האיזון

המתינות משקפת את אמנות המזיגה — היכולת לערבב כוחות מנוגדים במידה הנכונה, טיפה מכאן וטיפה מכאן, עד שנוצרת איכות חדשה. אין כאן פשרה רפויה אלא דיוק חי: הקצב הנכון, המינון הנכון, הזמן הנכון. זו עבודת אומן סבלנית, לא זינוק ולא עצירה.

כשהקלף עולה בקריאה: הנטייה במצב היא איזון דינמי: הקיצוניות — לכאן או לכאן — תחטיא. שאלו: איפה אני נע בין הכול לכלום, במקום למצוא את המידה? אילו שני יסודות בחיי מבקשים מזיגה — עבודה ומנוחה, קרבה ומרחק, נתינה וקבלה? מה הצעד הקטן והמדויק, במקום הגדול והדרמטי?

המידה הנכונה מתגלה בניסיון ובהקשבה, כמו טעם שמתכוונן תוך כדי בישול. תקנו מעט, טעמו, ותקנו שוב.