוע הקיבעון של הקשב השני. מכשפי הפירמידות היו עסוקים מדי בקיבעון שלהם מכדי להבחין במתרחש. כשהבחינו — היה מאוחר מדי."

את המלחמה של התורה בעבודה הזרה הבנתי רק כשקראתי את הקטע הזה. הרעיון של התורה הוא בסופו של דבר חיבור לאינסוף — במונחי המאמר הזה, לקשב השלישי. ועובדי העבודה הזרה הם אותם מכשפים שהתמקדו בקשב השני: הקיבעון בחפצים ובפסלים, העסקאות עם ישויות תמורת שפע ועוצמה. זה היה במזרח התיכון בדיוק כמו במקסיקו — ומי שנחרד והשמיד עמד, בשני המקומות, באותו צד: צד הקשב השלישי. להבנתי גם התורה (במקור, לא בצורתה הנוכחית) אמורה להיות כעין דרך הלוחם - דרך חיים הגורמת לחיסכון אנרגטי ומאפשרת הגעה אל הקשב השלישי, האינסוף, החירות.

למה דווקא שם? ניסיון להבין

הספרים מלאים אזהרות מהסוג הזה. הקשב השני מתואר כממכר, כמסוכן, כביצה, כמלכודת; דון חואן חוזר ומזהיר, והדוגמאות ההיסטוריות נערמות. אבל דבר אחד כמעט אינו נאמר בהם במפורש: ה"למה". מה בדיוק במקום הזה עושה את זה לאנשים? כך נראה לי:

הקשב השני הוא כמו חנות ממתקים, עם המון אפשרויות. כשנכנס לשם אדם שאיננו נקי מרבב, יקרה לו אחד משניים.

או שינסה להשיג דרכו עניינים — כסף, שליטה, כבוד, חיים ארוכים מאוד. הישויות שם יעזרו לו בשמחה, תמורת האנרגיה שלו. העסקה הזאת אינה השערה; היא מתועדת בספרים בפרוטרוט. "מתגרה־המוות", מכשף קדמון ששרד עד ימינו, כרת ברית עם הנגואל סבסטיאן ועם שישה דורות של נגואלים אחריו: מכל אחד מהם לקח אנרגיה, ולכל אחד נתן בתמורה "מתנת עוצמה" — "יחסים סימביוטיים," מסכם דון חואן, "ששינו את מסלולה ואת יעדה הסופי של השושלת." על היחסים בין המכשפים הקדמונים לישויות האנאורגניות אומר דון חואן שמכל תובנות אנשי העת העתיקה, היחידה שהסתננה עד ימינו היא הרעיון של "מכירת הנשמה לשטן תמורת אלמוות" — שנשמע לו "כמו משהו שיצא היישר" מהיחסים ההם. קרלוס עצמו קיבל את ההצעה הזאת אישית: שליח החלימה הציע לו להישאר בממלכת הישויות, ובתמורה לשמור על האינדיווידואליות ועל המודעות העצמית שלו "כמעט לנצח".

או שיתפתה לאפשרויות הטמונות בקשב השני עצמו — והתוצאה היא שהוא נדבק לשם כמו לקורי עכביש, כמו בכל התמכרות. גם לזה הספרים נותנים שפה מדויקת. "לא יהיו לך חברים עוזרים בקרב הישויות האנאורגניות," אומר דון חואן לקרלוס, "אלא יחסים של תלות מטרידה." על הישות ה"מימית" שנטפלה לקרלוס נאמר: "הן תלותיות ורכושניות, ומרגע שנעצו את קרסיהן — אינן מרפות לעולם." הרואים הקדמונים שנמשכו לשם "כמו דגים אל המים", הקבורים החיים שאינם מסוגלים לעזוב — כל אלה תסמינים של אותו דבר עצמו.

לתמונה הזאת מצטרף פרט מפתיע שדון חואן מוסר ב"אמנות החלימה", כשקרלוס חושב שתפס אותו בסתירה: "אמרתי לך שהישויות האנאורגניות אינן רודפות אחרי נקבות; הן הולכות רק אחרי זכרים. אבל אמרתי לך גם שהישויות האנאורגניות הן נקביות, ושהיקום כולו נקבי במידה רבה — אז הסק את המסקנות בעצמך." הידע המכשפי שמאחורי זה: היקום נקבי ביסודו, והזכריות, בהיותה ענף של הנקביות, נדירה — ולכן נחשקת. הנקביות הזאת אינה עניין תיאורטי; היא מסבירה מי נלכד ואיך. מכשפות, אומר דון חואן, יכולות באופן עקרוני להיכנס לממלכה ההיא ולצאת ממנה כרצונן; הזכרים הם הנצודים. אפילו מתגרה־המוות, שבילה לפי הערכתה של קרול טיגס אלפי שנים כשבוי בממלכת הישויות, מצא רק דרך מילוט אחת: הוא הפך את עצמו לאישה — כי הישויות מחזיקות את העיקרון הנקבי לבלתי־ניתן־ללכידה — ונפלט מהממלכה בו ברגע.

ישויות נקביות האורבות לזכרים, מציעות להם עולם שלם של חוויות, וגובות את האנרגיה שלהם — התמונה הזאת מובילה אותי להשוואה שנראית לי מדויקת מכולן: ההתמכרות לקשב השני דומה מאוד להתמכרות לפורנו. שפע אדיר של חוויות מכל הסוגים, מכל האפשרויות, כולל כאלה שאין לך שום סיכוי להשיג במציאות הרגילה. אבל זה לא הדבר האמיתי. הדבר האמיתי דורש עבודה, דורש לקיחת אחריות, דורש מחויבות — ובדבר האמיתי אתה בסופו של דבר יוצר ומתפתח. בדבר הלא־אמיתי אתה נתקע במקום ומרגיש ריקנות. הקבורים החיים הם הקצה של הקו הזה: אלפיים שנה באותה נקודה בדיוק.

התמכרות איננה מביאה חירות אלא ההפך. היא מספקת לו תענוג מסוים, אבל הופכת אותו למופעל במקום לפועל. הדימוי הקולנועי המתבקש הוא "מטריקס": בני האדם שבתוך המטריקס שקועים בעולם חוויות שלם — בזמן שהמכונות ניזונות מהאנרגיה שלהם. זו כמעט תמונת מראה של מה שהספרים מתארים ביחסי החולמים והישויות האנאורגניות: עולם עצום של אפשרויות, שמחירו הסמוי הוא האנרגיה של המשתמש. במקום שהאדם יפעל על העולם, העולם מפעיל אותו.

הרואים החדשים בחרו את הדרך השנייה: חירות. לא כי היא נעימה יותר — כי היא ההגשמה האמיתית של האדם. "אני רוצה חירות," אומר דון חואן ב"אמנות החלימה", כשהוא מסביר במה הוא שונה מהקדמונים. "חירות לשמור את מודעותי ובכל זאת להיעלם אל תוך המרחב." החירות דורשת עוצמה, אחריות, יכולת לעמוד בפיתויים — לא להתמכר. היא דרך קשה יותר, ובטווח הקצר אולי אפילו מתגמלת פחות. גם לזה יש רגע מדויק ב"מטריקס": סייפר, שטעם את החירות והעדיף לחזור, כורת עסקה עם הסוכן סמית על סטייק עסיסי בתוך האשליה — "בורות היא אושר". הוא פשוט מוותר על עצמו תמורת התענוג. מול הבחירה הזאת בדיוק עומדים שני הדורות של הרואים: הקדמונים לקחו את הממתקים; החדשים לקחו את החירות. במונחי דון חואן הצעיר יותר, מן הספרים הראשונים: זו השאלה היחידה ששווה לשאול על דרך — "האם לדרך הזאת יש לב?" ודרך עם לב, הוא מוסיף שם, "קלה היא; אינה מאלצת אותך לעמול כדי לחבב אותה" — קלה לא במאמץ שהיא דורשת, אלא בזה שאינך צריך לשקר לעצמך כדי ללכת בה.

הדברים מתחברים אצלי לוויקטור פרנקל. גם אצלו החירות אינה עומדת לבדה: היא חצי דבר בלי הצד השני שלה — האחריות. "החיים פירושם, בסופו של דבר," הוא כותב, "ליטול אחריות למצוא את המענה הנכון לבעיות שהם מציבים, ולמלא את המשימות שהם מטילים בלי הרף על כל יחיד ויחיד." פרנקל ראה במו עיניו לאן מגיע אדם שמחפש תענוג במקום משמעות — הריק הקיומי שמילוי גירויים רק מעמיק אותו. ההתמכרות, כל התמכרות, היא בריחה מהאחריות הזאת; והקשב השני, למי שנכנס אליו בלי ניקיון, הוא חנות הממתקים הגדולה ביותר שיש. לכן העבודה המקדימה של דרך הלוחם — סילוק החשיבות העצמית, מחיקת ההיסטוריה האישית, אובדן הצורה האנושית — כולה נעשית כאן, על האי, לפני הכניסה. לטאטא את השולחן, ורק אז להביט מתחתיו.

סיכום: שלוש דרכים לעמוד מול הלא־נודע

הטונאל הוא השולחן בבקעה — אי זעיר של המוכר, שומר יקר שהפך לסוהר. הנגואל הוא הבקעה כולה, מה שאין לו מילה ואי אפשר אלא לחזות בו. הקשב הראשון הוא חיינו על השולחן. הקשב השלישי הוא החירות — הדלקת הכול במכה אחת, בעודך חי.

והקשב השני, באמצע — הקשב שמתחת לשולחן — הוא המבחן. הוא הפתח היחיד אל הלא־נודע, ובו־בזמן חנות הממתקים שבה נלכדו המוכשרים שבהולכי הדרך הזאת אי־פעם. הוא נענה למי שנכנס: לרודף העניינים הוא ימכור עוצמה תמורת אנרגיה, ולמתפתה הוא יהיה קורי עכביש. ב"מתת הנשר" דון חואן מסכם את היחס הנכון אליו במשפט אחד: הקשב השני הוא "שדה הקרב של הלוחמים — משהו כמו מגרש אימונים לקראת ההגעה אל הקשב השלישי". מגרש אימונים. לא בית, לא חנות.

הכניסה, כזכור, "קלה עד מאוד". מה שקשה הוא לבוא אליה כאדם שכבר אין בו במה להיאחז. השאלה שהביצה שואלת כל נכנס אינה "כמה אתה יכול" אלא "מה עוד אתה מחזיק". על התשובה הזאת עובדים חיים שלמים — בצד הזה של קיר הערפל.

---

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה:

- "סיפורי עוצמה" — פרקי "האי של הטונאל": הגדרות הטונאל (האדם החברתי, השומר שהפך לסוהר, מארגן העולם, "כל מה שאנחנו יודעים"), הגדרת הנגואל ("אין לו תיאור"; ניתן לעדות אך לא לדיבור), "הטונאל מתחיל בלידה ונגמר במוות". - "טבעת העוצמה השנייה" — סיפור השולחן בבקעה מפי לה גורדה: הצרור והרדיו של פבליטו, הטונאל כסדר שנושאים על הכתפיים, הנגואל כבקעה וכמקור המחזיק את השולחן, מבחן הזכירה מעל השולחן ומתחתיו, הקשב השני כ"קשב שמתחת לשולחן", טאטוא האי כתנאי הכניסה. - "מתת הנשר" — חלוקת המודעות לשלושה קשבים; "הקשב הוא מה שיוצר את העולם"; הקשב השני כ"שדה הקרב של הלוחמים"; סיפור האבן של לה גורדה ונסטור ("הקשב השני הוא הדבר העז ביותר שקיים"); הפירמידות כ"מלכודות של הקשב השני"; "כל מושא לעיסוק אובססיבי טומן פוטנציאל מזיק"; השמדת הפירמידות בידי "לוחמים של הקשב השלישי" שנחרדו מרוע הקיבעון (מפי פבליטו). - "האש מבפנים" — שלוש רמות ההישג; הקשב הראשון כזוהר על פני הפקעת; הקשב השני כביצה ("הכניסה קלה עד מאוד והפיתוי כמעט שאין לעמוד בפניו"); כליאת הרואים הקדמונים; האובססיה של הטולטקים; "גם אם עליהם להפוך לעצים"; סיפור הרואים הקבורים והאבן־המלכודת; הקשב השלישי כאש מבפנים והתיקון של הרואים החדשים ("במכה אחת"). - "אמנות החלימה" — "יחסים של תלות מטרידה" עם הישויות האנאורגניות; הישויות המימיות ("מרגע שנעצו את קרסיהן אינן מרפות"); הרואים הקדמונים "כמו דגים אל המים"; "אנשים בזבזניים, אובססיביים, קפריזיים"; מתגרה־המוות ועסקת מתנות העוצמה עם שושלת הנגואלים; "מכירת הנשמה לשטן תמורת אלמוות"; הצעת שליח החלימה; "אני רוצה חירות"; נקביות הישויות והיקום ("הישויות האנאורגניות הן נקביות... הן הולכות רק אחרי זכרים"; "היקום נקבי במובהק, והזכריות, בהיותה ענף של הנקביות, כמעט נדירה — ולכן נחשקת"); מילוטו של מתגרה־המוות בהפיכתו לאישה. - "שש הנחות ההסבר" (הנספח למהדורה הספרדית של "מתת הנשר") — הקשב כתוצאת אילוף התפיסה: "פעולת הלכידה והתיעול של התפיסה"; קווי החציצה והעצמי האחר. - "מורשת דון חואן" — שאלת הדרך עם הלב: "האם לדרך הזאת יש לב?"; "דרך עם לב קלה היא; אינה מאלצת אותך לעמול כדי לחבב אותה".

ממקורות נוספים:

- ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות" — האחריות כמהות החיים: "החיים פירושם ליטול אחריות למצוא את המענה הנכון לבעיותיהם ולמלא את המשימות שהם מציבים בלי הרף בפני כל יחיד"; הריק הקיומי והמרדף אחר תענוג כתחליף למשמעות. - "מטריקס" (האחים ווצ'ובסקי, 1999) — בני האדם כמקור אנרגיה למכונות בתוך עולם חוויות מדומה; עסקת סייפר עם הסוכן סמית.