הצדדים הפחות מחמיאים בחבורת קסטנדה

"אל תעריץ בני אדם מרחוק. זו הדרך הבטוחה ביותר ליצור יצורים מיתולוגיים. התקרב אל הפרופסור שלך, דבר איתו, ראה איך הוא כאדם. בחן אותו."

— דון חואן לקרלוס, לאחר שקרלוס הכריז שפרופסור לורקה מהאוניברסיטה הוא המודל לחיקוי שלו ("הצד הפעיל של האינסוף")

למה אני כותב את זה

אני לא חסיד של אף אחד. אין מבחינתי דרך רוחנית מושלמת, ואין מורה מושלם. בני אדם, גם הגדולים והחכמים ביותר, הם רק בני אדם. דון חואן עצמו אמר את זה לקרלוס במילים שפתחו את המאמר: לא להעריץ מרחוק, כי הערצה מרחוק יוצרת יצורים מיתולוגיים. להתקרב, לדבר, לבחון. במאמר הזה אני מיישם את העצה על קסטנדה עצמו.

כך גם כל התנהלות כיתתית וסודית פסולה בעיני. לא משנה כמה התורה יפה. כשסביב המורה נבנית סודיות, ניתוק ממשפחות והיררכיה של מקורבים, משהו התקלקל.

כל זה לא גורע מההערכה העצומה שאני רוחש לקרלוס על הדברים הנפלאים שלמדתי ממנו: השחזור, דרך הלוחם, אמנות היקוש, נקודת המאסף ועוד. התורה שבספרים שינתה את חיי לטובה. דווקא בגלל זה אני חושב שמגיע לה קורא בוגר, שרואה גם את הצדדים האחרים.

הסתייגות אחת לפני שמתחילים. תורתו של דון חואן, וממילא גם תורתו של קרלוס, מלאה הטעיות מכוונות. ההטעיה היא כלי לימוד מוצהר שלה. ב"כח השקט" מספר דון חואן לקרלוס איך הוא עצמו גויס: הנגואל חוליאן ביים עבורו עולם שלם, עם "מפלצת" מאיימת, זוג שבויים מסכן ובריחה מתוחכמת. דון חואן חי שלוש שנים בתוך תפאורה שכולה תעתוע אחד גדול, שנועד ללכוד אותו כתלמיד. כשאנחנו קוראים סיפורים קשים על קסטנדה, איננו יכולים להיות בטוחים שאין גם כאן שכבה של הטעיה מכוונת. עדיין, נשפוט דברים לגופם, בשכל ישר. אני נוטה להאמין לאיימי וואלאס, שחיה שנים בחוג הפנימי של קסטנדה ותיארה מה שראתה בעיניה. חלק מזה נביא כאן.

הביוגרפיה שלא הייתה

קסטנדה סיפר על עצמו שנולד בסאו פאולו שבברזיל ב-1935, למשפחה מכובדת, בן לאיש אקדמיה. מגזין "טיים", בכתבת שער ממארס 1973, בדק את רישומי ההגירה האמריקאיים ומצא תמונה אחרת: קרלוס סזאר ארנה קסטנדה נולד בקחמרקה שבפרו ב-1925, בן לצורף ושען. עשר שנים, ארץ אחרת, משפחה אחרת.

אפשר לומר שזו "מחיקת ההיסטוריה האישית" שהתורה מטיפה לה. אולי. אבל יש הבדל בין מי שמסרב לספר על עברו לבין מי שממציא עבר אחר ומספר אותו כאמת. איימי וואלאס, שנראה בהמשך מי היא, מתעדת בספרה שהשקרים לא הסתיימו בביוגרפיה. הם היו דפוס יומיומי, גם בתוך החוג הקרוב ביותר.

דון חואן: האם היה?

לדעתי האישית התשובה היא כן. קשה מאוד להמציא עומק והיקף של תורה רוחנית שכזו.

מבקרי קרלוס כמו ריצ'רד דה מיל טוענים שחלקים מתורתו נמצאים במסורות אחרות, או שהפיוטה כצמח עוצמה אינה חלק ממסורת היאקים. דווקא טענות אלו אינן מחזיקות מים מבחינתי. כי כפי שדיברנו בפרקי המבוא, תורתו של קרלוס בספרים המוקדמים שונה מאוד מתורתו במאוחרים. בספרים הראשונים אכן ניתן למצוא דמיון לדרכים שמאניות, אך מקוריותה של תורתו מתגלה בספרים המאוחרים יותר. כמו כן ככל שמתקדמים בתורתו מתברר שהיא לא באמת "כישוף" והיא לא באמת "יאקית". מבקרי תורתו בעיקר ביקרו את ספריו הראשונים, אך די התעלמו מהאחרונים.

לדעתי תרגילים כמו "העריץ הקטנוני" הם ייחודיים מאוד. למרות הדמיון המסוים של "דרך הלוחם" לגישה הסטואית או לוויקטור פרנקל, גם שם אין תרגילים קיצוניים שכאלה. ההטעיות, המונולוגים, ההצגות וההיקף האדיר של כל זה!
הסיבה שכתבתי באתר זה על תורתו כל כך הרבה מאמרים, היא כי אני אכן חושב שיש בה מושגים מקוריים ומדהימים בהיקף עצום. כמעט בכל דף בספרים המאוחרים קיים רעיון מהפכני, בטח בכל פרק.

כשהגעתי לקסטנדה כבר היה לי רקע בתורות רוחניות שונות: ארבע שנות לימודי רפואה סינית, קבלה ועוד. תורתו של קסטנדה היא בהחלט עמוקה לא פחות מאלו. לא זו בלבד, אלא שהיא נתנה לי מילים ומושגים גאוניים לדברים שקשים מאוד להגדרה, כמו נקודת המאסף כמיקום תודעתי היוצר מציאות, או טונאל ונגואל (בפרשנות הייחודית של קסטנדה). היא פתרה עבורי בעיות שהטרידו אותי, השלימה לי חלקים נכבדים ב"פאזל" הרוחני שלי - כולל בתורות אחרות.

אינני חותם על כל מילה. אינני חותם על כל אירוע שהתרחש כפי שכתוב, בטח שלא על תאריכים ולוחות זמנים. אך בגדול? אני מאמין שדון חואן היה קיים והבסיס אמיתי. להאמין שקרלוס המציא הכול? פחות הגיוני בעיני. אם הוא המציא הכל, הוא הגאון הכי גדול שהיה מעולם.

זה לא סותר את הבעיתיות הגדולה שהיתה בתוך הקבוצה שלו, אותה תיארה אימי וואלאס.

מבפנים: עדותה של איימי וואלאס

איימי וואלאס, סופרת ובתו של הסופר אירווינג וואלאס, ממוצא יהודי, הייתה במשך שנות התשעים בת זוגו של קסטנדה וחברה בחוג הפנימי שלו. ב-2003 פרסמה ספר זיכרונות, "שוליית המכשף" (Sorcerer's Apprentice), על השנים האלה. זו עדות פנים נדירה: היא לא צופה מבחוץ אלא מי שחיה את הדברים, אהבה את קרלוס, ויצאה. הספר שלה אינו ספר נקמה. היא מתעדת גם את הקסם, ההומור והרגעים של חוכמה אמיתית, ודווקא בגלל זה העדות שלה כבדת משקל.

מה עולה ממנה, ומהעדויות המצטלבות של יוצאי חוג אחרים?

מורה שאינו יכול לטעות

בתחילת דרכה בחוג ספגה איימי שיחת טלפון שבה קרלוס נעשה ארסי כל כך שפרצה בבכי, והוא ניתק. פלורינדה, בשיחה שאחרי, הפכה את האירוע לדוקטרינה: זו התעללות רק "אם מסתכלים על קרלוס מנקודת מבט אנושית". הנגואל ריק, נטול אגו, אין לו רגשות משלו. מצבי הרוח והמילים רק זורמים דרכו, ללא דופי, מונחים בידי כוח עליון. הוא אינו יכול לטעות.

ההנחה הזאת סוגרת כל פתח לביקורת. נפגעת? הבעיה באנרגיה שלך. המורה סתר את עצמו? תעתוע מכוון לטובתך. מישהו עזב או מת? הוא אשם. את מותה של לה גורדה, תלמידה בכירה המוכרת מספרי הסדרה, הסביר קרלוס לאיימי בשיחת טלפון: "היא מתה מאגומניה! היא החליטה שהיא הנגואל, שאני אפס." וואלאס מזהה את הדפוס לכל אורך השנים: ההגנה הקבועה של קרלוס הייתה השלכה. הוא מעולם לא בגד באיש, תמיד "אנחנו הבוגדים".

את המבחן החד ביותר ניסח קסטנדה דווקא בעצמו, שנים קודם, כשדיבר בבוז על מורה רוחני אחר שלא עמד בו: "מנהיג רוחני שאינו חי את תורתו הוא הנבזה שבאגומנים." במבחן הזה, כפי שנראה בהמשך, הוא לא עמד.

המניפולציה הרגשית

אחת מיוצאות החוג תיארה את הדפוס, בריאיון לתחקיר של Salon: אוהבים אותך ואוהבים אותך, ואז מתעללים ומתעללים, ואין כללים, והכללים כל הזמן משתנים. וואלאס ממחישה איך זה נראה מבפנים. קרבה לקרלוס סומנה במתנות: תכשיטים "מהמורשת", כל אחד עם אגדת מוצא משלו. נפילה סומנה בשלילתם. "לכאב, לייסורים ולריסוק אגו בשיא אמנותו," היא כותבת, "דבר לא השתווה למלחמות התכשיטים." אחרי כל אירוע חברתי הגיע גל גירושים ("ראשים יתגלגלו!"), ותלמידים למדו לחיות בידיעה שמעמדם עלול להתהפך בין שיחת טלפון אחת לשנייה.

יש בספר דוגמאות קשות יותר. את הסוד הכאוב ביותר שהפקידה איימי בידי קרלוס, רומן סתרים רב-שנים של אמה, הוא שלף כעבור זמן ובנה ממנו משימת השפלה שכוונה אל האם עצמה. וואלאס מכנה זאת אחד התעלולים האכזריים ביותר שידעה. כשסיפרה לפלורינדה, בתקופה הקשה שלה, שהיא שוקלת לשים קץ לחייה, נענתה: "את חושבת שתשיגי את תשומת לבנו? שאכפת לנו אם תמותי?" קרלוס עצמו, כשנשאל מדוע הוא מתעלל דווקא במוני, מוותיקות החוג ושבורת ההערכה העצמית שבנשותיו, ענה לפי וואלאס בלהיטות: "כן, בדיוק! היא זקוקה לי שאשלוט בה!"

הגוף: שומן, מחלה ורפואה

"שום תיאור של חיים עם קרלוס קסטנדה לא יהיה שלם בלי לעסוק בנושא השומן," כותבת וואלאס בפתח פרק שלם שהקדישה לנושא. שומן, לימד קרלוס, "אינו מכשפי". תלמידות נצבטו בבטנן מול הכיתה. מוני זכתה ממנו לכינוי "שבעה ישבנים". אסטריד, בעלת גוף אתלטי, שקלה ניתוח שאיבת שומן בעקבות הערותיו על רגליה. לאיימי אמר: "את חייבת להיות צנומה, צ'יקה, כדי לעבור דרך קוף המחט אל החופש". כשנראתה לו מלאה מדי, סירב להסיר את בגדיה במיטה. שיער גוף הוגדר "קופי", כלומר אנושי מדי, ותלמידות בילו שנים אצל האלקטרוליסטית האישית שלו.

מחלה נחשבה חולשה, וטיפול רפואי נחשב בגידה שדינה הרחקה. כשתלמידה נזקקה לפרוזאק, הציע קרלוס תחליף משלו: לינוק את האגודל ולעסות את החך. האשמה חוזרת בשם "הרעלת הנגואל" (מחלתך פוגעת במורה) הוטחה בתלמידות רבות. תלמידה בכירה שהודחה בגין רשימת "אותות רעים" קרסה בתוך חודשים ועברה ארבעה ניתוחי מעיים. הרופאים, שמהם הסתירה את סיפור חייה, אבחנו קריסה על רקע דחק. תגובת מוני, לפי וואלאס: "נשלח לה את עשרת אלפים הדולר שקרלוס נהג לשלם לאנשים כשרצה להיפטר מהם לתמיד."

מול כל זה עמדה התנהלותו שלו. מול הכיתה הודה בסוכרת, אבל את הגלאוקומה והקטרקט הציג כתוצאה של "מסעות קוסמיים". על שולחן הלילה שלו, מעידה וואלאס, עמדו תרופות הסוכרת. הייתה לו רופאה אישית, אישה שגורשה בשעתו מהחוג כעונש על שהחזיקה בביתה מיטה זוגית. כשהציעה לו השתלת כבד ואמרה את המילה "סרטן", פתח בשירת אופרה כדי לא לשמוע, ועצר רק כדי לצוות עליה: "אל תקראי לזה בשם!" בשיעורים בז ל"אנשים סתם" שנכנעים ל"סי הגדול", הסרטן. הרזון של שנותיו האחרונות, שנראה כהישג של לוחם, היה סימפטום מוקדם של סרטן הכבד.

ניתוק ומחיקת העבר

תלמידים נדרשו לנתק קשר עם הוריהם, לעיתים במכתב שקרלוס עצמו הכתיב, בנוסח "אני שולח אתכם לגיהינום, אינני עוד ילדכם". ריצ'רד ג'נינגס, משפטן שהיה בחוג בין 1995 ל-1998 ותיעד את התקופה, מעריך שבשנותיו בלבד קיבלו 75 עד 100 איש הוראה כזאת. וואלאס מספרת על אישה בחוג שהסיפור הרשמי עליה היה שהוריה "מעולם לא התגעגעו אליה". בפועל, כך התברר לה, ההורים חיפשו את בתם בטירוף עד שנותק הקשר.

הפער בין ההטפה למעשה

בספרים ובסדנאות הטיף קסטנדה לפרישות מינית. וואלאס מתעדת מציאות שבה קיים יחסים עם נשים רבות בחוג, בעוד מהשאר נדרשה הימנעות מוחלטת. "כשתהיו חופשיים תוכלו לעשות סקס. אבל עוד לא, אני אגיד לכם מתי", אמר לתלמידיו באחד השיעורים הסגורים, לפי וואלאס. לה עצמה אמר ש"זרע הנגואל אינו אנושי" ואינו יכול לעבר אותה, בלי לספר שעבר עיקור עשרות שנים קודם. ספרה של פלורינדה דונר-גראו הכריז שהיא וקרלוס חיים בפרישות, בזמן שפלורינדה עצמה שידלה את איימי להצטרף למיטתו. הפער לא הצטמצם למין: בפומבי נאסרו קפה ואלכוהול, ובמטבח הפנימי, מתעדת וואלאס, היו קפוצ'ינו בסתר ובקבוק וודקה. החוק חל על הנמוכים בהיררכיה, והפרתו הייתה פריבילגיה של הבכירים. חלק מהנשים אף סרסרו בסופו של דבר והביאו לקרלוס נשים ("צאי לצוד למען בעלך", נוסחה הפקודה). וואלאס מעידה בכנות שגם היא עצמה הייתה בדרך לשם.

בנוסף חושפת איימי מקומות רבים בהן תיאר קרלוס מאורעות וסיפורים שלאחר בירור לא היו ולא נבראו.

ההשפלות

ב"שיעורי יום ראשון", המפגשים הסגורים של החוג, נהג קסטנדה להעמיד תלמידים מול הקבוצה ולפרק אותם: על משקל, על "אנרגיה רעה", על עברם. וואלאס מתארת גם את התוצאה המצטברת: נשים בוגרות, מנותקות ממשפחה, מחברים ומכל רכוש רגשי משלהן, שמצאו נחמה במשחקי בובות. רגרסיה לגיל שבע, בתוך מה שהוצג כבית ספר ללוחמים.

מי שמכיר את הספרים ישים לב לדבר מוזר: כמעט כל מה שברשימה הזאת עומד בסתירה גמורה לתורה הכתובה. חשיבות עצמית, רחמים עצמיים, תלות במורה, הספרים מזהירים מפני כל אלה. השאלה מתבקשת: אם התורה כל כך צלולה, איך החבורה סביבה נראתה ככה?

הסוף

בקיץ 1997 אובחן אצל קסטנדה סרטן הכבד. מהחוג הרחב הוסתרה המחלה. בשנים קודמות הצהיר בשיעורים, לפי וואלאס: "אני לעולם לא אמות מסרטן! קודם אפוצץ לעצמי את הראש!" מכשף אמיתי, לימד, אינו מת במיטה: הוא נשרף מבפנים ועוזב בשלמות מודעותו, כמו דון חואן וחבורתו בסוף "סיפורי עוצמה".

ב-27 באפריל 1998, לפי הרישומים, מת קסטנדה במיטתו בביתו בלוס אנג'לס, מסרטן הכבד. בשבועות שקדמו למותו נשרפו ניירותיו. איימי מתארת מזרקי אינסולין ובקבוקוני תרופות, כל מה שקרלוס לכאורה התנגד אליו.

בימים שאחרי מותו נעלמו פלורינדה דונר-גראו וטאישה אבלאר, שתי "המכשפות", חברותיו הקרובות ביותר ומחברות ספרי הסדרה, יחד עם אמליה מרקז, נשיאת קלירגרין (החברה שמשווקת את סדנאות הטנסגריטי עד היום), ועם המדריכה קיילי לונדל. שבועות אחר כך נעלמה גם פטרישיה פרטין, בתו המאומצת ובת זוגו. אף אחת מהן לא נראתה מאז.

מכוניתה של פרטין, פורד אסקורט אדומה, נמצאה נטושה בעמק המוות. ב-2003 נמצא ליד המכונית שלד, וב-2006 הוא זוהה בבדיקת DNA כשלדה של פרטין. וואלאס מעידה שקסטנדה אמר לפרטין יותר מפעם אחת שאם תרצה "להתעלות", עליה לנסוע במכונית האדומה אל המדבר "מהר ככל שתוכלי". ב-2002 קפצה תלמידה נוספת, ג'ניס אמרי, אל נקיק הריו גרנדה. מכרים סיפרו שרצתה "להיות עם אנשיו של קסטנדה".

איש אינו יודע בוודאות מה קרה לארבע הנשים האחרות. ההשערה הרווחת בקרב יוצאי החוג קשה, ומבוססת על דברים שאמרו הנשים עצמן לפני שנעלמו. שנים לא נפתחה שום חקירה: הנשים ניתקו כל קשר משפחתי הרבה קודם, ולא היה מי שידווח על היעדרן. קלירגרין, מצידה, הודיעה שהנשים לא "עזבו" אלא פשוט אינן משתתפות בסדנאות, כי הן רוצות "שהחלום הזה יפרוש כנפיים". הסדנאות נמשכו.

עוד פרט אחד. ימים ספורים לפני מותו נחתמה צוואה שנישלה במפורש את בנו סי-ג'יי, הילד שקסטנדה גידל כבנו ושמופיע ברגעים מן היפים בספרים. הבן התנגד לצוואה וטען שהחתימה זויפה. בית המשפט דחה את התנגדותו.

המסקנות של איימי

חשוב לי להביא את השורה התחתונה של וואלאס עצמה, כי היא מפתיעה. גם אחרי ההשפלות, האובדנות והחברות שנעלמו, היא מסרבת להכריז על קרלוס נוכל. באפילוג היא כותבת: אינני מאמינה שקרלוס חיפש בציניות כסף ונשים. אני חושבת שהוא האמין בחלומו עד הסוף, שעשה טעויות איומות בשל שיפוט לקוי, נרקיסיזם ומחלה, ושבעשור האחרון שלו אכן יצר כת מתעללת. זה אינו סיפור בשחור-לבן: "קרלוס לא היה רמאי חלקלק אלא פילוסוף תועה שחוויית הכוח השחיתה אותו."

פילוסוף תועה. לא שרלטן שהכול אצלו הצגה ולא קדוש שהכול אצלו תורה, אלא אדם מבריק שהאמין בדרכו, והכוח השחית אותו. וואלאס גם מפרידה במפורש בין הספרים לפולחן: הספרים המוקדמים נשארים בעיניה מהיפים שנכתבו, ו"מסע לאיכטלן" עדיין מעורר בה השראה. את השחרור שלה היא מנסחת במשפט אחד: "עכשיו אני מאמינה שאין נגואל מלבד זה שבתוכי". קרלוס, במתכוון או במקרה, הוביל אותה להכרה שכל תשובותיה בידיה. על מטרת הספר היא כותבת שאם קורא אחד יעצור רגע לפני שימסור את רצונו החופשי לאדם אחר, הכול היה שווה משהו.

הנחיה מעשית אחת מהספר ראויה לציטוט בפני עצמה. מוני, מוותיקות החוג, אמרה לאיימי: "מי שמצליחים הם אלה שלוקחים את עבודתו, הופכים אותה לשלהם, ונשארים רחוק."

מה עושים עם זה

נתחיל ממה שאי אפשר לפסול. יש הטוענים עד היום שכל הסיפור, מותו של קסטנדה, היעלמות המכשפות ואפילו הטעייתה של איימי וואלאס, הוא תרגיל הטעיה מבריק אחד, שקרלוס והמכשפות הנעדרות חיים להם אי שם. מי שמכיר את הספרים אינו יכול לשלול זאת לחלוטין: הם מלאים בתרגילים כאלה בדיוק, וסיפור המפלצת שפתחנו בו הוא רק דוגמה אחת. אבל אין לנו עסק בנסתרות.

בגרות רוחנית בעיני היא לשפוט דברים לגופם ולא לגוף אומרם, ולשני הכיוונים: לא לפסול רעיון בגלל האיש, ולא להכשיר מעשה בגלל התורה. מבחינתי בגרות רוחנית יודעת להכיל "אפור". לא לראות אנשים כמלאכים, גם לא לראות אותם כרוע מוחלט. כך גם לגבי תורתו. האנשים הרגישים ביותר לכתות הם אלה שמחפשים "מורה מושלם". אין דבר כזה!

אני קיבלתי רבות מדרך הלוחם, השחזור, העריץ הקטנוני, כך גם ממושגים מסוימים כדוגמת נקודת המאסף. כאן באתר אני מביא את מה שאני רואה כדברים מועילים, שאת חלקם המעשי ניסיתי על עצמי. מה שפחות מדבר אלי? אינני מביא. אני מצפה מכל קורא בוגר לנהוג באופן דומה.

אני תמיד אומר כי מאחורי כל "מלאך" מסתתר שד. כשאתה רואה אנשים מושלמים מדי, תחפש את הקאטש. דווקא מי שמוצג כנטול אגו לחלוטין הוא המסוכן ביותר, כי אין שום דרך לבקר אותו. חבר של וואלאס, יוצא החוג גם הוא, ניסח את המנגנון במדויק: "המושלמים" הם בהגדרה נטולי אגו, ולכן חופשיים לרדות באחרים ככל העולה על רוחם. איש מלבדם אינו יכול להגיע ל"שלמות", התהליך בנוי כך שלא יאפשר זאת. מערכת סגורה.

אז מבחינתי, יש לי כלפי קרלוס, חוכמתו ותורתו תודה ענקית. למדתי ממנו המון. לגבי כל השאר? אינני באמת יכול לשפוט.

לך נא למנוחתך קרלוס היקר, לוחם ואיש הידע. רקוד את ריקודך האחרון על הגבעה שלך בדרכך אל הקשב השלישי.

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה:

- "הצד הפעיל של האינסוף", פרשת פרופסור לורקה: עצת דון חואן "אל תעריץ בני אדם מרחוק... בחן אותו". - "כח השקט", סיפור גיוסו של דון חואן: שלוש שנות שירות ל"מפלצת" שכולה תעתוע שביים הנגואל חוליאן. - "סיפורי עוצמה", עזיבת דון חואן וחבורתו בשלמות המודעות: הרקע להצהרות קסטנדה על מוות של מכשף.

עדות הפנים:

- Amy Wallace, Sorcerer's Apprentice: My Life with Carlos Castaneda (2003).

מהרשת:

- Robert Marshall, "The dark legacy of Carlos Castaneda", Salon, 2007: התחקיר המרכזי על ההיעלמויות, עדויות ג'נינגס ווואלאס, תגובת קלירגרין. - Time Magazine, כתבת השער על קסטנדה, 5 במארס 1973: רישומי ההגירה והביוגרפיה הבדויה. - Richard de Mille, Castaneda's Journey (1976); The Don Juan Papers (1980): הראיות לבדיון. - Geoffrey Gray, "Carlos Castaneda's Cult: The Mystery of the Missing Women", Alta, 2024. - Pahrump Valley Times: מאבק משפחתה של אמליה מרקז לחידוש החיפושים.