אהבתו של דון חואן

"רק האהבה לישות המרהיבה הזאת יכולה להעניק חופש לרוחו של לוחם; וחופש הוא שמחה, יעילות והתמסרות מול כל סיכוי. זה השיעור האחרון."

— דון חואן, "סיפורי עוצמה"

מי שקורא את ספרי קסטנדה שם לב מתישהו לחסר מוזר: אלפי עמודים על מוות, פחד, עוצמה, חלימה ויקוש — וכמעט אף מילה על אהבה. אין פרק על אהבה. אין הדרכה על זוגיות, על אהבת הזולת, על חסד. בעולם שבו כל מורה רוחני שני פותח במילה הזאת, השתיקה בולטת.

האם זה מפני שדרך הלוחם היא דרך קרה, שאין בה מקום ללב? מי שמגיע עד הסצנה החותמת את "סיפורי עוצמה" מגלה שההפך הוא הנכון: השיעור האחרון של דון חואן, רגע לפני הפרידה הסופית, הוא כולו על אהבה. אם כך — למה השתיקה בכל שאר הדרך?

התשובה שמצטיירת מן הספרים פשוטה: מה שאנחנו רגילים לקרוא לו אהבה הוא, ברוב המקרים, משהו אחר. וכל עוד הדבר האחר הזה לא פורק — אין טעם לדבר על האמיתי.

מה שאנחנו קוראים לו אהבה

ב"כח השקט" דון חואן מתאר את העולם שמרכיב המיקום הרגיל של נקודת המאסף — המיקום שהוא מכנה "השתקפות עצמית". התיאור אינו מחמיא:

"עמדת ההשתקפות העצמית מכריחה את נקודת המאסף להרכיב עולם של חמלה מזויפת — אבל של אכזריות ואנוכיות ממשיות מאוד. בעולם הזה, הרגשות האמיתיים היחידים הם אלה שנוחים למי שחש אותם."

עולם של חמלה מזויפת ואכזריות ממשית. חשבו רגע על היחסים הרגילים בין אנשים קרובים: כמה מן ה"אכפתיות" היא באמת דאגה לזולת, וכמה ממנה היא דאגה לעצמנו — לתדמית, לנוחות, לפחד להישאר לבד? ב"מעברי קסם" קסטנדה מוסר אבחנה חדה עוד יותר ששמע מדון חואן, למרות "מחאותיו הנמרצות":

הבעיה היא שאיש אינו רוצה באמת לאהוב מישהו, אבל כל אחד מאיתנו רוצה שיאהבו אותו.

כדי להבין מה מתקלקל שם, כדאי להפריד בתוך מה שנקרא אהבה בין שני דברים שוני מהות: האהבה עצמה, וההיקשרות שנכרכת בה — הציפיות, התביעה שהאהוב יענה לנו, הפחד לאבד אותו. ההיקשרות מתחפשת היטב לאהבה, ולעיתים נדמה שהיא־היא עוצמת הרגש. אבל אפשר לשאול שאלה פשוטה: כשהמחשבה על אובדן האהוב מכווצת את הבטן — על מי אנחנו חושבים באותו רגע, עליו או על עצמנו שניוותר בלעדיו? התשובה מסגירה את טיבה של ההיקשרות: היא פחד ורחמים עצמיים.

ב"הצד הפעיל של האינסוף" קסטנדה ממחיש את זה בסיפור, בפרק שנקרא לא במקרה "המראה שלא יכולתי לשאת". חברו פיט מגיע אליו חבול ובוכה: הוא השתכנע שאשתו פטרישיה בוגדת בו, חנק אותה "עד שהוציא ממנה את האמת", הלך להתחשבן עם המאהב וחטף מכות בדרך. קרלוס מטלפן לפטרישיה, והיא מגיעה בתוך דקות: כורעת ברך לפני פיט, נשבעת שהיא אוהבת רק אותו ושאהבתם היא "עניין של חיים ומוות". שניהם בוכים, סולחים זה לזה ויוצאים מחובקים — היא במשקפי שמש שמסתירים את שטף הדם במקום שבו הכה אותה. חניקה ומכות בבוקר, שבועת אהבה בערב. בפרק שלפני כן — "סוף עידן: הדאגות העמוקות של חיי היום־יום" — קרלוס מגלה, דרך קלטות של מטופלים שהוא מנתח בעבודתו, שכל המתלוננים מדברים באותו קול בדיוק, הקול שלו עצמו; וכשהוא בא לדון חואן, מזועזע מכך שהוא שופט את חבריו, הוא מקבל תשובה שאינה משאירה פתח מילוט: "אתה המלך, ואתה בדיוק כמו חבריך. זאת האמת שמרעידה אותך."

כל אלה הם פניה של האהבה עם ההיקשרות. כשאנחנו "נקשרים" אנחנו מתמלאים בציפיות, אנחנו סוחטים, לפעמים אנחנו גם נהיים אובססיביים ורוצים לשלוט באחר ובמעשיו. מה שעומד מתחת לזה הוא הפחד מלאבד. הנתינה היא נתינה על תנאי.

מנגד — איך נראית אהבה בלעדיה? ב"כח השקט" מספר דון חואן סיפור מחייו שלו: בצעירותו, במסגרת משימה שהטיל עליו מורו, חי כבעל וכאב במשפחה. הוא החל ב"חיבה עמוקה אך מרוחקת" אל האישה ואל ילדיה — והחיבה המרוחקת הזאת אפשרה לו למלא את התפקיד בהתמסרות ובחשק. עם הזמן הפכה החיבה לתשוקה נואשת, והכול קרס: "נעלמה תחושת הריחוק — היא שנתנה לו את הכוח לאהוב. בלעדיה נותרו לו רק צרכים ארציים, ייאוש וחוסר תקווה." שימו לב להיפוך: הריחוק אינו אויב האהבה אלא מקורה. התשוקה הנואשת, שנראית לנו "יותר אהבה", היא ההיקשרות שהרסה אותה.

ב"מתת הנשר" קרלוס מתאר את הרגע שבו איבד את "הצורה האנושית" — כך נקרא בספרים השלב שבו נושרות התבניות הרגשיות הרגילות. לה גורדה זה עתה נהגה בו בבוגדנות, והוא מגלה להפתעתו שדבר לא נשאר מהעלבון:

לא נותרה בי שום טינה, לא ללה גורדה ולא לאיש. לא הייתה זו אדישות רצונית ולא ניכור. מעשיהם של אנשים שוב לא פגעו בי, כי לא היו לי עוד ציפיות משום סוג. שלווה מוזרה נעשתה הכוח השולט בחיי.

בלי ציפיות אין עלבון — ומיד מתברר שגם אין קרירות: דווקא מהמקום הזה קרלוס מפסיק לשפוט את לה גורדה ומתחיל להבין אותה. דון חואן, הוא נזכר, הזהיר מראש שהריחוק איננו חוכמה אוטומטית; יתרונו צנוע ומעשי — "הוא מאפשר ללוחם לעצור לרגע ולשקול מחדש את המצב". בנוסח הפרידה שקיבל קרלוס מלוחמי חבורת דון חואן חוזרת השורה: "מרוחק ונינוח, אזנק על פני הנשר אל החופש."

אצל טורס מופיע סיכום חד של שני המצבים, והוא קושר אותם בדיוק לשאלת האהבה:

קיומו של האדם הרגיל הוא בדידות מייסרת. הוא מחפש חברה — אך אינו מוצא את עצמו. אהבתו נשחקה, חלומו פנטזיה, וסקרנותו הטבעית הפכה לדאגה אישית גרידא; הדבר היחיד שנותר לו הוא ההיקשרויות שלו. בדידותו של הלוחם, לעומת זאת, היא כפינת סתר של אוהבים — מקום למי שמחפש קרן נידחת לכתוב בה שירים לאהובתו. אהבתו של הלוחם נמצאת בכל מקום, כי היא הארץ הזאת, שבה ינדוד זמן קצר כל כך.

זו התמונה במלואה: ההיקשרויות אינן אהבה, הן מה שנשאר כשהאהבה מתרוקנת. והאהבה בלי היקשרות אינה קרירות — היא זו שיש לה מקום לכתוב שירים. או אולי - אם אינך נקשר לאף אחד, אתה יכול לאהוב כל אחד.

התחפושת

מדוע כל כך קשה לראות את זה? כי הרגש הזה לא מגיע לבדו. ב"כח השקט" דון חואן חושף את השרשרת כולה:

המכשפים הסירו את המסכה מהחשיבות העצמית וגילו שהיא רחמים עצמיים המחופשים למשהו אחר. [...] הרחמים העצמיים הם האויב האמיתי ומקור אומללותו של האדם.

הרחמים העצמיים הם אמני תחפושת. קלרה, מורתה של טאישה אבלר ב"מעבר המכשפים", מונה את התחפושות המוכרות: החשיבות העצמית "באה אליך מחופשת לרחמים עצמיים, להתמרמרות מוסרית או לזעם קדוש". גם החמלה כלפי הזולת נבדקת באותה בדיקה. אצל טורס מובאת תשובת דון חואן לקרלוס, שראה את עצמו אדם שדואג לאנושות: "לרחם על הזולת נובע תמיד מדאגה לעצמי". והוא היה שואל, מצביע על אנשים ברחוב: "אולי אתה מאמין שאתה טוב מהם?"

זו בדיקה שכל אחד יכול לעשות לעצמו. כשאנחנו "מרחמים" על מישהו — מה אנחנו מרגישים בעצם? האם זה רצון ממשי בטובתו, או הקלה שאנחנו לא במקומו, ונגיעה נעימה של עליונות? כשאנחנו נעלבים ממי שאנחנו אוהבים — מי בדיוק נפגע שם?

מקום האין־רחמים

על הרקע הזה מתבהר הדגש המפתיע של "כח השקט". הספר, המאוחר והשיטתי שבספרי דון חואן, מכריז שחוסר־רחמים (ruthlessness) הוא "העיקרון הראשון של הכישוף", ומקדיש את מרכזו למיקום של נקודת המאסף שנקרא "מקום האין־רחמים" — הנקודה שבה הרחמים נעלמים.

הדרך שבה דון חואן מעביר את השיעור היא סיפור בפני עצמו: הוא "הופך את עצמו" לישיש רפה וסנילי, גורר את קרלוס המבוהל בין בתי קפה בגואדלחרה, עד שקרלוס — קרוע בין דאגה, בושה ורחמים על מורו ועל עצמו — נאלץ לזנוח את התמונה שיש לו על עצמו ולפעול. רק אז דון חואן מסביר מה בעצם קרה: נקודת המאסף שלו זזה ממקום ההשתקפות העצמית אל מקום האין־רחמים.

חשוב לדייק במה שהמונח הזה אינו:

"עבור מכשף, חוסר־רחמים איננו אכזריות. חוסר־רחמים הוא ההפך מרחמים עצמיים או מחשיבות עצמית. חוסר־רחמים הוא פיכחון."

לא קשיחות, לא אטימות לב — פיכחון. היכולת לראות את המצב כפי שהוא ולפעול, בלי שהעצמי המרחם על עצמו יעמוד באמצע. דון חואן אף מבחין בין חמלה לאמפתיה כשהוא מתאר את הנגואל אלייאס, שהסביר לו הכול בסבלנות, "עם קצת יותר ממשהו": "לא הייתי קורא לזה חמלה — אלא אמפתיה. לוחמים אינם מסוגלים לחוש חמלה, משום שהם כבר אינם מרחמים על עצמם. בלי הכוח המניע של הרחמים העצמיים, לחמלה אין שום משמעות."

כאן נסגר גם המעגל עם ההיקשרות שבה פתחנו. מהם, בעצם, הרחמים העצמיים? הם ההיקשרות העמוקה מכולן — ההיקשרות לצורה: לתמונת העצמי שהאדם נושא ומגונן עליה. ב"כח השקט" הקשר הזה מפורש. העמדה הרגילה של נקודת המאסף נקראת שם "עמדת ההשתקפות העצמית", ותמונת העצמי והמיקום מחזיקים זה את זה: ברגע שנקודת המאסף זזה, אומר דון חואן, "תמונת העצמי אינה יכולה עוד להתקיים" — ומנגד, כל עוד האדם אוחז בתמונה, הנקודה אינה זזה. כשקרלוס סובל מחוסר יציבות, דון חואן מאבחן שנקודת המאסף שלו טרם התייצבה במקומה החדש בגלל "שאריות של רחמים עצמיים" — הרחמים העצמיים הם הדבק של המיקום הישן. אצל טורס הניסוח אנרגטי: קיבוע נקודת המאסף צורך כמויות עצומות של אנרגיה, והאנרגיה הדחוסה הזאת היא "היוצרת השתקפות של העצמי".

מכאן מתבהר מדוע המקום שבו הרחמים נעלמים נקרא דווקא מקום: הוא מיקום אחר של נקודת המאסף, לא הישג מוסרי. לוותר על הרחמים העצמיים אין פירושו להשתפר במידות — פירושו להרפות מההיקשרות לצורה; וכשההיקשרות הזאת מרפה, הנקודה חופשית לנוע. האהבה בלי היקשרות ותנועת נקודת המאסף הן אפוא אותו שחרור עצמו, הנראה משני צדדים.

האהבה שנשארת

כאן מגיע הצד השני, המפתיע: בכל סצנה שבה מישהו נדרש לוותר על הרחמים העצמיים — מה שנשאר בידיו הוא אהבה.

הדוגמה החזקה ביותר נמצאת ב"הצד הפעיל של האינסוף". במסגרת השחזור דון חואן שולח את קרלוס לסגור את החשבון הכבד בחייו: פרשת שתי האחיות שאהב בו־זמנית בצעירותו, פרשה שנגמרה בכך ששלושתם ברחו איש לדרכו, הרוסים. כשקרלוס שוקע בסיפור העצוב, דון חואן דורש:

"נצח את הרחמים העצמיים שלך עכשיו. נצח את הרעיון שנפגעת — ומה יש לך כשארית שאינה ניתנת לצמצום?"

תשובתו של קרלוס: "אהבתי הבלתי־משוחדת אליהן." דון חואן מורה לו למצוא כל אחת מהן פעם אחת אחרונה — לא כדי לחדש דבר, אלא כדי לעטוף אותן בכל החיבה שחש, "בלי הקולות הזועמים של ההאשמה, הרחמים העצמיים או האגומניה". כשקרלוס אכן מוצא את פטרישיה הוא מסכם: "דון חואן צדק. משוחרר מהאשמות, כל מה שנותר לי היו רגשות."

זו הנוסחה במלואה. הרחמים העצמיים אינם חלק מהאהבה — הם מה שמסתיר אותה. מסלקים אותם, ומה שנשאר הוא האהבה עצמה, נקייה.

באותו ספר שבו נחשפת "תבנית האדם" — "האש מבפנים" — קרלוס מוצף חיבה כלפי ישות שאין לה דבר לתת לו, ומבין פתאום משהו שדון חואן אמר לו שוב ושוב: "חיבה אמיתית אינה יכולה להיות השקעה." זו ההגדרה החיובית המפורשת ביותר של אהבה בכל הספרים. דון חואן מיישם אותה גם על עצמו: "נהגתי בך ללא דופי, והללא־דופי שלי כלפיך אינו השקעה. אינני מגדל אותך כדי שתטפל בי כשאהיה חלוש."

יש בספרים גם צד מעשי לגמרי לעניין. לה גורדה, ב"הטבעת השנייה של העוצמה", מספרת מה הייתה המשימה שקיבלה מהנגואל בנקודת המפנה של חייה: "לתת את מה שלא היה לי — אהבה וחיבה." לא לחכות לרגש, לא לחפש מי יאהב אותה — לתת, דווקא ממקום החוסר. זו אולי העצה המעשית היחידה על אהבה בכל כתבי החבורה.

האהבה הגדולה

נשאר להסביר את המוטו שבראש המאמר. הסצנה החותמת את "סיפורי עוצמה" — רגעים לפני שקרלוס ופבליטו קופצים אל התהום ונפרדים ממוריהם לתמיד — היא המקום היחיד שבו דון חואן מדבר על אהבה בהרחבה, בלי הסתייגות. דון חנארו "שוחה" על האדמה, מחבק אותה, ודון חואן מסביר: "אהבתו של חנארו היא העולם. האדמה יודעת שחנארו אוהב אותה, והיא מעניקה לו מדאגתה." ואז:

"זו חיבתם המובהקת של שני לוחמים. האדמה הזאת, העולם הזה. עבור לוחם לא תיתכן אהבה גדולה מזו."

"רק אם אוהבים את האדמה הזאת בתשוקה שאינה מתפשרת, אפשר להשתחרר מהעצבות. לוחם הוא תמיד שמח, משום שאהבתו אינה משתנה, ואהובתו — האדמה — מחבקת אותו ומרעיפה עליו מתנות שלא תיאמנה."

מדוע דווקא האדמה? אולי מפני שזו האהבה היחידה שאין בה שום אפשרות של עסקה. האדמה אינה חייבת לנו דבר, איננו יכולים להיעלב ממנה, אין חשבון של מי נתן יותר. מול האדמה אין למי לרחם על עצמו. זו אהבה שכולה נתינה של הלב — ולכן דווקא היא, אומר דון חואן, מלמדת חופש: "הישות המקסימה הזאת, החיה עד נבכיה האחרונים ומבינה כל רגש, הרגיעה אותי, ריפאה אותי מכאביי, ולבסוף — כשהבנתי במלואה את אהבתי אליה — לימדה אותי חופש."

זו גם, בעצם, "הדרך עם לב" מהספר הראשון — השאלה היחידה שדון חואן מציב בפני כל דרך: יש לה לב או אין. הדרך אינה קרה. היא אוהבת ומעניקה לכולם באופן שווה מבלי "להיקשר" מבלי לצפות לתמורה מאיש.

---

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה וחבורתו:

- "כח השקט" (The Power of Silence) — פרקים 9–11: מקום האין־רחמים, "חמלה מזויפת", חוסר־רחמים כפיכחון, סיפור נישואיו של דון חואן, "הללא־דופי אינו השקעה". - "סיפורי עוצמה" (Tales of Power) — הסצנה החותמת: אהבת הלוחם לאדמה, "השיעור האחרון". - "מסע לאיקסטלן" (Journey to Ixtlan) — שיעורי הצייד: "אינך סוחט את האנשים שאתה אוהב". - "מציאות נפרדת" (A Separate Reality) — פרק השטות המבוקרת: לחבב ולהיות מחובב. - "הטבעת השנייה של העוצמה" (The Second Ring of Power) — סיפור הילד; משימתה של לה גורדה: לתת את מה שאין. - "מתת הנשר" (The Eagle's Gift) — אובדן הצורה האנושית: ריחוק, היעלמות הציפיות, "מרוחק ונינוח". - "האש מבפנים" (The Fire from Within) — תבנית האדם: "חיבה אמיתית אינה יכולה להיות השקעה". - "הצד הפעיל של האינסוף" (The Active Side of Infinity) — פרקים 5–6 ("המראה שלא יכולתי לשאת"): קלטות המטופלים, הפסיכיאטר, פיט ופטרישיה, "אתה המלך"; פרשת שתי האחיות: "האהבה הבלתי משוחדת" כשארית שאחרי הרחמים העצמיים. - "מעברי קסם" (Magical Passes) — "איש אינו רוצה לאהוב, כל אחד רוצה שיאהבו אותו". - טאישה אבלר, "מעבר המכשפים" (The Sorcerers' Crossing) — התחפושות של החשיבות העצמית; קבלת היעדר האהבה. - ארמנדו טורס, "מפגשים עם הנגואל" (Encounters with the Nagual) — אהבה כחוב רגשי; רחמים על הזולת כדאגה לעצמי; בדידות האדם הרגיל וההיקשרויות מול בדידות הלוחם.