תורה מן השמיים?

לפני מספר ימים כתבתי כאן מאמר על האבולוציה. הסברתי בו כי האבולוציה מתאימה כמו כפפה ליד לכל הידע הרוחני העולה מהתורה, ושאם דרווין ולמארק לא היו מנסחים אותה, אנחנו היינו צריכים לעשות זאת.

במאמר ההוא שאלתי את השאלה המתבקשת: מה אני עושה עם הסיפור הכתוב בתורה על בריאת העולם? הבאתי שם את דברי הרב קוק המתרץ תירוצים שונים ליישוב הסתירה, אך בסוף אמרתי שזה פשוט לא מקובל עליי. כלומר, אין לי מושג למה סיפור הבריאה נכתב כפי שנכתב; מבחינתי האבולוציה הוכחה באופן מספיק טוב כדי שאעדיף אותה על פני הסיפור הכתוב. היא האמת, ואני לא הולך לתרץ תירוצים. מבחינתי, הפשט הכתוב שגוי.

הבעיה ב"פליק-פלאק" הפרשני

זהו עניין מהותי. הרמב"ם, למשל, כותב במורה נבוכים (חלק ב', פרק כ"ה) כך:

"דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש. כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף; ואין שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חדוש העולם, אלא היה אפשר לנו לפרשם כדרך שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי היה זה יותר קל הרבה..."

בעצם, הרמב"ם אומר: "לו היו לי הוכחות טובות לקדמות העולם, הייתי מפרש כך את מעשה בראשית, למרות שפשט הפסוקים הוא ההיפך. בדיוק כפי שעשיתי בעניין הגשמת האל". במילים אחרות: לא באמת אכפת לי מה הפשט הכתוב, אני אפרש את הדברים לפי מה שהוכח.

גישה זו של הרמב"ם עדיפה בעיני בהרבה על הגישה הפנאטית האומרת "אכפת לי רק מה שכתוב, לא משנה אם יוכח ההיפך". אך עדיין, הגישה הזו של הרמב"ם היא בעייתית מאוד. הפליק-פלאק הפרשני הזה הופך אותך לשקרן ומתרץ תירוצים. אני מבין מאיפה זה נובע: מרצון להגן בכל מחיר על ה"שלמות" כביכול של התורה ועל היותה כולה "מן השמיים". אבל צריך פשוט להכיר בכך שאין דברים מושלמים. אני מעריך ומכבד את התורה גם אם היא לא מושלמת, וגם אם לא כולה מן השמיים. הניסיונות לתחזק שלמות שאיננה קיימת משאירים אותך בסוף עם משהו מעוות – כמו הרבה מהתורה של ימינו – הר של תירוצים שמרחיק אותך מאלוהים.

(בהערת אגב - זה נכון גם לגבי אנשים גדולים, יש לכבד אותם, אך אסור לייחס שלמות לאף אחד).

אתה לא יכול באמת להאמין באלוהים ובה בעת להיות שקרן וחנפן "לטובת אלוהים". זה פשוט לא הולך יחד, כפי שנאמר בספר איוב: "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא". להיות אמיתי פירושו לא לתרץ כל דבר, אלא להיות מסוגל לומר ביושר: "את זה אינני יכול לקבל כדבר אלוהים".

מוסר טבעי וסיפור העקדה

אותו עיקרון תקף גם לגבי סיפור עקדת יצחק. עם כל החיבה שלי ל"תורת אברהם", זהו סיפור שאני לא מבין ולא מקובל עליי. מבחינתי, אלוהים לא יצווה עליך לעשות משהו שחורג מהמוסר האנושי.

היה אפשר לנסות לטעון שזה בדיוק המסר של הסיפור – להראות שאלוהים לא רוצה קורבנות אדם, ולכן הוא חזר בו בסוף ואמר "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". לפי הסבר זה, המסר איננו "תעשה בכל מחיר את דבר אלוהים, לא משנה מה הוא מצווה", אלא להפך. הבעיה היא שההסבר הזה דחוק מול הכתוב עצמו, שמצהיר בפירוש: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". כלומר, התורה תולה את גדולתו של אברהם דווקא בנכונותו לבצע מעשה בלתי מוסרי בעליל.

אז עם כל הכבוד לסיפור העקדה ולשירים המדהימים שנכתבו עליו, במקום לנסות לתרץ אותו, אני מעדיף לומר שהוא פשוט לא מקובל עליי. אם ניקח את המסר הזה כפשוטו, נגיע למסקנה שאנשי דאעש וחמאס הם דתיים אמיתיים, שכן הם "עושים את רצון האל" לרצוח, לערוף ראשים ולשרוף אנשים. תפיסה כזו לא תעלה על הדעת מבחינתי, בטח לא בימינו.

להבנתי, התורה היא התפתחות של המוסר הטבעי. היא באה להוסיף עליו, לא לגרוע ממנו. ישנם אנשים, כמו פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שמבחינתם אין שום קשר בין תורה למוסר, ולכן הם הפכו את סיפור העקדה לעיקר שיטתם – "אלוהי אברהם ולא אלוהי קאנט", כפי שהיה נוהג הזקן השוטה לומר. אבל אני מעדיף להסתכל על הכלל: התורה מלאה במצוות עם נימוקים מוסריים, מליאה בסיפורים המציבים דרישה מוסרית, ובזעקת נביאי ישראל לאורך כל הדורות למוסריות ומצפון. התנ"ך כולו זועק מוסר, ואני בוחר להחזיק בכלל הזה, גם במחיר של ויתור על סיפור העקדה.

גם אני כמובן מעדיף את אלוהי אברהם על פני כל אלהים אחר, רק שאני מעדיף את אברהם המתווכח עם אלהים על השמדת סדום, על פני אברהם המשכים בבוקר לעקוד את בנו.

(הערת אגב: לגבי הציוויים על השמדת עמים במקרא – אני מבין אותם על רקע התקופה שבה כך התנהלו מלחמות, ולכן בימים ההם זה לא נתפס כבלתי מוסרי. גם בחטא שאול במלחמת עמלק (אי הריגת אגג), הבעיה של שאול לא נבעה ממוסר עליון, אלא מחמלה אינטרסנטית על מיטב הצאן, הבקר ועל אגג המלך עצמו, בעוד שאת שאר העם הפשוט הם השמידו ללא היסוס).

חיים ללא תירוצים

אין לי שום בעיה לומר "זה לא מקובל עליי" ביחס לסיפורים מסוימים במקרא, כי הדת שלי איננה מבוססת רק על הספרים, אלא על הדו-שיח והקשר האינטימי עם הקב"ה. הספרים הם כלי עזר הכרחיים, וכמעט אי אפשר להתחיל מאפס בלעדיהם, אבל הם רק יועצים. הם לא מקבלי ההחלטות.

מה שמדריך אותי בסופו של יום הם הספרים יחד עם חוש פנימי ליושר, לאמת, לצדק ולהרמוניה. אני מאמין שזהו באמת רצונו של אלוהים:

חיים ללא תירוצים.

כאשר אתה מתרגל לתרץ תירוצים כדי להצדיק את שלימותן של אמונותיך (כשהכל נובע מהפחד לראות את חוסר שלימותן) אתה תפחד לראות חוסר שלימות בבעלי סמכות, חוסר שלימות במוסדות, לא רק שלא יהיה לך אומץ לצאת נגד מעשי עוול שתראה, אתה עוד תצדיק אותם!

יתירה מכך, אתה תתרץ תירוצים גם כדי להצדיק את "שלמותך".

אתה תמצא את מי ואת מה להאשים, אתה לא תדע להגיד לעצמך ועל עצמך ביושר "זה לא מקובל עלי". אתה לא תצמח.

לכן עצם היכולת לומר מילים אלו, "זה לא מקובל עלי!" גם על הדברים ה"מקודשים" לך ביותר, היא תיקון וצמיחה שלך בסופו של דבר. זה לחיות את החיים במלואם, להיות אמיץ ובן חורין.