אלהים, "הרוח" וה"כוונה"

בספרי קסטנדה כתוב מספר פעמים כי "אין אלהים" , אך מהמקורות נראה בבירור כי הכוונה שם היא ספציפית לאלהים הישותי, הקתולי. למעשה תורת דון חואן מתאימה מאוד לאל הרמבמיסטי המופשט.

בנושא "אלהים" יש בתורת דון חואן שלושה מהלכים נבדלים:
(א) חשיפת אל שקרי — מה שהמיסטיקנים ראו וכינו "אלוהים" הוא בעצם "תבנית האדם": דפוס אנושי חסר כוח, אליל שהשתחוו לו בטעות; הוא נקרא אצל קסטנדה גם בשמות "צורת האדם" או "ההשתקפות העצמית" , למעשה זהו ה"אל החברתי" והלוחם מחויב להשתחרר ממנו בדרך אל החופש.
(ב) כוח אמיתי ומופשט — הרוח / הכוונה / האינסוף: כוח יוצר שאינו ניתן לתיאור ולייצוג, שאף מדבר ("קול הרוח" — המקבילה לנבואה);
(ג) אידיאל של שירות — הלוחם עובר שלבים שבסופם הוא נעשה כלי-שרת של הרוח.
הטענה: (ב)+(ג) מקבילים באופן עמוק לאל העברי המופשט ולעבודתו — בעוד (א) הוא בדיוק מלחמת היהדות באלילות ובהאנשה.

חשיפת האל השקרי:

אצל קסטנדה יש מושג של "תבנית האדם" , זהו מעין חזיון שקסטנדה רואה איזושהיא דמות רוחנית וחושב שראה את אלהים.
אך דון חואן אומר לו שזהו אלהים שקרי, חסר כח שלא יכול לעזור בכלום. מלבד זאת הוא גם אומר לו שלא רק הוא טעה בכך, אלא כל המיסטיקנים שראו זאת, חשבו בטעות שזה אלהים.

תבנית האדם אומנם נותנת לנו "צורה אנושית" מסוימת

"המיסטיקנים של עולמנו, כמו הרואים הקדומים, חולקים דבר אחד: הם הצליחו לראות את תבנית האדם — אך לא להבין מהי. עדויותיהם, יפות ככל שיהיו, פגומות בטעות גסה ומייאשת: האמונה שתבנית האדם היא בורא כל-יכול ויודע-כול."
"האש מבפנים", פרק 13

"התבנית היא האל שלנו משום שאנו מה שהיא מטביעה בנו — ולא משום שבראה אותנו יש מאין ועשתה אותנו בצלמה ובדמותה. לדעתי, לכרוע ברך בנוכחות תבנית האדם מסריח מיהירות וממרכזיות-עצמית אנושית."
"האש מבפנים", פרק 13 — דון חואן

"מה שאנו מכנים אלוהים הוא אב-טיפוס סטטי של אנושיות, נטול כל כוח. שכן תבנית האדם אינה יכולה, בשום נסיבות, לעזור לנו בהתערבותה, או להעניש את חטאינו, או לגמול לנו בדבר. אנו פשוט תוצר של חותמה; אנו הרושם שלה."
"האש מבפנים", פרק 13

"לתבנית האדם לא היה שום כוח להגן עליי או לחוס עליי — ובכל זאת אהבתי אותה באהבה שלא ידעה גבול... הייתי נשאר בשמחה משרתה של תבנית האדם — לא בשל מה שתוכל לתת לי, שכן אין לה דבר לתת, אלא מתוך החיבה הטהורה שחשתי כלפיה." ולפני שנעלם מנוכחותה, הוא עוד מספיק לצעוק אליה הבטחה.

"האש מבפנים", פרק 14

אובדן הצורה האנושית

בתהליך הכשרתו של הלוחם הלוחם חייב לעבור שלב הנקרא "אובדן הצורה האנושית" זאת מאחר והתבנית האנושית שהיא למעשה האל השקרי, היא סוג של משהו שצריכים להשתחרר ממנו בדרך אל החירות.

"הנגואל אמר לי שהצורה האנושית היא כוח. והתבנית האנושית היא... ובכן... תבנית. לכל דבר יש תבנית: לצמחים, לחיות, לתולעים... [התבנית] היא המקור, המוצא של האדם — שכן בלי התבנית שתקבץ יחד את כוח החיים, אין לכוח הזה שום דרך להתלכד לצורת אדם." ואילו הצורה: "משהו דביק, כוח דביק שעושה אותנו לאנשים שאנחנו... הוא אוחז בנו במשך חיינו ואינו עוזב עד שנמות."

"הטבעת השנייה של העוצמה", פרק 3 ("לה גורדה") — לה גורדה

"הנגואל אמר שלפעמים, אם יש לנו די עוצמה אישית, אנו יכולים לתפוס הצצה של התבנית גם בלי להיות מכשפים; וכשזה קורה, אנחנו אומרים שראינו את אלוהים. הוא אמר שאם נקרא לזה אלוהים — זו האמת. התבנית היא אלוהים."

"הטבעת השנייה של העוצמה", פרק 3 ("לה גורדה") — לה גורדה

"לוחם חייב להשיל את הצורה האנושית כדי להשתנות — להשתנות באמת. אחרת יש רק דיבורים על שינוי, כמו במקרה שלך. הנגואל אמר שאין טעם לקוות שאפשר לשנות את הרגלינו: אי אפשר להשתנות כהוא זה כל עוד אוחזים בצורה האנושית.
""הטבעת השנייה של העוצמה", פרק 3 ("לה גורדה") — לה גורדה

לדעתי התבנית הזו היא "האל החברתי" , או "ההשתקפות העצמית" כפי שכתוב בספרי קסטנדה במקום אחר.
למעשה התבנית הזו, האל החברתי, זהו כנראה האגו וגם המבנה הטפילי עליו קסטנדה מדבר בספריו המאוחרים.

"מה שמייחד את האנשים הרגילים הוא שאנו חולקים פגיון מטפורי: ענייני ההשתקפות העצמית שלנו. בפגיון הזה אנו חותכים את עצמנו ומדממים; ותפקידן של שרשראות ההשתקפות העצמית שלנו הוא לתת לנו את ההרגשה שאנו מדממים יחד — שאנו חולקים משהו נפלא: את אנושיותנו. אבל אם נבחן זאת, נגלה שאנו מדממים לבד; שאיננו חולקים דבר; שכל שאנו עושים הוא להשתעשע בבבואה שלנו — בת-ניהול, לא-ממשית, מעשה ידי אדם."
"כח השקט", פרק 7 — הנגואל אליאס

"עמדת ההשתקפות העצמית כופה על נקודת המאסף להרכיב עולם של חמלה מזויפת — אך של אכזריות ומרכזיות-עצמית ממשיות מאוד"
"השרשראות כולאות אותנו, אבל בהצמידן אותנו לנקודת ההשתקפות הנוחה שלנו — הן מגינות עלינו ממתקפות הלא-נודע."
"מה שנגואל שואף אליו עם תלמידיו הוא ניפוץ מראת ההשתקפות העצמית שלהם."

"החשיבות העצמית היא הכוח המחזיק את נקודת המאסף מקובעת. כשמְרסנים את החשיבות העצמית, האנרגיה שהיא דורשת אינה מתבזבזת עוד... ומשזזה נקודת המאסף, התנועה עצמה גוררת תנועה הרחק מן ההשתקפות העצמית — וזו, בתורה, מבטיחה קשר צלול עם הרוח. שהרי, ככלות הכול, ההשתקפות העצמית היא שניתקה את האדם מן הרוח מלכתחילה... הכישוף הוא מסע של שיבה. אנו שבים אל הרוח מנצחים."
"כח השקט", פרק 11 — דון חואן

כוח אמיתי ומופשט — הרוח / הכוונה / האינסוף

מיהו האל האמיתי לפי דון חואן וחבורתו? זהו כח מופשט שלא ניתן להבינו או לתארו, אך כן ניתן "להתחבר אליו".

מרוב עייפות, וכנראה בהשפעת חינוכי הקתולי, האמנתי לרגע שהכוונה היא אלוהים. אמרתי זאת לדון חואן, לוויסנטה ולסילביו מנואל — והם צחקו. ויסנטה, בנימת פרופסור, אמר שזה בלתי אפשרי: הכוונה היא כוח שאי אפשר לתאר, ועל אחת כמה וכמה לייצג."
כח השקט", פרק 6

כלומר, ויסנטה דוחה את האמירה כי "הכוונה היא האל" , מאחר והכוונה היא מופשטת לחלוטין, והם רגילים כקתולים לזהות את האל עם דמות מסוימת. אך מה שלא טוב לקתולים טוב לנו - אכן האל המופשט והכוונה המופשטת, הם לכאורה אותו הדבר!

"אמרתי לך שאין דרך לדבר על הרוח, מפני שאת הרוח אפשר רק לחוות. המכשפים מנסים להסביר את המצב הזה כשהם אומרים שהרוח היא לא-כלום שאפשר לראות או לחוש — אך היא שם, מרחפת מעלינו תמיד. לפעמים היא באה אל מי מאיתנו. רוב הזמן היא נראית אדישה."
"כח השקט", פרק 2

"בעבור המכשף, הרוח היא מופשט פשוט מפני שהוא יודע אותה בלי מילים ואפילו בלי מחשבות. היא מופשט מפני שאין הוא יכול לתפוס מהי. ובכל זאת, בלי הסיכוי הקלוש ביותר להבין אותה ובלי הרצון לכך — המכשף מטפל ברוח: הוא מזהה אותה, קורא לה, מפתה אותה, מתוודע אליה, ומבטא אותה במעשיו."
"כח השקט", פרק 2 — דון חואן

וכשקסטנדה מציע שהרוח דומה למושגים המופשטים שהוא מכיר (מהות האדם, אופי, כבוד, אומץ), דון חואן משיב במשפט שהוא כמעט נוסחה של תיאולוגיה שלילית:

"אפשר, כמובן, לתאר את הרוח במונחים של כל אלה. וזה בדיוק המבלבל — שהיא כל אלה, ואף אחד מהם.""כח השקט", פרק 2

ועוד: "הרוח, במובנים רבים, היא כמין חיית בר. היא שומרת מרחק מאיתנו — עד לרגע שבו משהו מפתה אותה קדימה. אז היא מתגלה."

"הרוח מתגלה למכשף, ובייחוד לנגואל, בכל פנייה. אך זו אינה כל האמת. האמת המלאה היא שהרוח מתגלה לכל אדם באותה עוצמה ובאותה עקביות — אלא שרק המכשפים מכוונים לקלוט את ההתגלויות הללו."
"כח השקט", פרק 3

יש כאן התאמה מליאה לאל "הבלתי מתערב" של הרמבם. כך גם הקטע האחרון כי הרוח מתגלה לכל אדם באותה עוצמה ועקביות, אך רק מי שמוכנים לכך קולטים את הרוח, מתאים מאוד - כי גם הרמב"ם טוען כי האל משפיע תמיד, אך רק מי שהכין את כליו התודעתיים "חכם, גיבור ועשיר" , יכול לזכות לנבואה.

הערה - יש בכתבי קסטנדה שם נוסף לרוח - "הנשר" , דון חואן מסתייג משם זה:

"כשתראה את הכוח הזה, ייתכן מאוד שתסכים עם הרואים הרשלנים שקראו לו הנשר — כפי שעשיתי בעצמי. ומצד אחר, אולי לא. אולי תעמוד בפיתוי לייחס תכונות אנושיות למה שאינו נתפס — ותאלתר לו שם חדש, מדויק יותר."

"האש מבפנים", פרק 4 — דון חואן

הכוונה - צידו הפעיל של האינסוף

לרוח יש צד של "רצון" מסוים, בדומה ליהדות, בה מדברים על רצון האל למרות שהאל מופשט, בספרי קסטנדה זה נקרא "הכוונה".

"המכשפים משושלתי קוראים לו האינסוף, הרוח, הים האפל של המודעות — ואומרים שזהו דבר הקיים שם בחוץ, והוא השולט בחיינו."

"הצד הפעיל של האינסוף" — דון חואן

"מה שחיבר בינך וביני הייתה הכוונה של האינסוף. אי אפשר לקבוע מהי הכוונה הזו — ובכל זאת היא שם, מוחשית כמונו." והנסיבות שנראות כמקריות נשלטות למעשה על ידי "הצד הפעיל של האינסוף", שאותו הוא מכנה הכוונה.

"הצד הפעיל של האינסוף", פרק 4

"קול הרוח" — המקבילה לנבואה בהגות היהודית:

דון חואן קרא למקור הזה "האינסוף", או "קול הרוח", ואמר שאם המכשפים אינם מנסים להיות רציונליים לגבי מה שאי אפשר להעמידו על ההיגיון — הרוח אומרת להם, בלי לשגות, מה הוא מה. הוא הכשיר אותי לקבל את הרעיון שהאינסוף הוא כוח שיש לו קול, והוא מודע לעצמו.

"הצד הפעיל של האינסוף" — פרפרזה נאמנה

מטרת הלוחם? להיות כלי שרת של הרוח.

"מה שאתה רואה הוא תוצאה של מאבק של חיים שלמים. מה שאתה רואה הוא מכשף שלמד, סוף-סוף, ללכת אחר מתוויה של הרוח — אך זה הכול... במונחי הקשר שלו עם הכוונה, עובר הלוחם ארבעה שלבים: הראשון — כשיש לו קשר חלוד ובלתי-אמין עם הכוונה. השני — כשהוא מצליח לנקות אותו. השלישי — כשהוא לומד לתמרן אותו. והרביעי — כשהוא לומד לקבל את מתוויו של המופשט."

"כח השקט", פרק 14 — דון חואן

"הנגואל הוא הצינור של הרוח... הרוח מבטאת את עצמה בהתאם לחוסר-הדופי של הנגואל. הרוח יכולה להזיז את נקודת המאסף עצם נוכחותו של נגואל ללא-דופי."

"כח השקט", פרק 10

ומה עם תפילה?

כאן יש אמירה מפתיעה: הרוח נענית לעוצמתינו, לא לתפילתנו!

"קול הרוח הוא הפשטה שאין לה דבר עם קולות — ובכל זאת אנו עשויים לעיתים לשמוע קולות." והיא מזהירה את טאישה, שגדלה קתולית אדוקה, מפני הפיתוי להפוך את הרוח ל"מין מלאך שומר — זכר טוב ומגונן שמשגיח עליה". "אבל הרוח איננה שומרת של איש. היא כוח מופשט, לא טוב ולא רע; כוח שאין לו שום עניין בנו — אך הוא נענה לעוצמתנו. לא לתפילותינו, שימי לב — לעוצמתנו. זכרי זאת בפעם הבאה שתרגישי צורך להתפלל למחילה!"

טאישה אבלאר, "מעבר המכשפים", פרק 6 — קלרה

גם כאן אני חושב שיש לזה מקבילה ביהדות, "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה" - כלומר, כדי להטות את הרוח, נדרש סוג של מטען רוחני, עוצמה, המתבטא ב"תורה" , אך כשאין עוצמה , התפילה איננה נשמעת.

מה הרוח כן שומעת מלבד עוצמה? כיצד מפתים את הרוח? מחוות של נדיבות!

"הנגואל אליאס הבטיח לדון חואן שהרוח מקשיבה רק כאשר הדובר מדבר במחוות. ומחוות אין פירושן סימנים או תנועות גוף — אלא מעשים של נטישה אמיתית, מעשים של נדיבות רחבה, של הומור. כמחווה אל הרוח, מביאים המכשפים את המיטב שבעצמם — ומגישים אותו בדממה אל המופשט."

"כח השקט", פרק 14

ניתוח: זהו התחליף לתפילה — והוא איננו מילולי אלא מעשי. אי אפשר לבקש מהרוח; אפשר לפנות אליה במעשה. ושימו לב מה נחשב "דיבור" בעיניה: נדיבות, הומור, נטישה עצמית. לא טקס, לא נוסחה. להבנתי מחוות של נדיבות מבטאות עוצמה, אמונה של חיבור לרוח. לכן הרוח מקשיבה לזה.

הרוח שמסמנת ברוח

דרך נוספת בו הרוח מתקשרת עם המכשף מלבד "קול הרוח" , זה "רוח" פיזית. רוח שנושבת באופן פתאומי מתפרשת בספרי קסטנדה כ"אות".

ב"כח השקט" (פרק 3) מסופר כיצד מצא הנגואל חוליאן את דון חואן הצעיר — מוטל על דרך עפר, ירוי בחזהו, מדמם למוות. מה עצר את הנגואל? הסימן הראשון שנתנה לו הרוח: ציקלון קטן שהרים חרוט אבק על הדרך, מטרים ספורים מהמקום שבו שכב הנער. מערבולת רוח הייתה האות — ובזכותה ניצלו חייו של מי שיהפוך לגדול הנגואלים. הרוח סימנה באמצעות רוח, פשוטו כמשמעו.

ב"מסע לאיכטלן" זה חוזר פעמיים. באמצע ויכוח בין קרלוס לדון חואן, מעיפה הרוח ענף יבש אל רגליהם, ודון חואן קורא בעיניים נוצצות: "זו הייתה הסכמה!" — העולם אישר את דבריו במשב. ובסצנה חזקה יותר, על ראש גבעה, כשקרלוס שואל "מה, הרוח?" עונה דון חואן:

"אולי זה נראה לך רוח — כי רוח היא כל מה שאתה מכיר... מה שאתה קורא לו רוח כלל איננו רוח, אלא משהו שיש לו רצון משלו, והוא מסוגל לזהות אותנו."

ושימו לב למאבק של קסטנדה בשפה: הוא זקוק למשפט שלם כדי לומר "זה נראה כמו wind אבל זה בעצם spirit". האנגלית מפרידה בין שתי המילים — והעברית לא. אצלנו זו אותה מילה עצמה: רוח. משב האוויר והכוח המופשט חולקים שם אחד, כאילו הלשון שלנו ידעה מראש את מה שדון חואן טרח ללמד: הנשיבה הפיזית היא אצבעו של המופשט.

וזה איננו צירוף מקרים לשוני. זהו מעמד חורב (מלכים א' יט): אליהו עומד בהר, "ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' — לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש — לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש — לא באש ה'. ואחר האש — קול דממה דקה." הרוח הפיזית מבשרת ומקדימה, היא הולכת לפני ה' — אך איננה הוא; וההתגלות עצמה מגיעה דווקא בדממה.

ועכשיו הביטו בשם הספר שממנו לקוחים רוב המקורות במאמר הזה: "כח השקט" — The Power of Silence. הרי זה כמעט תרגום של "קול דממה דקה". ואצל דון חואן, הידיעה העליונה נקראת במפורש "הידע השקט" (silent knowledge) — ידיעה בלי מילים, שמגיעה כשהדו-שיח הפנימי נדם. המבנה זהה עד להדהים: הרוח מסמנת בדרך — בענף שעף, במערבולת אבק — אבל מדברת רק בדממה. דון חואן, בלי לדעת, שחזר את חורב: קודם הרוח, ואחר הרוח — הדממה הדקה שבה נשמע הקול.