השחזור — התרגול שמחזיר לנו את חיינו

"הטרגדיה היא שרוב האנרגיה שלנו לכודה בדאגות חסרות שחר. השחזור הוא המפתח. הוא משחרר את האנרגיה הלכודה — והנה: אתה רואה את האינסוף מול עיניך."

("מעבר המכשפים" — אמיליטו, השוער הזקן, לטאישה אבלר, בסוף חניכותה, כשהוא מראה לה את חדר חפצי המכשפים)

מה המאמר הזה מנסה לעשות. מכל התרגולים של מסורת דון חואן, השחזור (recapitulation) הוא המעשי ביותר, הנגיש ביותר — והמרכזי ביותר. הוא איננו דורש מורה נסתר, צמחי עוצמה או כישרון מיוחד; הוא דורש נייר, עיפרון, מקום שקט, ונכונות אחת: להסתכל על חיינו כפי שהיו באמת. המאמר הזה — שהבטחתי בסוף המאמר על ויקטור פרנקל — נועד להיות כלי יישומי מקיף: מה זה השחזור, למה הוא עובד, איך עושים אותו צעד אחר צעד, מה קורה בדרך, אילו מכשולים אורבים בה, ולאן היא מובילה. המקורות: ספרי קסטנדה — ובראשם "מתת הנשר", "עוצמת הדממה", "אמנות החלימה", "הצד הפעיל של האינסוף" ו"מעברים קסומים" — וספרה של טאישה אבלר "מעבר המכשפים", שהוא המדריך המעשי המפורט ביותר לשחזור שנכתב אי פעם. כל הציטוטים תורגמו ואומתו מול הטקסטים המלאים.

אזהרה — לפני הכול

לפני התורה ולפני הטכניקה, אני חייב לפתוח בדבר שראיתי במו עיניי — לא רק על עצמי, אלא גם על אנשים שהדרכתי: השחזור יכול ליצור טראומה רגשית של ממש. כששחזרתי, התרגול חשף לי את כל האמת — על עצמי, על משפחתי, על אנשים שאהבתי ובטחתי בהם, ואפילו על הדת שלי ועל אמונותיי. חשיפה כזאת יכולה להיות מטלטלת מאוד, וראיתי אותה מטלטלת גם אחרים.

כדי לשחזר נכון צריכה להיות היכולת "לתפוס מרחק" מהאירועים ולא לקחת אותם אישית מדי. נדרשת יציבות רגשית. ולדעתי — חובה ליווי. שימו לב שגם בספרים איש לא שחזר לבד: לטאישה היו קלרה, הנגואל, נלידה ואמיליטו שליוו כל שלב; לקסטנדה היה דון חואן, שבאוזניו סיפר את הכול.

אם יש ספק — מוטב לא לעשות. ומה שאני ממליץ במקום: צ'י גונג, ובפרט התרגול שתיארתי במאמר "צ'י גונג כהמשכת אנרגיה" — מדיטציית ההברות וחליל הפאן— שהאנרגיות שלי אמרו לי, באופן המפורש ביותר, שהוא תחליף לשחזור.

א. מהו השחזור — בפשטות

ההגדרה הבהירה ביותר ניתנת דווקא אצל טאישה אבלר. קלרה גראו, המורה שאספה אותה אל ביתה שבסונורה, מסבירה לה בסבלנות, בפאטיו של הבית:

"השחזור הוא פעולת ההחזרה של האנרגיה שכבר הוצאנו במעשי העבר. לשחזר פירושו להיזכר בכל האנשים שפגשנו, בכל המקומות שראינו ובכל הרגשות שחשנו במשך חיינו כולם — החל בהווה, אחורה, עד הזיכרון המוקדם ביותר — ואז לטאטא אותם, אחד אחד, בנשימת הטאטוא."

("מעבר המכשפים" — קלרה לטאישה, בשיעור הפורמלי הראשון)

ובקצה השני של הקורפוס, בספר "מעברים קסומים" — הספר השיטתי שקסטנדה פרסם בערוב ימיו — ניתנת ההגדרה הפורמלית, ובה כבר גלומות שתי המטרות של התרגול כולו:

"השחזור... היה טכניקה שגילו מכשפי מקסיקו העתיקה, ובה השתמש כל מתרגל מאז ואילך: לצפות מחדש בכל חוויות חייהם ולחיותן מחדש, כדי להשיג שתי מטרות נשגבות: האחת — המטרה המופשטת של מילוי צו אוניברסלי, הדורש שהמודעות תימסר ברגע המוות; והשנייה — המטרה המעשית בתכלית של רכישת נזילות תפיסתית."

("מעברים קסומים", פרק סדרת ווסטווד — פתיחת קבוצת תרגילי השחזור)

שימו לב לניסוח: "לחיות מחדש" — לא רק "להיזכר". זו אבן הפינה. דון חואן מדייק ב"עוצמת הדממה", בהרים, כשהוא דוחק בקסטנדה להיזכר בעמדת תודעה שנשכחה ממנו:

"היזכרות איננה זכירה. הזכירה מוכתבת על ידי החשיבה היומיומית, ואילו ההיזכרות מוכתבת על ידי תנועת נקודת המאסף. שחזור חייהם, שהמכשפים עורכים, הוא המפתח להנעת נקודת המאסף שלהם. המכשפים פותחים את השחזור בחשיבה, בהעלאת המעשים החשובים ביותר של חייהם בזיכרונם. מן החשיבה בלבד הם עוברים אל הימצאות ממשית באתר האירוע. וכשהם מסוגלים לכך — להיות באתר האירוע — הם הצליחו להזיז את נקודת המאסף שלהם אל הנקודה המדויקת שבה הייתה כשהאירוע התרחש."

("עוצמת הדממה", פרק 3 — דון חואן לקסטנדה)

מי שקרא את המאמר על נקודת המאסף יזהה מיד את המכניקה: כל אירוע בחיינו נחווה בעמדה מסוימת של נקודת המאסף. לחזור אל האירוע באמת — פירושו להחזיר את הנקודה לשם. השחזור הוא, אם כן, אימון שיטתי בהנעת נקודת המאסף, המוסווה כתרגיל זיכרון.

ב. למה זה עובד — שלושה הסברים, מהמוחשי אל הנשגב

דון חואן וקלרה אינם מסתפקים ב"זה טוב לנפש". הם נותנים הסברים — וכולם מוחשיים להפליא.

1. "סידור המחסן" — המלאי שמישהו אחר סידר לנו

ההסבר הראשון, והציורי מכולם, הוא של קלרה. במטבח ביתה היא אומרת לטאישה:

"נסי לדמות את עצמך כמחסן זיכרונות ענקי. במחסן הזה אחסן מישהו אחר — לא את — רגשות, רעיונות, דיאלוגים פנימיים ודפוסי התנהגות. מכיוון שזה המחסן שלך, את יכולה להיכנס אליו ולחטט בו מתי שתרצי, ולהשתמש בכל מה שתמצאי בו. הבעיה היא שאין לך שום שליטה על המלאי — הוא נקבע עוד לפני שהמחסן עבר לרשותך, ולכן הבחירה שלך מוגבלת מאוד."

("מעבר המכשפים" — קלרה לטאישה)

חיינו נדמים לנו כרצף אחיד, מוסיפה קלרה, פשוט מפני שהמלאי במחסן אינו משתנה לעולם. ומכאן המסקנה: "אם המחסן הזה לא יפונה — אין לנו שום דרך להיות מה שאנחנו באמת." השחזור הוא סידור המחסן: פריט אחר פריט מוציאים לאור, בוחנים, ומשליכים את מה שמעולם לא בחרנו בו. וכשטאישה מתקדמת בתרגול, קלרה מאשרת: "את מתחילה לרוקן את המחסן שלך. ככל שתשליכי יותר פריטים מהמלאי, כך יתפנה מקום לדברים אחרים." והשיא:

"הכול תלוי במצב המלאי שבמחסן שלנו... אם המחסן שלנו ריק — הגוף עצמו ריק, ואנרגיה מן האינסוף יכולה לזרום דרכו... כשרוקנּו את עצמנו די הצורך מן המלאי המיושן והמכביד, האנרגיה באה אלינו ונאספת בטבעיות. וכשדי ממנה מתלכדת — היא הופכת לעוצמה."

("מעבר המכשפים" — קלרה לטאישה)

דון חואן אומר בדיוק את זה, במילים אחרות, כשהוא פותח את הוראת השחזור ב"הצד הפעיל של האינסוף":

"הנחת היסוד של המכשפים היא שכדי להכניס משהו פנימה, צריך שיהיה מקום לשים אותו בו. אם אתה מלא עד גדותיך בפריטי היומיום — אין מקום לשום דבר חדש. את המרחב הזה צריך לבנות. מכשפי הזמנים הקדומים האמינו ששחזור חייך בונה את המרחב הזה. והוא אכן בונה אותו — והרבה יותר מזה, כמובן."

("הצד הפעיל של האינסוף", פרק "השחזור" — דון חואן לקסטנדה, למרגלות ההרים בסונורה)

2. משק האנרגיה — הנימים שהשארנו והנימים שהושארו בנו

ההסבר השני הוא ההסבר האנרגטי, והוא לב התורה. נקודת המוצא שלו קשוחה: כמות האנרגיה שלנו קבועה. דון חואן חוזר על כך שוב ושוב ב"אמנות החלימה" — "אין עוד אנרגיה בשבילנו בשום מקום"; אי אפשר להתחבר למקור חיצוני. כל מה שאפשר לעשות הוא פריסה מחדש (redeployment) של הקיים. ואיפה האנרגיה שלנו? פלורינדה — היוקשת הגדולה של להקת דון חואן, שקיבלה על עצמה ללמד את קסטנדה — מסבירה ב"מתת הנשר":

"הגוף הזוהר יוצר בלי הרף נימים דמויי קורי עכביש, המוקרנים החוצה מן המסה הזוהרת, מונָעים על ידי רגשות מכל סוג. לפיכך כל מצב של מגע בין בני אדם, כל מצב שמעורבים בו רגשות, עלול לרוקן את הגוף הזוהר. בנושמם מימין לשמאל תוך כדי היזכרות ברגש, היוקשים, בכוח הקסם של הנשימה, אוספים בחזרה את הנימים שהשאירו מאחור. הנשימה הבאה, משמאל לימין, היא נשיפה — ובה היוקשים פולטים את הנימים שהשאירו בהם גופים זוהרים אחרים שהיו מעורבים באירוע."

("מתת הנשר", פרק "היוקשים" — פלורינדה לקסטנדה, בביתה)

כלומר: כל חיינו פיזרנו את עצמנו. בכל ריב, בכל אהבה, בכל עלבון ובכל תשוקה השארנו חוט מעצמנו תקוע במקום ובאדם — וקיבלנו לתוכנו חוטים זרים של אחרים. השחזור עושה שני דברים בעת ובעונה אחת: מחזיר את שלנו, ומגרש את הזר. ופלורינדה מוסיפה אבחנה מכרעת, שנשוב אליה בפרק המכשולים: הנימים הזרים שאחרים השאירו בנו — "הם הבסיס ליכולתנו חסרת הגבולות לחשיבות עצמית."

הרעיון ששום דבר לא באמת אבד — רק נדחק — מנוסח ב"מעברים קסומים" בדימוי בלתי נשכח: אנרגיה שנדחקה אל שולי הכדור הזוהר ואינה נגישה עוד, אומר שם דון חואן, היא "כמו להיות במדבר, גווע מצמא, כשאתה נושא על גבך מכל מים שאינך יכול לפתוח, כי אין לך כלים." השחזור הוא הכלי הפותח.

3. המתת לנשר — למסור את החוויות ולשמור את החיים

וההסבר השלישי, הנשגב מכולם, נוגע במוות עצמו. על פי הרואים, "מזונו של הנשר" — ובניסוח המאוחר: של "הים האפל של המודעות" — הוא המודעות שהיצורים העשירו בחוויות חייהם. ברגע המוות היא נגבית. אבל:

"המכשפים שבאו אחרי המהפכים... ראו שברגע המוות, הים האפל של המודעות שואב פנימה, דרך נקודת המאסף, את מודעותם של היצורים החיים. והם גם ראו שהים האפל של המודעות מהסס, רגע קטן, כשהוא ניצב מול מכשפים שערכו סיפור־מחדש של חייהם. בלי דעת, היו שעשו זאת ביסודיות כזאת, שהים האפל של המודעות לקח את מודעותם בצורת חוויות חייהם — ולא נגע בכוח החיים שלהם. המכשפים גילו אמת אדירה על כוחות היקום: הים האפל של המודעות רוצה רק את חוויות חיינו, לא את כוח החיים שלנו."

("הצד הפעיל של האינסוף", פרק "השחזור" — דון חואן לקסטנדה)

פלורינדה מנסחת זאת כמתת ממש: "מתת הנשר לאדם כוללת את נכונותו לקבל תחליף במקום מודעות אמיתית — אם התחליף הוא העתק מושלם... מאחר שהמודעות היא מזונו של הנשר, יכול הנשר להסתפק בשחזור מושלם במקום המודעות" ("מתת הנשר"). ו"מעברים קסומים" מסכם: "הם מסרו את חוויות חייהם בכך שסיפרו אותן — אך שמרו בידיהם את כוח החיים שלהם." מה קורה למי שהצליח בכך — נראה בפרק האחרון, בסיפור המדהים ביותר שסופר על השחזור: מותו ותחייתו של דון חואן עצמו.

ולצד שלושת ההסברים — אזהרת מִסגור אחת, שחוזרת אצל כולם. דון חואן ב"אמנות החלימה": השחזור איננו פסיכואנליזה אלא "תכסיס של מכשפים להשראת הזחה קלה אך יציבה של נקודת המאסף". קלרה: "האנשים שהגו את השחזור חיו מאות אם לא אלפי שנים לפני זמננו; אל תחשבי על תהליך ההתחדשות העתיק הזה במונחים של פסיכואנליזה מודרנית." ו"מעברים קסומים" חותך: "אין דבר רחוק יותר מן האמת." ההבדל איננו יומרה אלא כיוון: הפסיכולוגיה מפרשת את העבר כדי לתקן את הסיפור; השחזור מרוקן את העבר כדי לשחרר את האנרגיה. לא תובנה היא המטרה — אלא החזרת כוח.

ג. התרגול הלכה למעשה — המדריך המלא

זהו לב המאמר. השיטה מובאת כאן כפי שנמסרה בפועל — לפלורינדה מפי מיטיבהּ, לטאישה מפי קלרה והנגואל, ולקסטנדה מפי דון חואן — שלב אחר שלב.

שלב 1: הרשימה

הכול מתחיל ברשימה. דון חואן, בפתיחת "אחד המפעלים הגדולים של הכישוף":

"האופן שבו מכשפים מבצעים את השחזור הוא פורמלי מאוד. הוא מורכב מכתיבת רשימה של כל האנשים שפגשו, מן ההווה ועד ראשית חייהם ממש. משיש בידיהם הרשימה, הם לוקחים את האדם הראשון בה ונזכרים בכל מה שהם יכולים על אודותיו. והכוונה לכל דבר, לכל פרט. מוטב לשחזר מן ההווה אל העבר, כי זיכרונות ההווה טריים, וכך מושחזת יכולת ההיזכרות."

("הצד הפעיל של האינסוף", פרק "השחזור")

וההנחיה המסכמת, בפשטות שאין למעלה ממנה:

"התחל בהכנת הרשימה שלך היום. חלק אותה לפי שנים, לפי עיסוקים, סדר אותה בכל סדר שתרצה — אבל עשה אותה עוקבת, מן האדם האחרון שפגשת ועד אמא ואבא. ואז — זכור עליהם הכול. לא יותר מזה. תוך כדי התרגול תבין מה אתה עושה."

("הצד הפעיל של האינסוף" — דון חואן לקסטנדה)

קלרה מוסיפה את ההסבר: "הרשימה יוצרת שלד שהתודעה נאחזת בו." אצל טאישה לקחה הכנת הרשימה שבועות של עבודה מפרכת — וזה חלק מהתרגול, לא מכשול בו. ("מעברים קסומים" מציין שהרשימה מתארכת גם באירועים לא־אישיים, שאין בהם אנשים כלל, אם הם קשורים למי שמשחזרים.)

סדר העבודה: מן ההווה אחורה — על כך כולם מסכימים. אבל קלרה מוסיפה הנחיה ייחודית וחריפה: להתחיל דווקא במפגשים המיניים.

"שם לכודה מרבית האנרגיה שלנו. לכן עלינו לשחרר את הזיכרונות האלה תחילה... זה לא משנה [אם הם נראים לך לא חשובים]. יכולת לבהות בתקרה, משועממת עד מוות — עדיין מישהו השאיר בך את האנרגיה שלו, והסתלק עם טונה משלך."

("מעבר המכשפים" — קלרה לטאישה, ליד שולחן המטבח)

שלב 2: המקום

לכל אורך המסורת, השחזור נעשה במקום סגור, קטן ושקט. מיטיבה של פלורינדה נתן לה ארגז עץ; קלרה הושיבה את טאישה במערה צרה שמאחורי הבית; ההמלצות הנלוות — יחפים (נעליים "חוסמות את זרימת האנרגיה"), בישיבה, הגב נשען, בשעות בוקר מוקדמות או אחר צהריים מאוחרות, ובבדידות גמורה: "את זקוקה לבדידות מוחלטת כדי להתרכז בשחזור שלך." ההסבר של פלורינדה פרקטי: "ההיזכרות קלה, אם מצמצמים את שטח הגירויים סביב הגוף." והארגז שלה היה יותר מכלי:

"הוא היה כלי שיאפשר לה ללמוד ריכוז — שכן יהיה עליה לשבת בתוכו שנים, עד שכל חייה יחלפו לנגד עיניה. והוא היה סמל לגבולותיו הצרים של האדם. מיטיבה אמר לה שכאשר תסיים את שחזורה, תשבור את הארגז — לאות שאינה כפופה עוד למגבלות אישיותה."

("מתת הנשר" — פלורינדה מספרת לקסטנדה על חניכותה)

ואל יירתע הקורא: הארגז והמערה הם אמצעי הגברה, לא תנאי סף. קסטנדה עצמו שחזר בבית, בהליכה בגבעות, ובכל מקום שאִפשר ריכוז.

שלב 3: סידור הסצנה

לוקחים את האדם הראשון ברשימה, ובוחרים אירוע — ואז בונים אותו מחדש, על כל פרטיו:

"סידור האירוע פירושו לשחזר את בנייתו, חלק אחר חלק: תחילה היזכרות בפרטים הפיזיים של הסביבה, אחר כך מעבר אל האדם שאיתו התקיים המגע, ואחר כך אל עצמך — אל בחינת רגשותיך."

("אמנות החלימה", פרק "היקוש והיוקשים" — קסטנדה מסכם את הוראות דון חואן)

"מעברים קסומים" דורש דקדקנות של ממש: אם המפגש היה במשרד — הרצפה, הדלתות, הקירות, התמונות, החלונות, השולחנות, החפצים שעל השולחנות; "כל מה שאפשר היה לקלוט במבט אחד ולשכוח." ולמה הפרטים הקטנים? "בני האדם מסוגלים לאגור מידע מפורט שאינם מודעים לו כלל — והפירוט הזה הוא בדיוק מה שהים האפל של המודעות מחפש."

שלב 4: נשימת הטאטוא

עכשיו, כשהסצנה חיה מול העיניים, נכנסת הנשימה. כך לימדה קלרה, כשהיא אוחזת בסנטרה של טאישה ומסובבת את ראשה בידיה:

"שאפי דרך האף כשראשך מסתובב לשמאל, ונשפי כשהוא מסתובב לימין. ואז סובבי את הראש לשמאל ולימין בתנועה אחת, בלי לנשום. זוהי דרך נשימה מסתורית, והיא המפתח לשחזור: השאיפה מאפשרת לנו למשוך בחזרה אנרגיה שאיבדנו, והנשיפה מאפשרת לנו לפלוט אנרגיה זרה ובלתי רצויה שהצטברה בנו במגענו עם הזולת."

("מעבר המכשפים" — קלרה לטאישה, השיעור הראשון)

הכוונה בזמן הנשימה היא הכול: בשאיפה — מתכוונים לאסוף בחזרה את מה ששלנו נשאר בסצנה; בנשיפה — מתכוונים לפלוט את מה שאחרים השאירו בנו. "הראש נע כמו מניפה המערבבת את כל מה שבסצנה," אומרת קלרה. "אם את נזכרת בחדר — נשמי פנימה את הקירות, את התקרה, את הרהיטים, את האנשים. ואל תפסיקי עד שספגת עד תום את האנרגיה שהשארת שם." — "ואיך אדע שסיימתי?" — "הגוף שלך יגיד לך מתי די."

וכשמסתיים אירוע — חותכים. כך עשתה טאישה, בהדרכת קלרה, על זיכרון ההשפלה הגדולה שלה בתחרות קראטה ביפן: נשימת טאטוא אחר נשימת טאטוא, עד ששככה הסערה, "ואז הזזתי את ראשי משמאל לימין ובחזרה, בלי לנשום — ובכך ניתקתי את כל הקשרים אל אותו רגע של עברי."

מאוחר יותר, כשהנגואל עצמו מופיע בפתח המערה, הוא מעדן את הטכניקה: לא לסובב את הראש בשרירי הצוואר, אלא "להניח לקווי האנרגיה הסמויים מבטן התחתונה להוביל אותו" — לסנכרן את קצב הנשימה עם סיבוב הראש, עד שקווי האנרגיה מן הבטן "נמשכים החוצה אל האינסוף".

הערת יושר על הטכניקה: מי שישווה בין הספרים יגלה שכיווני הנשימה אינם אחידים. ב"מתת הנשר" שואפים מימין לשמאל ונושפים משמאל לימין; ב"אמנות החלימה" — בדיוק להפך; וב"הצד הפעיל של האינסוף" דון חואן מסתפק בשאיפה ונשיפה איטיות תוך "ניפנוף" עדין של הראש, ומזהיר רק מנשימות מהירות מדי. חוסר האחידות הזה אינו פגם — הוא שיעור: העיקרון (לאסוף בשאיפה, לפלוט בנשיפה, לחיות מחדש את האירוע) קודם לפרוטוקול. ועל כך בהרחבה בפרק ה.

שלב 5: סגירת אדם — טקסי הסיום

אצל טאישה, לכל אדם ברשימה היה גם טקס פרידה. קלרה ביקשה ממנה לכתוב את שם האדם על האדמה — ולמחוק אותו ביד לאחר שנשמה פנימה את כל הזיכרונות הקשורים בו. אמיליטו, בסבב השני, החמיר: לכתוב את השם על עלה יבש, לשרוף אותו בתוך קובייה מחוררת, לספוג בעיניים את אנרגיית הלהבה, ולפזר את האפר לרוח מראש העץ — "המעשה האחרון בתהליך ניתוק הקשרים עם העולם." ולימים, כשמשהו נשאר תקוע, אמיליטו אבחן בדיוק במונחים אלה:

"לשחזר פירושו לשרוף את כל זה. לא עשית עבודה יסודית — וזו, בלי ספק, הסיבה שנשברת בניסיון לבצע את מעבר המכשפים."

("מעבר המכשפים" — אמיליטו לטאישה, אחרי ניסיון החצייה שנכשל)

שלב 6: עזרים, קצב ומשך

- הליכה. דון חואן: "הליכה תמיד מזרזת זיכרונות. מכשפי מקסיקו העתיקה האמינו שכל מה שאנו חיים נאגר כתחושה בגב הרגליים. הם ראו בגב הרגליים את מחסן ההיסטוריה האישית של האדם" ("הצד הפעיל של האינסוף"). מי שנתקע — שיקום ויילך. - נגד נמנום. קלרה לימדה: אם מנמנמים במערה, משפשפים נמרצות את הנקודה שבה נפגשים האף והשפה העליונה. - מעברי הקסם. קבוצת תרגילי השחזור בטנסגריטי (ובהם "כנפי השחזור" ו"חלון השחזור") הוגדרו אצל קלרה "בני הלוויה שאין בלעדיהם של השחזור" — הם מחזקים את הגוף האנרגטי שהשחזור מזין. - המשך. לא לרמות את עצמנו: זו עבודה ארוכה. טאישה עבדה חודשים במערה ("אחרי יותר משמונה חודשים של תרגול נאמן יכולתי לשחזר יום שלם בלי לנוע בחוסר מנוחה"), ואחר כך סבב שני שלם. פלורינדה ישבה שנים. דוניה סולדד — חמש שנים. ו"מעברים קסומים" אומר במפורש: "מעשה השחזור עצמו הוא מפעל של חיים שלמים."

שני הסבבים — מן הנוקשות אל הזרימה

בכל המקורות, השחזור נעשה פעמיים לפחות — ולא כחזרה טכנית, אלא כשני מצבי רוח שונים. דון חואן קורא להם "שני הסבבים": הראשון — "פורמליות ונוקשות"; השני — "זרימה". אצל טאישה: הסבב הראשון במערה, חשוך, כבד, "ארצי, קודר ולעיתים מבעית"; הסבב השני בבית העץ, באוויר — "קליל, אוורירי, שקוף. נזכרתי בדברים בבהירות חסרת תקדים." ולסבב השני נתן דון חואן לקסטנדה מבנה מפתיע — תצרף חופשי, בלי סדר:

"יהיה בלגן רק אם תיתן לקטנוניות שלך לבחור את האירועים שתשחזר. במקום זאת, תן לרוח להחליט. הייה דומם — ואז גש אל האירוע שהרוח מצביעה עליו."

("אמנות החלימה" — דון חואן לקסטנדה, בהוראת השחזור השני)

והתוצאה הדהימה את קסטנדה: "בכל פעם שהשקטתי את מחשבותיי, כוח עצמאי לכאורה צלל אותי מיד אל תוך זיכרון מפורט להפליא של אירוע מחיי... ומן האקראיות הזאת נוצרה דווקא תצורה מסודרת."

ד. "האירוע המלווה" — המפתח שפורץ את הסכר

וכאן מגיע אחד הרעיונות המעשיים החשובים ביותר, מן הספר האחרון, "הצד הפעיל של האינסוף". דון חואן מתאר תופעה שכל מי שניסה לשחזר מכיר: ההתנגדות.

"כשאנו משחזרים את חיינו, כל הפסולת עולה אל פני השטח. אנו מבחינים בסתירות שלנו, בחזרות שלנו — אבל משהו בנו מעמיד התנגדות אדירה לשחזור. המכשפים אומרים שהדרך מתפנה רק אחרי מהפך אדיר — אחרי שמופיע על המסך שלנו זיכרון של אירוע המזעזע את יסודותינו בבהירות הפרטים המבעיתה שלו. זהו האירוע שגורר אותנו אל הרגע הממשי שבו חיינו אותו. המכשפים קוראים לאירוע הזה 'המלווה' (the usher) — כי מרגע זה ואילך, כל אירוע שאנו נוגעים בו נחווה מחדש, לא רק נזכר."

("הצד הפעיל של האינסוף", פרק "מעבר לתחביר: המלווה" — דון חואן לקסטנדה, למרגלות ההרים)

ומיד ההנחיה המעשית:

"אירוע מחייך שתזכור בבהירות כזאת, שישמש זרקור המאיר את כל השאר בשחזורך באותה בהירות או בבהירות דומה. עשה מה שהמכשפים מכנים שחזור חלקי תצרף: משהו יוביל אותך להיזכר באירוע שישמש לך מלווה... תן את המיטב שלך."

("הצד הפעיל של האינסוף" — דון חואן, בהשאירו את קסטנדה לבדו)

מה שקרה אז לקסטנדה מתואר כמעט כאירוע גופני: רטט וטלטלה בחזה, קושי לנשום — "ואז משהו נפתח בחזי, שאִפשר לי נשימה עמוקה, ומראה שלם של אירוע נשכח מילדותי פרץ אל זיכרוני, כאילו הוחזק בשבי ושוחרר בבת אחת." האירוע: משחק ביליארד בחדר העבודה של סבו, בהיותו כבן תשע — שנפתח אל סיפור שלם ונשכח על בעל בית הימורים בשם פאלֶלו קירוגה, שזמם להבריח את הילד בלילות למשחק מכור. ודון חואן, ששמע את הסיפור, פסק: "היום נזכרת באירוע שמסכם את חייך כולם... האינסוף תמיד מעמיד אותנו במצב הנורא הזה של הכרעה. אנחנו רוצים את האינסוף — ובה בעת רוצים לברוח ממנו."

ומה עשה המלווה לשחזור עצמו? קסטנדה מעיד:

"בהירותו של המלווה הזרימה תנופה חדשה אל השחזור שלי. מצב רוח חדש החליף את הישן. מאותו רגע התחלתי להיזכר באירועי חיי בבהירות מטריפה. היה זה בדיוק כאילו נבנה בי בעבר מחסום, שהחזיק אותי אחוז בזיכרונות דלים ועמומים — והמלווה ניפץ אותו."

("הצד הפעיל של האינסוף", פרק 12 — עדות קסטנדה)

העצה המעשית העולה מכאן: אל תתחילו את המסע בכוח, מול קיר ההתנגדות. חפשו את האירוע האחד — זה שזוהר בזיכרון בבהירות לא מוסברת, זה שמזעזע. הוא השער. דרכו נכנסים, וממנו והלאה הזיכרונות כבר לא "נזכרים" — הם נחיים.

ה. אך כל זה המלצות בלבד! העיקר זו החזרה המקיפה על סיפור החיים

עד כאן הפרוטוקול המלא: רשימה, מקום סגור, נשימה. אך רואים בספרות גם שחזורים שנעשו ללא כל זה.

ב"עוצמת הדממה" מספר דון חואן על התקופה האפלה של חייו: איש צעיר שנטש את בית הנגואל חוליאן, נקלע לחיי דלות בסינלואה, ונטל על עצמו לפרנס אישה ושלושה ילדים שאימץ אל ליבו. אין מערה, אין ארגז, אין רשימה, אין נשימות. ובכל זאת:

"עברה עוד שנה. הוא לא שגשג — אבל בדבר אחד הצליח מעל למשוער: הוא ערך שחזור מוחלט של חייו. הוא הבין אז מדוע הוא אוהב את הילדים האלה ואינו יכול לעזוב אותם, ומדוע אינו יכול להישאר איתם — והבין גם מדוע אינו מסוגל לנהוג לא כך ולא כך."

("עוצמת הדממה", פרק "נקיטת יוזמה" — קסטנדה מוסר את סיפורו של דון חואן)

דון חואן הגיע למבוי סתום גמור, והחליט למות כלוחם — לחכות למוות בישיבה דוממת. ואז בא הרגע שבו הפך השחזור למעשה משפחתי:

"הוא היה משוכנע כל כך בקִצו, עד שאשתו וילדיה ביקשו לחכות יחד איתו — במחווה של אחוות גורל, גם הם רצו למות. וכל הארבעה ישבו בדומייה גמורה, לילה אחר לילה, ללא הפוגה, ושחזרו את חייהם בעודם ממתינים למוות."

("עוצמת הדממה", שם)

משפחה שלמה — אישה, ילדים, אדם צעיר שטרם הפך למורה — יושבת לילה אחר לילה וחוזרת על סיפור חייה. לא כתוב שנשמו נשימות טאטוא. לא כתוב שערכו רשימות. כתוב שחזרו על חייהם באופן מקיף, בדממה, במשמעת — "במיוחד הבן הגדול," יציין דון חואן לימים בהערכה. ומה שקרה אחר כך הוא אחד הרגעים הגדולים של הסדרה כולה: דון חואן אכן מת — מוות ממשי, בשדה בסינלואה — וקם לתחייה:

"מַתִּי באותו שדה. חשתי את מודעותי זורמת ממני החוצה, אל עבר הנשר. אבל מכיוון ששחזרתי את חיי ללא דופי — הנשר לא בלע את מודעותי. הנשר ירק אותי החוצה. ומכיוון שגופי היה מת בשדה, הנשר לא נתן לי לעבור אל החירות. היה זה כאילו אמר לי לשוב ולנסות שנית."

("עוצמת הדממה", פרק "כרטיס הללא־דופיות" — דון חואן לקסטנדה)

"הרואים בני זמננו," הוא מסיים, "קוראים לתהליך הזה כרטיס הללא־דופיות — או מותם הסמלי אך הסופי של המכשפים. ובאותו שדה בסינלואה קיבלתי את הכרטיס שלי." השחזור המשפחתי ההוא — בלי מערה ובלי טכניקת נשימה — עמד במבחן הנורא מכולם.

והסיפור הזה איננו חריג. הוא מצטרף לשורת עדויות לכך שליבת השחזור היא החזרה החיה והמקיפה על אירועי החיים, והטכניקה — חשובה ככל שתהיה — היא אמצעי שירות:

- שמו המקורי של התרגול. דון חואן: "המכשפים הקדומים נהגו לקרוא לזה סיפור־מחדש של אירועי חייך (recounting the events of your life), ובשבילם זה התחיל כטכניקה פשוטה — אמצעי עזר לזכור מה הם עושים ואומרים לתלמידיהם" ("הצד הפעיל של האינסוף"). ובאותו ספר: "לספר־מחדש אירועים הוא מעשה קסם בעבור המכשפים. זה איננו סתם לספר סיפורים — זה לראות את המארג שמתחת לאירועים." - השחזור של קסטנדה עצמו נעשה בקול, באוזני דון חואן. בסוף "הצד הפעיל של האינסוף" נכתב במפורש: "במהלך השחזור שלי סיפרתי לו כל אירוע ואירוע מחיי. מתוך מאות האירועים שגוללתי לפניו, הוא בודד שלושה..." — שחזור כסיפור־חיים מסופר. - אלבום האירועים הזכירים. הספר האחרון כולו בנוי סביב משימה שדון חואן הטיל על קסטנדה — ושבני להקתו קיימו בעצמם: "כל לוחם, כחובה גמורה, אוסף אלבום מיוחד... אלבום של תמונות העשויות זיכרונות, תמונות העשויות היזכרות באירועים זכירים." זהו שחזור בצורתו המזוקקת: חזרה בוררת ומעמיקה על אירועי החיים המכוננים — בלי שום נשימה. ודון חואן מעיד על עצמו: "האלבום שלי, בהיותו מעשה מלחמה, דרש בְּרֵרָה קפדנית עד קצה — אוסף מדויק של הרגעים הבלתי נשכחים של חיי וכל מה שהוביל אליהם." - וחוסר האחידות בטכניקה עצמה — כיווני הנשימה המתהפכים בין הספרים שראינו לעיל — מעיד אף הוא: אילו הייתה הנשימה עצם התרגול, לא הייתה המסורת מרשה לעצמה סתירה כזאת.

המסקנה המעשית, והיא נכס לכל מתרגל: מי שאינו יכול — או אינו מוכן עדיין — לשבת בתנוחה ולנשום נשימות, יכול לשחזר. לשבת בדממה ולחזור על פרשת חיים מראשיתה עד סופה; לספר את סיפור חייו במלואו, בקול או בכתב, בלי לייפות; לערוך את אלבום האירועים שעשו אותו למי שהוא. הנשימה, הרשימה והמקום הסגור הם ההמלצה החמה של המסורת — מגברים אדירים של התהליך. אבל התהליך עצמו הוא אחד: לחיות מחדש את החיים, הפעם בעיניים פקוחות. (ומנגד, לא נכחד: אצל פלורינדה "המרכיב המרכזי בשחזור הוא הנשימה", וקלרה בנתה על הנשימה את כל השיטה. מי שמסוגל — ייטול את שתי הידיים: גם הסיפור המקיף, גם הנשימה.)

ו. מה קורה בדרך — חוויות ותובנות מן השטח

הספרים אינם מסתפקים בתיאוריה; הם מתעדים, כמעט יום אחר יום, מה עובר על המשחזר. הנה העדויות, מפי שני העדים הגדולים — טאישה וקסטנדה.

ההתחלה: פחד, שעמום — ואז הפתעה

טאישה, בכנות אופיינית:

"בהתחלה השחזור היה עבודה מפרכת. לא יכולתי להתרכז, כי חששתי מלדלות את העבר... אבל כעבור זמן־מה נשביתי בבהירות ובפירוט שקנו להם זיכרונותיי. אפילו נעשיתי אובייקטיבית יותר כלפי חוויות שתמיד חשבתי לטאבו. באורח מפתיע חשתי גם חזקה ואופטימית יותר. לפעמים, בעודי נושמת, היה נדמה שאנרגיה מחלחלת בחזרה אל גופי, ושריריי מתחממים ותופחים."

("מעבר המכשפים" — עדות טאישה על שבועות התרגול הראשונים במערה)

הזיכרונות משנים טבע

שני העדים מתארים אותה תופעה: הזיכרונות אינם דוהים עם העבודה — הם מתחדדים. טאישה: "בחודשי השחזור האינטנסיבי, רבים מהם [האירועים הקשים] נעשו דווקא צלולים וחיים יותר." וקסטנדה, אחרי המלווה: "התחלתי להיזכר באירועים בבהירות מטריפה... אירועים שבהירותם הייתה מטריפה כל כך, שנלכדתי ושקעתי בהם — אולי אף ביתר עוצמה משחוויתי אותם במקור." ואז מגיעה המתנה הכפולה — עוצמת החוויה עם ריחוק המתבונן:

"בכל פעם ששחזרתי כך, חשתי מידה של ניתוק, שאפשרה לי לראות דברים שהתעלמתי מהם כשהייתי שרוי בעיצומם."

("הצד הפעיל של האינסוף" — עדות קסטנדה)

האמת על האנשים שחשבנו שאנחנו מכירים

וכאן העומק המטלטל של התרגול. השחזור אינו מחזיר רק אנרגיה — הוא מחזיר את האמת. טאישה, שגדלה על טינה כלפי אביה, מספרת: "ביליתי את הבוקר כולו במערה בשחזור זיכרונות של אבי. תמיד חשבתי שהוא מפלצת יהירה ורברבנית. להיווכח שהיה בעצם אדם עצוב ומובס, שבור מן המלחמה ומשאיפותיו שסוכלו — זה הותיר אותי סחוטה רגשית." על אמה גילתה שאת הרחמים העצמיים שלה עצמה "למדתי מאמי, שריחמה על עצמה כל יום מימי חייה." וקלרה, המורה, מספרת על תגליתה שלה: "דרך השחזור גיליתי שאמי פיטמה אותי בכוונה מיום היוולדי. היא חשבה שנערה שמנה וביתית לעולם לא תעזוב את הבית — והיא רצתה אותי שם, משרתת שלה, לכל החיים." והתגליות אינן פוסחות על המשחזר עצמו: "מן השחזור שלי," מודה טאישה בפשטות שאין בה ייסורים, "גיליתי שאני נוחה לרַצות ופחדנית."

התגליות מהסוג הזה הן בדיוק מה שעמד מאחורי האזהרה שבפתח המאמר: כשהאמת נחשפת — על עצמנו, על משפחתנו, על אנשים שאהבנו ובטחנו בהם — עולם שלם של סיפורים שסיפרנו לעצמנו יכול להתערער בבת אחת. זה השלב שבו הליווי איננו מותרות אלא חלק מהשיטה.

התובנות המבניות — מה השחזור מלמד על החיים עצמם

מעבר לגילויים האישיים, המקורות מתעדים שורת תובנות שהשחזור מצמיח כמעט אצל כל מתרגל:

החזרתיות. "מעברים קסומים": "השחזור מעניק למתרגלים את היכולת לבחון את החזרתיות שבחייהם" — לראות שוב ושוב את אותו דפוס, עד שהוא נגלה במערומיו. הדוגמה שם, על מחזורי החיזור הרומנטי: "לבחון את האובססיה הזאת בהקשר של החזרות האינסופיות של חיים שלמים — עושה אותה מה שהיא באמת: דבר גרוטסקי." ופלורינדה מבטיחה את הפרס הגנוז בתגלית הזאת:

"אחת התוצאות של שחזור מפורט היא צחוק אמיתי, כשאדם בא פנים אל פנים מול החזרה המשעממת של ההערכה העצמית שלו — שהיא ליבה של כל מגע אנושי."

("מתת הנשר" — פלורינדה לקסטנדה)

"הרואה שבתוכנו". קלרה חושפת בפני טאישה סוד עמוק: לרגע אחד, לפני כל מעשה, אנחנו יודעים בדיוק את תוצאותיו, את סיכויינו ואת מניעינו האמיתיים — "ומכיוון שהידיעה הזאת לעולם אינה נוחה לנו, אנו מדחיקים אותה מיד." לידיעה המושתקת הזאת קראו מייסדי השחזור "הרואה". רואה מדוכא נעשה מר ושונא — "ומכיוון שאיננו חדלים להכניעו, בסופו של דבר הוא הורס אותנו. אבל באמצעות השחזור נוכל להניח לרואה לגדול ולהתפתח כפי שנועד... כוח שיוביל אותנו בסופו של דבר אל החירות — במקום להרוג אותנו."

הנדרים וההבטחות. ועוד תובנה מעשית להפליא של קלרה: "נדרים, שבועות והבטחות כובלים את הכוונה שלנו. מאותו רגע ואילך, מעשינו, רגשותינו ומחשבותינו מכוונים בעקביות לקיים את ההתחייבויות ההן — בין שאנו זוכרים שנדרנו אותן ובין שלא." לכן יש לשחזר במיוחד את כל ההבטחות שנתנו מעודנו — ובראשן אלה שניתנו בפזיזות, בבורות או בשיקול דעת לקוי. טאישה אכן מגלה כזאת: נדר ילדות ("לעולם לא לאהוב אותם") שנדרה בלילה אחד של עלבון — וששלט בה עשרות שנים מבלי שידעה.

החברות (socialization). וההכללה הגדולה, מ"מעברים קסומים": מה שחיפשו המכשפים בשחזור הוא "זיכרון המגע האנושי — כי במגע האנושי טמונות ההשפעות העמוקות של החִברות, שבהן נאבקו להתגבר בכל אמצעי." ולכן —

"אם אמור להתחולל שינוי התנהגותי כלשהו, הוא חייב להיעשות דרך השחזור — שכן זהו הכלי היחיד שיכול להרחיב את המודעות, בשחררו אותנו מן הדרישות האילמות של החִברות: דרישות אוטומטיות כל כך, מובנות מאליהן כל כך, שבתנאים רגילים איננו מבחינים בהן כלל — לא כל שכן בוחנים אותן."

("מעברים קסומים" — מדברי דון חואן לתלמידיו)

ז. המכשולים — ומבחן האמת של השחזור

הדרך זרועה מלכודות, והמקורות ממפים אותן ביושר אכזרי. חשוב להכיר אותן מראש — כי כולן מתחפשות לשחזור עצמו.

1. ההתנגדות

ראינו אותה בפרק על המלווה: "משהו בנו מעמיד התנגדות אדירה לשחזור." היא לובשת צורות תמימות. ביום שבו החל ללמד את השחזור, דון חואן תקף את הצורה הנפוצה ביותר שלה:

"אל תתמכר לעייפות. העייפות שלך, יותר משהיא עייפות, היא רצון שלא יטרידו אותך. משהו בך מתרעם על ההטרדה. אבל חשוב מכול שתקניט את החלק הזה שבך — עד שיישבר."

("הצד הפעיל של האינסוף" — דון חואן לקסטנדה, בבוקר שבו הוטלה משימת השחזור)

2. רחמים עצמיים

האויב הראשון במעלה. אצל קלרה זו חוקת הבית ממש: "שלא תעזי להתמסר לרחמים עצמיים בבית הזה. אם תעשי זאת — הבית יפלוט אותך, כמו שאת יורקת גלעין של זית." ודון חואן, כשקסטנדה שוקע ברגשנות דווקא בעיצומו של מעשה שחזור גדול (פרידת אמת מנשות עברו), חותך:

"גבור על הרחמים העצמיים שלך ברגע זה. גבור על הרעיון שנפגעת — ומה נשאר בידך כשארית שאינה ניתנת לצמצום?"

("הצד הפעיל של האינסוף" — דון חואן לקסטנדה; "השארית שאינה ניתנת לצמצום" — המעשה הנקי עצמו)

מדוע דווקא בשחזור הרחמים העצמיים קטלניים? כי הם הופכים את התרגול להיפוכו: במקום לרוקן את האירוע — מתבוססים בו וטוענים אותו מחדש. וכזכור מפלורינדה: הנימים הזרים שאחרים תקעו בנו "הם הבסיס ליכולתנו חסרת הגבולות לחשיבות עצמית" — והרחמים העצמיים הם חשיבות עצמית בתחפושת הנפוצה ביותר שלה. קלרה מונה את התחפושות אחת לאחת: "חשיבות עצמית הבאה אליך מחופשת לרחמים עצמיים, לזעם מוסרי, לעצב של צדיקים."

3. רומנטיזציה של עצמנו

המלכודת המתוחכמת ביותר — לשחזר לכאורה, ובפועל לערוך לעצמנו אלבום מפואר. קלרה הטיחה את זה בטאישה במילים שכל מתרגל חייב לשנן:

"חודשי השחזור שלך היו חסרי משמעות: לא היו אלא הזיות רדודות. כל שעשית היה להעלות בנוסטלגיה זיכרונות על העצמי הנפלא שלך — או להתבוסס ברחמים בהיזכרך ברגעייך הפחות נפלאים."

("מעבר המכשפים" — קלרה לטאישה, בהתקפה מכוונת שנועדה לזעזע אותה מקיבעונה)

הנה שני הקטבים של אותה מלכודת אחת: הרומנטיזציה ("העצמי הנפלא שלי") וההתבוססות ("רגעיי הלא־נפלאים") — גיבור או קורבן, והעיקר שאני במרכז. דון חואן פוסל מאותה סיבה בדיוק את הסיפורים הראשונים שקסטנדה הביא לאלבום האירועים הזכירים: "הסיפורים קשורים אך ורק אליך — כאדם שחושב, מרגיש, בוכה או לא מרגיש דבר... סיפור יום קבלתך לבית הספר אינו אלא הצהרה שלך על עצמך כמרכז של הכול. הסיפור כולו הוא רק אתה." ומולו הקריטריון: "האירועים הזכירים שאנו מחפשים נושאים את המגע האפל של הלא־אישי."

ודון חואן מודה שגם הוא נפל שם, בצעירותו, אצל הנגואל חוליאן — במהופך:

"בזמני עמדתי באותה נקודה בדיוק. במשך שנים לא רק שלא ידעתי מה לבחור — חשבתי שאין לי בכלל חוויות לבחור מהן. נדמה היה ששום דבר מעולם לא קרה לי. כמובן שהכול קרה לי; אבל במאמצי להגן על הרעיון של עצמי, לא היו לי זמן או נטייה להבחין בדבר."

("הצד הפעיל של האינסוף" — דון חואן לקסטנדה)

זה אותו מנגנון משני צדדיו: מי שעסוק ב"רעיון של עצמו" — בין אם הוא מפואר ובין אם הוא אומלל — אינו רואה את חייו. ובאותו הקשר טבע דון חואן את האבחנה בין שחזור אמיתי ל"לעיסה חוזרת" (rehashing) — הגלגול הטורדני של אירועים בראש, זה שכולנו עושים ממילא: הלעיסה החוזרת סובבת סביב "מה עשו לי" ו"מה הייתי צריך להגיד"; השחזור שואל "מה באמת קרה שם — ואיפה נשארה האנרגיה שלי."

4. עקיפת הכואב מכול

טאישה מודה שאת האירוע הרגיש ביותר של נעוריה "דחיתי שוב ושוב מלשחזר לעומק — תמיד חגתי בשוליו." והנגואל, כשהדבר מתפוצץ, מאבחן: "בושה וחשיבות עצמית הן בנות לוויה איומות. לא שחזרת את האירוע ההוא — אחרת לא היית במצב כזה עכשיו." הכלל פשוט ולא נעים: מה שמקפידים לדלג עליו — הוא בדיוק המקום שבו קבורה האנרגיה הגדולה.

ומבחן האמת

איך יודעים ששחזור של אירוע הושלם? המקורות עקביים להפליא: כשהאירוע כבר אינו מזיז לנו. קלרה, כשטאישה עדיין רועדת מזיכרון: "אולי לא ראית אותו בבירור מספיק, או לא נשמת אותו עד תום. עדיין יש לו אחיזה בך." ובקצה הדרך, העדות היפה בספר — טאישה על ענף העץ:

"השחזור שלי לבש מצב רוח שונה לגמרי. יכולתי להיזכר בפרטים הזעירים ביותר של חוויות חיי בלי חשש משום מעורבות רגשית גסה. הייתי מתפקעת מצחוק על דברים שהיו פעם טראומות עמוקות בשבילי. גיליתי שהאובססיות שלי כבר אינן מסוגלות לעורר רחמים עצמיים."

("מעבר המכשפים" — עדות טאישה, תקופת בית העץ)

הצחוק הזה — לא ציניות, אלא הצחוק המשוחרר של מי שרואה סוף סוף את המשחק — הוא תעודת הגמר של אירוע ששוחזר עד תום.

ח. לאן השחזור מוביל

וכעת לשאלת השאלות: מה מקבל מי שהולך בדרך הזאת עד הסוף? המקורות משרטטים סולם שלם, מן הקרוב אל הרחוק.

מדרגה ראשונה: אנרגיה ורווחה. התוצאה הראשונה מוחשית לגמרי — כוח. טאישה חשה אנרגיה "מחלחלת בחזרה אל הגוף" כבר בשבועות הראשונים; קסטנדה מסכם את שנת השחזור השני שלו: "נאלצתי להסכים עם דון חואן — היו בי מצבורים אינסופיים של רגשות טעונים, חבויים עמוק כל כך שהיו כמעט בלתי נגישים. תוצאת השחזור השני שלי הייתה גישה חדשה, רגועה יותר."

מדרגה שנייה: שינוי התנהגות אמיתי. ראינו: "אם אמור להתחולל שינוי התנהגותי כלשהו, הוא חייב להיעשות דרך השחזור." קלרה מסבירה את המנגנון: שחזור עמוק "מאפשר לנו לראות את חיינו בלי אשליה, ומעניק לנו שהות של רגע שבה נוכל לבחור — לקבל את התנהגותנו הרגילה, או לשנותה בכוח הכוונה, בטרם תלכוד אותנו שוב." זהו בדיוק אותו "מרווח בין גירוי לתגובה" שהמאמר על פרנקל עסק בו — נבנה כאן בשיטתיות, זיכרון אחר זיכרון.

מדרגה שלישית: חירות מן העבר. נלידה מבטיחה לטאישה: "כשתסיימי לשחזר ותמחקי כליל את העבר — כל שיישאר הוא ההווה. ואז תדעי שההווה אינו אלא הרף עין, ולא יותר." ופלורינדה מציבה את השחזור כשער לכל שאר עבודת הלוחם: "שחזור עמוק הוא האמצעי היעיל ביותר לאבד את הצורה האנושית" — ואחריו כל אי־העשיות של העצמי, מחיקת ההיסטוריה האישית, אבדן החשיבות העצמית ושבירת השגרות, "באות ביתר קלות". ובלי שחזור, היא מזהירה, אין אפילו שטות מבוקרת: מי שלא פלט את הנימים הזרים שבתוכו אינו מסוגל לצחוק על עצמו — והצוחק על עצמו הוא תנאי הכניסה.

מדרגה רביעית: הדלק של אמנויות התודעה. ב"אמנות החלימה" השחזור מוצג כתנאי שאין בלעדיו לחלימה: "השחזור משחרר אנרגיה כלואה בתוכנו, ובלי האנרגיה המשוחררת הזאת — החלימה אינה אפשרית." והנוסחה הבלתי נשכחת:

"שחזור חיינו אינו מסתיים לעולם, ולא משנה כמה היטב עשינו אותו פעם אחת. הסיבה לכך שאנשים רגילים חסרים כוח רצון בחלומותיהם היא שמעולם לא שחזרו: חייהם מלאים עד גדותיהם ברגשות טעונים עד כובד — זיכרונות, תקוות, פחדים, וכן הלאה וכן הלאה. המכשפים, לעומתם, חופשיים יחסית מרגשות כבדים וכובלים — בזכות השחזור שלהם... השחזור והחלימה הולכים יד ביד: ככל שאנו פולטים מקרבנו את חיינו, כך אנו נעשים קלים יותר ויותר."

("אמנות החלימה", פרק "היקוש והיוקשים" — דון חואן לקסטנדה, כשהורה לו לשחזר בשנית)

אצל טאישה מנוסח אותו רעיון במונחי הכפיל: "ככל שאת מחזירה יותר אנרגיה דרך השחזור, כך קל יותר לאנרגיה המוחזרת להזין את הכפיל שלך" — האנרגיה שנפדתה מן העבר היא החומר שממנו נבנה הגוף האנרגטי.

והמדרגה העליונה: החירות המוחלטת. כאן נסגר המעגל שנפתח בהסבר השלישי. מי שהשלים שחזור מושלם מסר לנשר את ההעתק — ושמר את המקור.

ההמחשה החיה ביותר לכך היא דוניה סולדד — האישה שקסטנדה הכיר שנים קודם לכן כאמו המזדקנת של פבליטו. בסוף סדרת המפגשים עם פלורינדה, היא מודיעה לו שנותר נושא אחד אחרון להציג לפניו, ולוקחת אותו אל פאטיו נסתר בתוך ביתה, שמעולם לא ראה. היא קוראת בשקט למישהי, ואישה יוצאת מאחד החדרים. קסטנדה אינו מזהה אותה. רק כשהאישה קוראת בשמו הוא קולט במי מדובר:

"השינוי בה היה מדהים. היא הייתה צעירה יותר ורבת עוצמה יותר. פלורינדה אמרה שסולדד שהתה בתוך ארגז שחזור חמש שנים — שהנשר קיבל את השחזור שלה במקום מודעותה, ושחרר אותה לחופשי. דוניה סולדד אישרה זאת בתנועת ראש."

("מתת הנשר" — עדות קסטנדה על המפגש בפאטיו הנסתר בבית פלורינדה)

וכמה מילים על גודל המהפך הזה: חמש שנים בתוך ארגז — והתוצאה איננה אישה שבורה וכלואה, אלא אישה שהצעירה והתעצמה, ושחרב מעליה חוב המוות עצמו. פלורינדה אף מסיקה מכך מסקנה מעשית לגבי קסטנדה: זמן קצר אחר כך היא מודיעה לו שהיא מפסיקה להדריך אותו — כי מוטב לו לעבוד מעתה מול דוניה סולדד עצמה. המשוחררת נעשתה מורה.

דון חואן קיבל בשדה בסינלואה את כרטיס הללא־דופיות שלו. ו"מעברים קסומים" מתאר את הקצה: מי שמת כך אינו מת במובן הרגיל — "כל הווייתו הופכת לאנרגיה, אנרגיה מסוג מיוחד השומרת את חותם ייחודיותו... למצב הזה קראו מכשפי שושלתו של דון חואן החירות המוחלטת." אצל טאישה זהו "המעוף המופשט", שקלרה מגדירה מן היום הראשון: "פסגת האמנות שאני רוצה ללמד אותך... והאמצעי להשגתה נקרא שחזור — אבן הפינה של אמנות החירות."

וכל הסולם הזה מקופל במשפט אחד של אמיליטו, שבו פתחנו: "השחזור הוא המפתח. הוא משחרר את האנרגיה הלכודה — והנה: אתה רואה את האינסוף מול עיניך."

ט. חלום: שחזור ברמת העם

החלום שלי הוא לבצע שחזור לא רק ברמת האדם הפרטי, אלא ברמת העם. ארחיב על כך במאמר נפרד, אבל אשרטט כאן את הכיוון.

כל מה שתואר במאמר ברמת היחיד קיים גם ברמת האומה. גם לעם יש "מחסן" שאיש מעולם לא סידר: זיכרונות, פחדים, עלבונות וחשבונות פתוחים שהצטברו דורות על גבי דורות. ואני חושב שהמסורת שלנו בעייתית בדיוק מהבחינה הזאת — היא מנציחה טראומות במקום לשחרר אותן. מ"זכור אשר עשה לך עמלק" ועד השואה; וכך גם מלחמות היהודים בבית ראשון ובבית שני. אנחנו מצֻווים לזכור — אבל זכירה איננה שחזור. כפי שראינו לאורך המאמר, זכירה בלי שחרור היא "הלעיסה החוזרת": היא טוענת את האירוע מחדש במקום לרוקן אותו. וכל עוד לא נשחזר, האירועים הללו נמצאים מתחת לפני השטח וקובעים לנו דברים בהווה שאיננו בהכרח רוצים בהם — את מי אנחנו רואים כאויב, ממה אנחנו פוחדים, איך אנחנו מגיבים למשברים. לכן אנחנו צריכים לסדר את המחסן הלאומי שלנו.

בפועל, הכוונה לחבורה שתיקח על עצמה לעבור על אירועי ההיסטוריה שלנו כפי שמשחזרים חיים פרטיים: בלי לייפות, בלי להשחיר, בלי גיבור ובלי קורבן — לחיות אותם מחדש, לקחת מהם בחזרה את האנרגיה הלכודה, ולפלוט את מה שנשאר תקוע בנו. גם המכשולים יהיו אותם מכשולים: רומנטיזציה של עצמנו וקורבנוּת הן מלכודות לאומיות לא פחות משהן מלכודות אישיות. וההשלכות, אם זה ייעשה, מקבילות למה שהשחזור נותן ליחיד: שחרור מדפוסים שחוזרים על עצמם דורות, ויכולת להגיב להווה כפי שהוא — במקום להיות מופעלים על ידי העבר. אני מאמין שאם חבורה תיקח על עצמה משימה גדולה זו, היא תוכל לשנות את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל ושל כדור הארץ כולו.

סיכום — הכלי שבידי כל אחד

מכל תורת דון חואן, השחזור הוא הדבר הקרוב ביותר למתנה: תרגול שאינו דורש דבר מלבד החלטה. נסכם את הכלי כולו בעשר שורות:

1. הכינו רשימה של כל האנשים שפגשתם מעודכם — מההווה אחורה, לפי שנים ועיסוקים, עד אמא ואבא.

2. מצאו מקום קטן, שקט ומבודד, וזמן קבוע — בוקר מוקדם או אחר צהריים מאוחר.

3. חפשו את "האירוע המלווה" — הזיכרון שזוהר בבהירות לא מוסברת. הוא השער שדרכו הזיכרונות יתחילו להיחיות ולא רק להיזכר.

4. סדרו כל אירוע לפני עבודתו: המקום על פרטיו, האדם, ולבסוף — רגשותיכם.

5. נשמו את נשימת הטאטוא: בשאיפה (תוך סיבוב הראש) התכוונו לאסוף את האנרגיה שהשארתם בסצנה; בנשיפה — לפלוט את מה שאחרים השאירו בכם; ובסוף אירוע — תנועת ראש בלי נשימה, לניתוק.

6. ואם הנשימות אינן דרככם — שחזרו כדרך שדון חואן ומשפחתו שחזרו: ישיבה דוממת וחזרה מקיפה, כנה וחיה על אירועי החיים, פרשה אחר פרשה. הליבה היא החזרה החיה; הנשימה היא מַגבר.

7. התחילו מהטעון ביותר (קלרה: המפגשים המיניים; ולכל הפחות — אל תדלגו על מה שכואב).

8. היזהרו משלושת המזייפים: הרחמים העצמיים, הרומנטיזציה של עצמכם, והלעיסה החוזרת שמתחפשת לשחזור.

9. מבחן הסיום של כל אירוע: הוא כבר אינו מזיז לכם — ואפשר גם לצחוק.

10. ואל תהיו לבד. החשיפה יכולה להיות מטלטלת; לדעתי ליווי הוא חובה, ואיש בספרים לא שחזר לבדו. ואם יש ספק — מוטב לא לעשות: חזרו לאזהרה שבפתח המאמר ולחלופה שהמלצתי עליה שם.

ומה מובטח למי שמתמיד? אנרגיה שחוזרת הביתה. עבר שמרפה. הווה שמתרחב. יכולת אמיתית לבחור. ובקצה הסולם — כך מעידים אלה שהלכו עד הסוף — החירות עצמה. או, במילותיו של אמיליטו: "השחזור הוא המפתח. הוא משחרר את האנרגיה הלכודה — והנה: אתה רואה את האינסוף מול עיניך."

---

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה: "מתת הנשר" (1981), פרק פלורינדה — השחזור כצד החזק של היוקשים; הארגז ככלי וכסמל; שני השלבים; נשימת היוקש והנימים; הצחוק על ההערכה העצמית; דוניה סולדד המשוחררת · "עוצמת הדממה" (1987) — היזכרות מול זכירה והיזכרות המכשפים; השחזור המוחלט של דון חואן הצעיר; המשפחה המשחזרת בסינלואה; המוות בשדה ו"כרטיס הללא־דופיות" · "אמנות החלימה" (1993), פרק היקוש והיוקשים — "השחזור אינו מסתיים לעולם"; שחרור האנרגיה לחלימה; ניפנוף האירוע; הכוח המפרק והעתק החוויות; שני הסבבים (פורמליות — זרימה) ותצרף הרוח · "הצד הפעיל של האינסוף" (1998) — הוראת השחזור הפורמלית והרשימה; בניית המרחב; הים האפל של המודעות; פרק "המלווה"; אלבום האירועים הזכירים ומבחן הלא־אישי; הרחמים העצמיים, ההסבר כהתנצלות, והעייפות כהתחמקות; מחסן ההיסטוריה האישית שבגב הרגליים · "מעברים קסומים" (1998), סדרת ווסטווד — ההגדרה הפורמלית ושתי המטרות; לא פסיכואנליזה; ניפנוף הראש; פריסת האנרגיה מחדש; החִברות והחזרתיות; מכל המים במדבר; קבוצת תרגילי השחזור ("כנפי השחזור", "חלון השחזור").

מספרי טאישה אבלר: "מעבר המכשפים" (The Sorcerers' Crossing, 1992) — הגדרת השחזור ונשימת הטאטוא (קלרה); מחסן הזיכרונות והמלאי; הרשימה כשלד; המערה, היחפות, רצועת השחזור; המפגשים המיניים תחילה; "הרואה שבתוכנו"; הנדרים הכובלים; עדויות ההתקדמות (האנרגיה החוזרת, האב שנגלה מחדש, הצחוק על הטראומות); הרומנטיזציה ("העצמי הנפלא") והרחמים העצמיים; שריפת העלים (אמיליטו); בית העץ והסבב השני; "המעוף המופשט" ו"אבן הפינה של אמנות החירות"; "אתה רואה את האינסוף מול עיניך" · "יקוש עם הכפיל" (Stalking with the Double) — נלידה: "כל אחד יכול לבצע את החצייה... אבל מי רוצה לסכם את חייה ולהרפות מעצמה?"

הערת אימות: כל ציטוטי קסטנדה וטאישה אבלר תורגמו ואומתו מול הטקסטים המלאים באנגלית. תרגומי שמות הספרים ומונחי המפתח עוקבים אחר יתר מאמרי הסדרה.