הטאו של ירמיהו

חזונו המהפכני של ירמיהו: ביטול ה"עזרים" החיצוניים

ירמיהו מתאר עתיד שבו סמלי הדת, הטקסים הממסדיים ואפילו הזיכרון ההיסטורי מפנים את מקומם לטובת חיבור פנימי וישיר. להלן הציטוטים המדויקים המבססים תפיסה זו:

ה"ברית החדשה" של ירמיהו:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם יְהוָה, נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה... וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו ל"א, ל'-ל"ג).

הסבר: הברית שירמיהו מתאר אינה מבוססת על לימוד מספרים או העברת ידע חיצוני. התורה תהפוך לטבע פנימי שצרוב בלבבות האנשים, עד כדי כך שכל מוסד הלימוד והתיווך יהפוך למיותר.

• ביטול ארון הברית:

  "וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה, נְאֻם יְהוָה, לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב, וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ, וְלֹא יִפְקֹדוּ, וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד" (ירמיהו ג', ט"ז).

  הסבר: ארון הברית, החפץ המקודש ביותר המכיל את לוחות הברית, הסמל המוחשי למתן תורה, פשוט יישכח. לא יהיה בו צורך יותר, משום שהקדושה לא תהיה מרוכזת בחפץ פיזי חיצוני, אלא בלבבות.

• ירידת קרנה של יציאת מצרים:

  "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן..." (ירמיהו ט"ז, י"ד-ט"ו).

  הסבר: יציאת מצרים, אירוע היסוד של האומה והבסיס למצוות רבות, יאבד ממרכזיותו. הזיכרון ההיסטורי יפנה את מקומו לטובת מציאות מתוקנת שתתרחש בהווה.

• ההסתייגות מקורבנות:

  "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים..." (ירמיהו ז', כ"ב-כ"ג).

  הסבר: ירמיהו דוחה את התפיסה שמהות הדת היא טקסים וקורבנות. אלוהים לא ראה בשחיטת בהמות מטרה; המטרה היחידה הייתה התנהלות מוסרית ואמונה ("שמעו בקולי"). הביטוי של ירמיהו חריף מאוד, הוא טוען שה' כלל לא ציווה אותנו על קורבנות! גם אצל הנביאים שהסתייגו מקורבנות וטענו שהעיקר הוא מוסריות, אין אח ורע לביטוי שכזה.

התורה והמצוות כ"עזרים" להתפתחות המוסר

על פי גישתו העקבית של ירמיהו, התורה והמצוות אינן המטרה הסופית אלא כלי עזר. תכליתה של התורה היא לחנך את האדם, להסיר ממנו את לב האבן וליישר את טבעו. אמונה באלהים, חסד צדקה ומשפט, בדיוק כמו תורת אברהם עליה אנחנו מדברים באתר זה. ירמיהו מוסיף שבעתיד ערכים אלו יהיו חזקים כל כך בליבות האנשים, שהבחירות והמעשים הטובים יהיו טבעיים. ירמיהו כמובן לא התנגד למצוות כשלעצמן; הוא ראה בהן עזרים נכונים וחשובים לשעתן. כך, למשל, הוא דורש בתוקף לקיים את מצוות שחרור העבדים בשנת השמיטה:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ..." (ירמיהו ל"ד, י"ד).

אולם, המטרה הסופית של ירמיהו היא שבני האדם יפנימו את הערך באופן טבעי ומעשיהם יהיו נגזרת של הערכים הללו. כמובן שיש עוד המון מה לתקן עד שהעולם יגיע למצב שבו מוסר טבעי יחליף לחלוטין את החוק הכתוב, אך ביטול העבדות בעת המודרנית הוא ללא ספק הכיוון עליו מדבר ירמיהו: מצב שבו בני האדם מכירים באופן טבעי מה טוב ונכון ערכית, ומשנים את דרכיהם וחוקיהם כך שישקפו זאת, גם בלי להזדקק לחוקים נוסח "שחרור העבדים בשמיטה".

הברית החדשה של ירמיהו לעומת הונאת הנצרות

חשוב להדגיש כי אין שום קשר בין המושג "הברית החדשה" המקורי של ירמיהו לבין השימוש שעשתה בו הדת הנוצרית. עבור ירמיהו, המשמעות של "ברית חדשה" היא מצב תודעתי שבו טבע האדם מתיישר והופך לטוב. מציאות זו מאופיינת בפירוש בכך שלא יצטרכו יותר ספרים ("נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה"). הנצרות, לעומת זאת, הפקיעה את המונח כדי לקדם עוד ספר כתוב נוסף. עצם הקריאה לספר הנוצרי החדש בשם "ברית חדשה" היא הונאה וסילוף של כוונת הנביא. בברית החדשה של ירמיהו, מדובר על מצב תודעתי, לא על ספרים. הוא מדבר על מצב בו ההארה כל כך חזקה בבני האדם, כך שמעשיהם מתיישרים מאליהם עם הטוב והישר בכל סיטואציה.

התמודדות עם פסוקים המפארים את מלכות בית דוד

כל מי שקורא במאמרים באתר זה מבין כמה שאני מתעב בלשון המעטה את סיפור ה"משיח האנושי" שמעולם לא יצא ממנו דבר טוב, אלא זה טריק פוליטי-דתי שאיבד פרופורציות (וכמובן שאין לו שייכות בשלטון דמוקרטי). לי לא מסתבר שירמיהו, הנביא החכם, זה שהבין וניבא שארון הברית, יציאת מצריים והקורבנות הם רק "גלגלי עזר", פתאום יקדש שושלת אנושית ובני אדם כערך. זו סתירה הראויה לטיפשים בלבד, לא למשהו שאני מצפה מנביא כמו ירמיהו.

ניתן להקשות על תזה זו משלושה מקומות מרכזיים, אך בחינה ביקורתית והיסטורית פותרת קושיות אלו. הפתרונות מגובים היטב בספרות חקר המקרא (ראו למשל מחקריהם של פרופ' עמנואל טוב בספרו "ביקורת נוסח המקרא", ופירושו של פרופ' יאיר הופמן לספר ירמיהו בסדרת "מקרא לישראל"):

1. ההבטחה הקוסמית לדוד (פרק ל"ג) בפרק ל"ג מופיעה הבטחה שמשווה את מלכות דוד לחוקי הטבע:

"כֹּה אָמַר יְהוָה אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם. גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי..." (ירמיהו ל"ג, כ'-כ"א).

חקר המקרא מראה בבירור: פסוקים אלו (ירמיהו ל"ג, י"ד-כ"ו), המפארים את שושלת בית דוד והכוהנים, חסרים לחלוטין בתרגום השבעים (המשקף נוסח עברי קדום קצר יותר של ספר ירמיהו). פרופ' עמנואל טוב ופרופ' יאיר הופמן, יחד עם רוב חוקרי המקרא, מסכימים שפסוקים אלו הם תוספת מאוחרת (עריכה דויטרונומיסטית/בתר-גלותית) שהוכנסה דורות לאחר מכן על ידי עורכים בעלי אג'נדה ממסדית, ואינם מדברי ירמיהו המקורי.

מאוד שמחתי לראות, כי גם בלי להכיר את המחקר בעניין, הגעתי לאותה המסקנה (שלא יתכן שירמיהו כתב דברים אלו) רק מכיוון אחר!

2. הציפייה למלך "צמח צדיק" (פרק כ"ג) קושיה נוספת עולה מפרק כ"ג:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיהו כ"ג, ה').

כאן הפתרון טמון בהקשר ההיסטורי פרשני. ירמיהו אינו מנבא על "משיח" קוסמי לעתיד לבוא, אלא מותח ביקורת אקטואלית חריפה נגד מלכי יהודה המושחתים של ימיו (הוא מכנה אותם "רועים מחריבים"). זוהי פשוט תקווה פוליטית-ריאלית של אזרח למנהיג נורמלי שיעשה "משפט וצדקה", בניגוד להנהגה המושחתת (כדוגמת המלך צדקיהו) שהחריבה את העם. זהו טקסט פוליטי, ולא התיאולוגיה המשיחית שעליה נבנו מאוחר יותר הררי אמונות.

3. התניית כסא דוד בשמירת שבת (פרק י"ז)

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי... וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת... וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד..." (ירמיהו י"ז, כ"ד-כ"ה).

גם כאן מבהיר חקר המקרא (כפי שהראה למשל פרופ' אלכסנדר רופא במחקריו על ספרות הנבואה) שפסקה זו היא תוספת מאוחרת מימי שיבת ציון. היא משקפת את המאבקים ההיסטוריים של עזרא ונחמיה לאכוף את שמירת השבת בירושלים, והוכנסה לספר ירמיהו כדי להעניק למאבק הפוליטי-דתי הזה תוקף נבואי מאוחר.

הטאו של ירמיהו

אז כן, עבור ירמיהו סיפורי התורה (כמו יציאת מצריים) והמצוות (כמו קורבנות) והמקדש (שמרכזו הוא ארון הברית) הם גלגלי עזר. הם חשובים וחיוניים מאוד בשעתם אך בסוף נצטרך לשחרר אותם.

במובן מסוים, אפשר לראות בירמיהו 'טאואיסט': טאואיזם או דאואיזם זוהי פילוסופיה מזרחית המקדשת את הפשטות ומאמינה שהאדם צריך לפעול בהרמוניה חלקה עם הטבע שלו, כך גם ירמיהו הבין שריבוי טקסים, כלי קודש ומסגרות נוקשות מסרבלים ומרחיקים אותנו מהעיקר. מבחינתו, פחות סיבוכים אומר תוצאה טובה יותר: עבודת האל והמוסר צריכים להיות פשוטים, ישירים וזורמים בטבעיות מתוך ליבו של האדם, ללא מאמץ מיותר וללא כפייה או תיווך חיצוני. זה לפחות האידאל שלו, למרות שבדרך לשם חייבים לעבור דרך הספרים והסיבוכים.

התורה עבורו איננה סיפורי העבר, היא אפילו איננה לוחות הברית ו"מתן תורה"! לפי ירמיהו, כדי לקיים את התורה אתה לא חייב להאמין ביציאת מצריים, למשל. אך אתה כן חייב לבחור נכון, לבחור בטוב בחייך בהווה. לבטא את אלהים במעשיך.

האידאל שלו הוא אדם שהארת האל כל כך יציבה בליבו, שהיא מכוונת אותו במעשיו ודרכיו לבחור תמיד בחירות נכונות ואמיתיות בכל אתגר שהחיים מעמידים בפניו. זהו אדם שלא צריך את גלגלי העזר של הספרים והמסורות כדי לבחור בטוב. ירמיהו מרחיק אף מעבר לכך - הוא מדבר על אומה שלמה ללא גלגלי עזר!

ירמיהו קורא לך לעשות את הצעד המפחיד של החלפת "הקשר עם הספר", ב"קשר חי עם אלהים". אתה עדיין יכול לקרוא ספרים ולהנות מהחוכמה הנמצאת בהם. אך אחר כך סגור את הספר, שאל את עצמך ואת מצפונך "מה אלהים באמת רוצה ממני? מה אמיתי במה שקראתי ומה אינני יכול לקבל?"

לאט לאט בסוף תצליח לרכב על אופניים.