אפיקטטוס ודרך הלוחם (חלק ג')

"תוכל לכבול את רגלי — אבל את רצוני אפילו זאוס עצמו לא יוכל להכניע." — אפיקטטוס, "שיחות", ספר א

בשני המאמרים על דרך הלוחם הלכנו את הדרך כולה: מן האדם הרגיל — "עלה הנתון לחסדי הרוח" — דרך הצייד והלוחם, המוות כיועץ, פירוק החשיבות העצמית והרודן הקטן, ועד ללא־דופי, השטות המבוקרת וריקוד המוות. במאמר המבוא ("כישוף מהו?") הובטח דבר נוסף: להראות שדרך ההתפתחות של דון חואן איננה קניין של תרבות אחת. המאמר הזה מקיים את ההבטחה עם המקבילה המפתיעה מכולן — עבד יווני צולע שחי לפני כאלף ותשע מאות שנה.

הרקע בכמה שורות. אפיקטטוס (Epictetus, ‎55–135 לספירה בקירוב) נולד עבד בפריגיה שבאסיה הקטנה. שמו בכלל איננו שם — "אפיקטטוס" ביוונית פירושו "הנרכש". הוא היה צולע, חסר כול, וכשגורשו הפילוסופים מרומא לימד בעיירה נידחת ביוון עד יום מותו. הוא לא כתב דבר; תלמידו אריאנוס רשם את שיעוריו בעל־פה, והם שהגיעו אלינו כ"שיחות" (הדיאטריבות) וכמדריך המעשי הקצר, ה"אנכירידיון". דון חואן מאטוס — אינדיאני יאקי זקן, חסר רכוש, בביתו הדל שבמדבר סונורה — מלמד תלמיד אחד "דרך חיים של לוחם". בין השניים תהום של זמן, של שפה ושל תרבות. ולמרות זאת, כשמניחים את "מסע לאיקסטלן" ליד ה"שיחות", המקבילות אינן קווים כלליים. הן כמעט מילוליות.

והערת מסגרת ביושר: הטענה כאן איננה שקסטנדה "העתיק" מאפיקטטוס (אף שכאיש אקדמיה ודאי הכיר את הסטואיקנים). הטענה מעניינת יותר: אם שתי מסורות שצמחו בנפרד מתכנסות לאותן פרקטיקות בדיוק — סימן ששתיהן חופרות באותה אמת על נפש האדם. יצור שמודע למותו, שרוב סבלו בא מדעותיו שלו — המבנה הזה אחד הוא בפריגיה ובסונורה. ומי שחפר עמוק מספיק באחד משני הקצוות, יפגוש את החופר מן הקצה השני.

א. מאמן ההיאבקות — "הכול כאתגר"

נתחיל מן המשפט שהגדרנו במאמרי דרך הלוחם כמשפט החשוב ביותר בקורפוס כולו:

"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל ללוחם הוא שהלוחם מקבל את הכול כאתגר, ואילו האדם הרגיל מקבל את הכול או כברכה או כקללה."

— "סיפורי עוצמה", חלק שני

ועכשיו שמעו את אפיקטטוס. בפרק שכותרתו "הנסיבות" ("שיחות" א, כד) עומד מולו תלמיד מבוהל, שעומד לצאת אל רומא — עיר שבאותם ימים, תחת קיסרים שרדפו פילוסופים, יכלה לעלות לאדם בחייו. התלמיד רואה בנסיעה הזאת אסון שנפל עליו. אפיקטטוס איננו מרגיע אותו ואיננו מציע לו דרך להתחמק; הוא מציע לו לקרוא מחדש את מה שקיבל:

"הנסיבות — הקשיים — הן המראות לבני האדם מה הם. לפיכך, כשנופל עליך קושי, זכור שאלוהים, כמאמן היאבקות, זימן לך יריב צעיר וקשוח. לשם מה? כדי שתיעשה מנצח אולימפי — ואת זה אין משיגים בלא זיעה. לדעתי, לא היה אדם שקיבל קושי מועיל יותר מן הקושי שקיבלת אתה — אם רק תבחר להשתמש בו כדרך שאתלט משתמש ביריבו הצעיר."

— "שיחות" א, כד

ואפיקטטוס ממשיך שם במשל שני, מפורש עוד יותר: אתה נשלח לרומא כצופה (scout) — סייר שנשלח לפני המחנה לבדוק את השטח. "איש אינו שולח צופה פחדן, שאם רק ישמע רעש ויראה צל אי־שם, יבוא במרוצה, נבעת, ויודיע שהאויב כבר כאן." והוא מזכיר לתלמיד מי נשלח לפניו באותה שליחות עצמה: דיוגנס, שנשבה ונמכר לעבדות — "והצופה ההוא חזר עם דיווח אחר: המוות איננו רעה; התהילה — רעש של מטורפים. ואמר: אין אויב בשטח; הכול שלום."

זו איננה סתם קרבת רוח לדון חואן; זו אותה תמונה ממש. הצרה איננה ברכה ואיננה קללה — היא יריב אימונים, שנשלח בכוונה, ושמידת קשיותו היא מידת המתנה. "לא היה אדם שקיבל קושי מועיל יותר משקיבלת אתה" של אפיקטטוס הוא, כמעט מילה במילה, "לוחם שנתקל ברודן קטן הוא בר מזל" של דון חואן — ועוד נשוב לזה בסעיף הרודן הקטן. ושימו לב גם לקצה החוט שאפיקטטוס נותן כאן: הקושי "מראה לאדם מה הוא". גם אצל דון חואן הרודן הקטן הוא קודם כול מכשיר אבחון — מי שנשבר מולו, חשיבותו העצמית עוד חיה.

ב. חלוקת השליטה — הגרסה הסטואית לכלכלת האנרגיה

היסוד שעליו בנויה כל הסטואה של אפיקטטוס הוא הבחנה אחת, שנמסרת בפתח ה"שיחות" וחוזרת בהן מאות פעמים: יש דברים שבכוחנו — הדעות, הרצונות, המעשים שלנו; ויש דברים שאינם בכוחנו — הגוף, הרכוש, המוניטין, מעשי הזולת. כל אומללות אנושית נולדת מבלבול אחד: לתלות את שלוותך במה שאינו בכוחך.

וכדי שהדברים לא יישארו תאוריה, אפיקטטוס — עבד משוחרר שמלמד תלמידים שחיו תחת עריצות ממשית — מעמיד את ההבחנה במבחן הקשה ביותר שלה: דו־שיח עם עריץ. העריץ מאיים: אכבול אותך. ואפיקטטוס עונה:

"מה עלי להחזיק מוכן בנסיבות כאלה? רק את זאת: מה שלי ומה אינו שלי, מה מותר לי ומה אינו מותר לי... אתה אומר: אכבול אותך. בן אדם, על מה אתה מדבר? אותי? תכבול את רגלי — אבל את רצוני אפילו זאוס עצמו לא יוכל להכניע."

— "שיחות" א, א

ומה אצל דון חואן? הלוחם אינו יכול לשלוט בעולם — העולם הוא מסתורין שאין לו פשר, והעוצמה שהוא צד "איננה שלו באמת, לעולם". מה כן בכוחו? דבר אחד: מעשיו שלו. וכך הגדרנו במאמרי דרך הלוחם את המטבע היחיד של הלוחם:

"ללא־דופי אינו אלא שימוש נכון באנרגיה. לדבריי אין שום נגיעה למוסר. חסכתי אנרגיה — וזה עושה אותי ללא־דופי."

— "האש מבפנים", פרק 2

שתי הדרכים מציבות את אותה משוואה: חירות = צמצום תחום האחריות למה שבאמת שלך, ומחויבות מוחלטת בתוך התחום הזה. ה"ללא־דופי" של דון חואן ו"השימוש הנכון ברשמים וברצון" של אפיקטטוס הם אותו מושג — מצוינות בפעולה עצמה, ואדישות גמורה לפירותיה.

ומכאן גם המקבילה ל"כמות העבודה זהה". דון חואן טוען שהאומללות איננה ברירת מחדל אלא עבודה במשרה מלאה — "או שאנחנו עושים את עצמנו אומללים, או שאנחנו עושים את עצמנו חזקים; כמות העבודה זהה". אפיקטטוס מלמד בדיוק את החשבון הזה מן הכיוון השני: הסבל שלנו איננו יושב בדברים עצמם אלא בדעות שאנו מחזיקים עליהם — כלומר במשהו שאנחנו מייצרים ומתחזקים בעצמנו, בעמל יומיומי. מי שמפסיק לממן את הדעות המזיקות לא נעשה אדיש; הוא נעשה פנוי. שניהם רואים באומללות תעשייה — ובחירות, סגירה של מפעל מפסיד.

ג. המוות כיועץ — "הציבו מולי את המוות"

זו אולי המקבילה החזקה מכולן. ראינו שדון חואן מעמיד את כל הדרך על נוכחות אחת:

"המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש לנו. בכל פעם שאתה חש, כדרכך תמיד, שהכול הולך רע ואתה עומד להימחות — פנה אל מותך ושאל אם כך הדבר. מותך יגיד לך שאתה טועה; ששום דבר אינו חשוב באמת מחוץ למגעו. מותך יגיד לך: 'עדיין לא נגעתי בך.'"

— "מסע לאיקסטלן", פרק 4

ואפיקטטוס? התרגול המרכזי שהוא נותן לתלמידיו הוא בדיוק זה — לא מחשבה מבהילה על הסוף, אלא שימוש יומיומי בו ככלי עבודה שמחזיר פרופורציות. הסצנה: תלמיד צעיר, שסיים את לימודיו ועומד לצאת מבית המדרש אל העולם, מתגאה לפני המורה בהישגיו — הרי קראתי לפניך את חיבוריי! והתשובה מגדירה מחדש מהי בכלל בחינת הגמר של הפילוסופיה:

"אל תאמר: ראו איך אני בונה דיאלוגים. אמור: ראו איך אינני מתאכזב במה שאני חפץ בו. הציבו מולי את המוות — ותראו. הציבו מולי כאב, כלא, קלון — זו התצוגה הראויה לצעיר שיצא מבית המדרש... עמלו בהגות על המוות, על כבלים, על גלות."

— "שיחות" ב, א

ובפרק הפותח של ה"שיחות" הוא מדגים איך נראית ההגות הזאת הלכה למעשה. הוא מספר שם לתלמידיו על לַטֶרָאנוּס, אציל רומאי שנירון גזר עליו עריפה: הלה הושיט את צווארו, המכה הראשונה הייתה רפה מדי — והוא הושיט את צווארו שוב. מיד אחרי הסיפור באות השאלות, בגוף ראשון, כתרגיל שכל תלמיד אמור לומר לעצמו:

"עלי למות. האם עלי אפוא למות מקונן? עלי להיאסר. האם עלי גם לקונן על כך? עלי לצאת לגלות. האם מונע ממני איש לצאת מחייך, שמח ושבע רצון?"

— "שיחות" א, א

אצל שניהם המוות איננו נושא מורבידי אלא טכנולוגיה של חירות: המודעות המתמדת אליו היא שממוססת את הקטנוניות. דון חואן אומר שכשאתה קצר רוח, די ש"תפנה שמאלה" ותחוש שבן לווייתך שם — ו"כמות עצומה של קטנוניות נושרת ממך". אפיקטטוס עונה לאותה שאלה באותה תשובה: מול המוות, הכלא והגלות, איזה מקום נשאר לחנופה, לקנאה, לתלונה?

ההבדל הסגנוני יפה כשלעצמו: אצל דון חואן המוות מואנש — צל אורב במרחק מגע משמאל; אצל אפיקטטוס הוא תרגיל הגות. אבל הפרקטיקה זהה — התייעצות יומיומית עם הסוף. וכאן אי אפשר שלא להוסיף את המקבילה מבית: כשרבי אליעזר אומר "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י), ותלמידיו שואלים וכי אדם יודע באיזה יום ימות — התשובה היא בדיוק תשובת דון חואן: משום שאינו יודע, יחיה כל יום כיומו האחרון. "המוות כיועץ" איננו המצאה אינדיאנית ולא יוונית; הוא שייך לכל מי שהעז להביט.

וממנו נגזר, אצל שניהם, אותו כלל מעשי עליון. דון חואן: "יהי כל מעשה ממעשיך קרבך האחרון עלי אדמות. רק בתנאים אלה תהיה למעשיך העוצמה הראויה להם. אחרת יהיו הם, כל ימי חייך, מעשיו של אדם הססן." אפיקטטוס מצווה "עמלו בהגות על המוות" לא כדי להשבית את החיים אלא כדי להעיר אותם: החיים בצל הסוף אינם חיים מצומקים — הם החיים היחידים בגודל מלא.

ד. "חשוב שאתה אף אחד" — החשיבות העצמית

ראינו שדון חואן מכריז על החשיבות העצמית שהיא "האויב הגדול ביותר שלנו", ושמה שמחליש אותנו הוא "תחושת העלבון ממעשיהם וממחדליהם של בני אדם". ועכשיו הקשיבו לאפיקטטוס — באותו קטע עצמו שראינו זה עתה, אל אותו תלמיד צעיר שיצא מבית המדרש. אחרי שהגדיר לו את בחינת הגמר האמיתית, אפיקטטוס מוסיף לו אזהרת דרך אחת, למקרה שיצליח והעולם יתחיל למחוא לו כפיים:

"ואם ישבח אותך איש — אל תקבל זאת; חשוב שאתה אף אחד ושאינך יודע דבר. הראה שאתה יודע רק זאת: איך לעולם לא להתאכזב ברצונך, ואיך לעולם לא ליפול אל מה שביקשת להימנע ממנו."

— "שיחות" ב, א

ובמקום אחר הוא מסביר איך הוא עצמו בוחן אדם: לא לפי הצהרותיו אלא כדרך שבוחנים אתלט, מקצה אחר מקצה — ניצח בתחרות הראשונה? יפה. ומה בשנייה? ומה אם בחום הכבד? ומה אם באולימפיה? וכך הוא עורך, אחד לאחד, את מסלול המכשולים של החשיבות העצמית:

"מיהו הבלתי־מנוצח? זה שדבר מן הדברים שאינם תלויים ברצון אינו מטריד אותו... ומה אם יהיה זה מעט מוניטין? ומה אם גנאי? ומה אם שבח? ומה אם מוות? הוא גובר על הכול. זהו האתלט הבלתי־מנוצח שלי."

— "שיחות" א, יח

"היה אף אחד" של אפיקטטוס ו"איבוד החשיבות העצמית" של דון חואן הם אותה כירורגיה: הסרת הדימוי העצמי כמושא שיש להגן עליו. והרווח, אצל שניהם, זהה ומנוסח כמעט באותן מילים: דון חואן אומר שבלי חשיבות עצמית "אנחנו בלתי פגיעים"; אפיקטטוס קורא לתלמידו "הבלתי־מנוצח". ההיגיון אחד: מי שאין לו "אני" מנופח להגן עליו — אין נקודה שבה אפשר לתפוס אותו. "לוחם עשוי להיפצע, אך לא להיעלב": הפציעה היא עובדה בעולם; העלבון הוא תוצר של החשיבות העצמית, ומשזו נעקרה — אין למי להיעלב.

חז"ל נתנו לאותו מנגנון את הניסוח הכלכלי ביותר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא) — לא "מרשיעין את האדם": מוציאין אותו מן העולם. בדיוק כפי שראינו במאמרי דרך הלוחם: החשיבות העצמית איננה חטא, היא הוצאה אנרגטית שאין לה כיסוי.

וכאן גם עלינו לרשום הבדל דק ביושר: מחיקת ההיסטוריה האישית של דון חואן כוללת ערפול אקטיבי — אל תספר לאיש מי אתה, צור סביבך ערפל. אפיקטטוס לעולם לא היה מציע דבר כזה: החכם הסטואי חי בגלוי וממלא את תפקידיו החברתיים — אב, אזרח, חבר. הסטואי שקוף וענו; הלוחם חמקמק וענו.

ה. שליטה והתמסרות — מצב הרוח של לוחם ביוונית

במאמרי דרך הלוחם ראינו שחתימת הדרך כולה היא פרדוקס אחד: שליטה והתמסרות בעת ובעונה אחת — "הטיפוס על הקיר בחושך דרש שתאחז בעצמך ותרפה מעצמך בעת ובעונה אחת. לזה אני קורא מצב הרוח של לוחם."

עכשיו קראו שוב את אפיקטטוס על המוות והכלא: "עלי להיאסר. האם עלי גם לקונן?" יש כאן בדיוק אותה כימיה של שני הפכים. כלפי הגזירה — קבלה גמורה, בלא קינה ובלא מאבק: זו ההתמסרות. כלפי התגובה — ריבונות גמורה, שאיש אינו יכול לגעת בה: זו השליטה. הסטואיקנים קראו לזה "לרצות את מה שקורה" — לא כניעה, אלא יישור הרצון עם המציאות תוך שמירה מוחלטת על המעשה הנכון. ודון חואן: "הוא מחשב הכול — זו השליטה. אך משתמו חישוביו, הוא פועל. הוא מרפה — זו ההתמסרות. לוחם איננו עלה הנתון לחסדי הרוח."

גם כלל ההחלטות של הלוחם — "דאג וחשוב לפני שאתה מקבל החלטה כלשהי; אך משקיבלת אותה — צא לדרכך חופשי מדאגות וממחשבות" — הוא סטואיות טהורה: שקילה קפדנית בתחום שבכוחך, ואחריה שלווה גמורה, כי התוצאה כבר איננה בתחומך. האדם הרגיל, כרגיל, עושה בדיוק הפוך: מחליט בקלות דעת ומתייסר אחר כך.

ועוד נקודת מפגש שאי אפשר להחמיץ: שוויון הנפש של שניהם איננו קהות חושים אלא עמדה פעילה, כמעט עליזה. דון חואן צוחק בלי הרף ומלמד שהלוחם ניגש לקרבו האחרון בשמחה; אפיקטטוס מלגלג, מקניט ומבדח את תלמידיו לכל אורך ה"שיחות". ושניהם הגיעו לאותו מקום מאותה ביוגרפיה: העבד הצולע והאינדיאני המנושל איבדו הכול — חוץ מהדבר האחד שאי אפשר לקחת.

ו. הרודן הקטן — "הקושי המועיל ביותר"

עכשיו אפשר לסגור את המעגל שפתחנו בסעיף א. ראינו במאמרי דרך הלוחם את התרגיל המתקדם מכולם: הלוחם נעזר ברודן קטן — מְעַנֶּה, עריץ, מטרידן — כבית אימון לעקירת החשיבות העצמית. "לוחם שנתקל ברודן קטן הוא בר מזל. אם אינך פוגש אחד בדרכך — עליך לצאת ולחפש."

והנה אפיקטטוס, באותו פרק על הנסיבות: אלוהים, "כמאמן היאבקות, זימן לך יריב צעיר וקשוח... לדעתי, לא היה אדם שקיבל קושי מועיל יותר מן הקושי שקיבלת אתה." אותה תזה בדיוק, עד פרטיה: המענה איננו תקלה בדרך — הוא הדרך; חומרת המענה היא גודל המתנה; והתנאי הוא אחד — "אם רק תבחר להשתמש בו כדרך שאתלט משתמש ביריבו". גם אצל דון חואן הרודן מועיל רק ללוחם שניגש אליו במלוא הציוד — בראייה אסטרטגית, בלא רחמים עצמיים; לאדם רגיל זו פשוט טרגדיה.

הבדל אחד בכל זאת יש, והוא מאלף: אצל אפיקטטוס את היריב זימן אל טוב, מאמן שרוצה בניצחונך. אצל דון חואן "הרוח" מזמנת את הרודן, אבל היא איננה אב אוהב — היא כוח עצום ואדיש. הסטואי מתאמן בזירה של בית אבא; הלוחם מתאמן בשטח פתוח. על ההבדל הזה — בסעיף ההבדלים.

ז. שטות מבוקרת — השחקן בהצגה

ראינו שפסגת הדרך היא ה"שטות המבוקרת": איש הדעת יודע ששום דבר אינו חשוב יותר מדבר אחר — ובכל זאת הוא "בוחר מעשה כלשהו ועושה אותו כאילו הוא חשוב לו... ובהשלימו את מעשיו הוא נסוג בשלום, ואין זה מעניינו כלל אם היו מעשיו טובים או רעים, אם הצליחו או נכשלו."

ולאפיקטטוס יש את המשל המפורסם ביותר שלו. הוא מופיע ב"אנכירידיון" — "ספר היד": המדריך הקצר שזיקק אריאנוס מן ה"שיחות" כדי שתלמיד יוכל לשאת אותו עמו לכל מקום, חמישים ושלוש הוראות לחיי יום־יום. וההוראה השבע־עשרה היא זו:

"זכור שאתה שחקן בהצגה, מן הסוג שבחר המחבר. קצרה — קצרה; ארוכה — ארוכה. אם רצה שתגלם קבצן — גלם גם אותו בכישרון; וכך אם נכה, אם מושל, אם אדם פשוט. שלך הוא זה: לשחק יפה את התפקיד שניתן; לבחור אותו — של אחר."

— "אנכירידיון", יז

זהו אותו מבנה נפשי כפול בדיוק: מרחק פנימי גמור, ומעורבות חיצונית גמורה. השחקן הטוב אינו מתבלבל לחשוב שהוא הדמות — ובכל זאת הוא משחק אותה בכל לבו. ההבדל היחיד, ושוב הוא מטפיזי ולא מעשי: אצל אפיקטטוס יש מחבר להצגה, והתפקיד נבחר בחכמה; אצל דון חואן אין מחבר — יש רק הרצון המחושל של הלוחם, שהוא לבדו "שולט בשטות של חייו". הסטואי משחק בהצגה של מחזאי גדול; איש הדעת משחק בהצגה שהוא יודע שאין לה מחזאי — וזו, אם תרצו, דרגת קושי גבוהה עוד יותר של אותו תרגיל.

ח. הצייד — קשב, חסכנות, אי־נגישות

גם למדרגה הראשונה של הדרך, מדרגת הצייד, יש מקבילות מדויקות. שלוש עיקריות:

הקשב. הצייד של דון חואן חי בערנות מוחלטת; "הוא משאיר מעט מאוד ליד המקרה". ולאפיקטטוס יש פרק שלם, "על הקשב" ("שיחות" ד, יב), שנשמע כאילו נאמר בסונורה. הפרק בנוי כדו־שיח עם תלמיד שמבקש לעצמו חופשה קטנה מן הפילוסופיה — יום אחד של היסח דעת, מה כבר יקרה — ואפיקטטוס לא נותן לו אפילו את זה:

"כשהרפית מן הקשב לזמן־מה, אל תדמה שתשוב אליו מתי שתבחר... היום אני בוחר לשחק. — ובכן, האם אינך צריך לשחק בקשב? — אני בוחר לשיר. — ומה מונע ממך לשיר בקשב? האם יש חלק מהחיים שהקשב אינו חל עליו?"

— "שיחות" ד, יב

"אין החלטות קטנות" של הלוחם ו"אין חלק מהחיים שפטור מקשב" של אפיקטטוס הם אותו עיקרון: הדרך אינה נשמרת לרגעים גדולים; היא נבנית או נהרסת באיך שאתה אוכל, הולך ומדבר. ושניהם משמיעים את אותה אזהרה: הקשב שאבד אינו חוזר "כשתבחר" — היסח הדעת הוא הרגל שגדל מאליו.

החסכנות ואי־הנגישות. דון חואן מלמד "לגעת בעולם במשׂורה" — "לאכול מעט מכל דבר, לא לסחוט את העולם עד תום... הצייד שותה מעט מכל בארותיו ולעולם אינו מרוקן אחת מהן". וזו האסקזה הסטואית בהתגלמותה: אפיקטטוס, שחי בעוני גמור — מספרים שהחזיק מנורת ברזל אחת, וגם אותה גנבו — מלמד שהצרכים המצומצמים הם החירות עצמה. מי שזקוק למעט, אי אפשר לאיים עליו בהרבה. כל תלות היא ידית שבאמצעותה העולם מסובב אותך; מעט ידיות — מעט סיבובים.

ושבירת השגרות — כאן דווקא הבדל מאלף. הצייד של דון חואן שובר את שגרותיו כדי לחדול מלהיות טרף; לאפיקטטוס אין שום עניין בלהיות בלתי צפוי — כי בעולמו אין מי שאורב. לגורל הסטואי אין מארבים אישיים; בעולמו של דון חואן העולם מלא כוחות צדים, והצפיוּת עצמה היא פרצה. אותה פרקטיקת ערנות, שתי מטפיזיקות שונות.

ט. ההבדלים האמיתיים — ומה שהם מלמדים

הקבלה שאינה מודה בהבדלים היא שטחית. הנה הם, מן הקל אל הכבד:

חברה מול בדידות. אפיקטטוס שולח את תלמידו חזרה אל השוק, המשפחה והעיר — התפקידים החברתיים הם זירת התרגול. דון חואן מוביל את קסטנדה החוצה — מחיקת היסטוריה, ניתוק, דרך שהיא ביסודה בודדה. הסטואה היא דרך של אזרח; דרך הלוחם — של צייד יחיד.

היעד הסופי. החכם הסטואי רוצה לחיות נכון ולמות נכון — ותו לא. דון חואן רוצה יותר: "ראייה", עולמות אחרים, חירות מוחלטת מן המצב האנושי עצמו. כאן דרך הלוחם חוצה מ"דרך ההתפתחות" אל צד ה"טכניקות" — ומי שקרא את "כישוף מהו?" מכיר את ההסתייגות שהוצגה שם מן החלק ההוא.

מקום התבונה. בפרק על ההרגלים ("שיחות" ב, יח) מלמד אפיקטטוס שכל כניעה לרגש מזינה את ההרגל — "הייתי כועס כל יום; אחר כך יום אחר יום; אחר כך כל שלושה ימים... ואם עברו שלושים יום בלא כעס — הקרב קורבן תודה לאל" — ומכאן הוראתו: עצוֹר את הרושם בשער, עוד לפני שנעשה רגש — "רושם, חכה לי מעט; תן לי לראות מי אתה ומה אתה נושא; תן לי לבחון אותך" — והעמד אותו למשפט ההיגיון. התבונה, אם כן, היא השופט העליון. דון חואן עוצר גם הוא את הזרם האוטומטי — אבל אצלו עצירת הדו־שיח הפנימי נועדה להשתיק גם את התבונה עצמה, שהרי היא־היא המספרת הראשית של "התיאור". הסטואי מזקק את השכל; הלוחם משעה אותו. זה הבדל אמיתי ואין לטשטש אותו — ובכל זאת שימו לב: התרגול הראשון זהה. שתי הדרכים מתחילות באותה עצירה; הן נפרדות רק בשאלה מה עושים בשקט שנוצר.

אלוהים מול הכוונה. וזה העמוק מכולם. עולמו של אפיקטטוס מושגח: זאוס — הלוגוס — הוא אב טוב, והחכם משתף פעולה עם תוכנית קוסמית נדיבה; הקושי נשלח על ידי מאמן אוהב. עולמו של דון חואן איננו נדיב: הרוח, הכוונה, הנשר — עצומים, זרים ואדישים; "העוצמה שכבש הלוחם איננה שלו באמת, לעולם". הסטואי חי בבית; הלוחם חי בפלא מסוכן. ומנקודת מבט יהודית אפשר לומר בפשטות: דווקא כאן אפיקטטוס קרוב לבית לאין ערוך — עולם מושגח, שהעבודה בו היא יישור רצון האדם עם רצון בוראו. "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד) — משפט שאפיקטטוס היה חותם עליו, ושדון חואן היה משאיר בצריח.

סיכום — הלוחם בבגדי עבד

מה נשאר מן ההשוואה? קודם כול — עדות. דון חואן מציג את דרכו כירושת "רואים" קדמונים ממקסיקו העתיקה; אפיקטטוס לא שמע מעולם על טולטקים. ובכל זאת: הכול כאתגר ולא כברכה או קללה; חלוקה חדה בין מה שבכוחך למה שלא; המוות כיועץ יומיומי וכל מעשה כאחרון; עקירת החשיבות העצמית עד "היה אף אחד"; שליטה והתמסרות כאחת; המענה כמאמן; והפעולה השלמה שאיננה תלויה בתוצאה — כל אבן בבניין הזה מונחת בשני הבניינים, באותו מקום בדיוק.

כשמפשיטים מדרך הלוחם את המטפיזיקה שלה ומן הסטואה את הפיזיקה שלה, נחשף אותו שלד: פרקטיקה של חירות פנימית, הנקנית במשמעת, בענווה ובזיכרון המוות. שתי מסורות זרות זו לזו חפרו משני קצוות של אותה מנהרה — ונפגשו באמצע. וזו עדות חזקה שהמנהרה אמיתית.

ובעז"ה במאמר הבא נפגוש את העד השלישי — זה שחפר את אותה מנהרה במקום החשוך ביותר שידעה המאה העשרים: ויקטור פרנקל, והעדות מן המחנות.

---

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה: "תורתו של דון חואן" (1968) — הנתיב עם הלב · "מציאות נפרדת" (1971) — שטות מבוקרת, כלל ההחלטות · "מסע לאיקסטלן" (1972) — עלה ברוח, המוות כיועץ, הקרב האחרון, מצב הרוח של לוחם, הצייד, אי־נגישות, לקיחת אחריות · "סיפורי עוצמה" (1974) — אתגר מול ברכה/קללה, ענוות הלוחם · "האש מבפנים" (1984) — חשיבות עצמית, רודנים קטנים, ללא־דופי כאנרגיה. ציטוטי קסטנדה מובאים כלשונם מן המאמרים "דרך הלוחם" חלקים א–ב, שם אומתו מול הטקסטים המלאים.

מכתבי אפיקטטוס ("שיחות" בתרגום George Long; הציטוטים תורגמו ואומתו מול הטקסט המלא): א, א — מה שבכוחנו; "תכבול את רגלי"; "עלי למות — האם מקונן?" · א, יח — האתלט הבלתי־מנוצח · א, כד — הנסיבות ומאמן ההיאבקות · ב, א — "הציבו מולי את המוות"; "חשוב שאתה אף אחד" · ב, יח — "רושם, חכה לי מעט" · ד, יב — על הקשב · "אנכירידיון" יז — השחקן בהצגה.

ממקורות ישראל: אבות ב, ד ("עשה רצונו כרצונך") · אבות ב, י ("ושוב יום אחד לפני מיתתך") · אבות ד, כא ("הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם").