עשר חרבות

עשרה בחרבות משקף סוף כואב ששחר עולה ממנו — דמות שרועה ועשר חרבות בגבה, אבל האופק כבר מאדים באור ראשון. משהו הסתיים באופן שאין ממנו חזרה, וזו דווקא הבשורה: כשאין מה להציל, אין עוד מה לפחד. הלילה מיצה את עצמו.

כשהקלף עולה בקריאה: הנטייה במצב היא סוף מוחלט: פרק נסגר בצורה כואבת, וההיאחזות בו רק דוחה את הבוקר. שאלו: מה בי יודע שזה נגמר, ועדיין מנסה להנשים את המת? איזו דרמה של "הכול אבוד" אני משחזר — והאם באמת הכול? מה האור הראשון שכבר מבצבץ?

תנו לסוף להיות סוף: ספדו לו ביושר, למדו את שיעורו, וקומו עם השחר. מהנקודה הנמוכה ביותר יש רק כיוון אחד — ובזה יש חסד.