"הם גילו שיש לנו בן-לוויה לכל החיים. יש לנו טורף שבא ממעמקי הקוסמוס והשתלט על השליטה בחיינו. בני האדם הם אסיריו."

— דון חואן, "הצד הפעיל של האינסוף"

מושגים פזורים, מבנה אחד

בכתבי קסטנדה פזורים כמה מושגים שנראים במבט ראשון נפרדים: העופפים, המיינד המושתל, הדו-שיח הפנימי, החשיבות העצמית, קיבוע נקודת המאסף. במאמר הזה אני רוצה להראות שהם אינם רעיונות נפרדים אלא איברים של מערך אחד — טפיל שהושתל באדם, שמקבע אותו למיקום תודעתי אחד, שניזון מהאנרגיה שלו, ושאפשר להרעיב אותו.

הערה על שיטת הקריאה: האמירות המפורשות על הטפיל נמצאות בספר אחד בלבד — "הצד הפעיל של האינסוף", ספרו האחרון של קסטנדה, בפרק "צללי בוץ". אבל משקוראים את הפרק הזה, מתברר ששאר הספרים דיברו על אותו הדבר כל הזמן, בלי לקרוא לו בשם. נתחיל אם כן מהאמירות המפורשות, ולפיהן נקרא את השאר.

ובחלק השני של המאמר נראה שהמבנה הזה מוכר גם ממקורות ישראל — לא כקישוט, אלא כאותו מערך עצמו: זוהמת הנחש שהוטלה באדם, הקליפה שחיה מיניקה, והדרך שבה "פסקה זוהמתן" של ישראל בסיני.

"נושא הנושאים": הטורף

הסצנה: דון חואן וקרלוס יושבים בערב מאחורי ביתו של דון חואן בהרי מרכז מקסיקו. דון חואן מכריז שהגיעו אל "נושא הנושאים" של המכשפים, ומכנה את השיחה "בליץ" — מתקפה מכוונת שקרלוס לא יוכל לקום ולברוח ממנה. כשמחשיך, הוא מלמד את קרלוס ללכוד בזווית העין צללים שחורים חולפים על רקע העלווה, ואז מוסר את הגילוי של המכשפים הקדמונים:

"הם גילו שיש לנו בן-לוויה לכל החיים. יש לנו טורף שבא ממעמקי הקוסמוס והשתלט על השליטה בחיינו. בני האדם הם אסיריו. הטורף הוא אדוננו ומושלנו. הוא הפך אותנו לצייתנים, לחסרי ישע. אם אנו רוצים למחות — הוא מדכא את מחאתנו. אם אנו רוצים לפעול באופן עצמאי — הוא דורש שלא נעשה זאת."

קרלוס מתקומם, ודון חואן עונה בפשטות על שאלת ה"למה":

"הם השתלטו משום שאנחנו מזון עבורם, והם סוחטים אותנו ללא רחם משום שאנחנו מקור מחייתם. כשם שאנו מגדלים תרנגולות בלולים — כך הטורפים מגדלים אותנו בלולי-אדם. וכך המזון שלהם זמין להם תמיד."

למהות הזאת המכשפים נתנו שם:

"המכשפים של מקסיקו העתיקה ראו את הטורף. הם קראו לו 'העופף', כי הוא מזנק באוויר. זהו צל גדול, אפל באופן אטום, המזנק באוויר ונוחת שטוח על הקרקע. [...] הם שיערו שהאדם היה ודאי ישות שלמה בזמן מן הזמנים — עם תובנות אדירות, מעללי מודעות שהם כיום אגדות מיתולוגיות. ואז הכול כמו נעלם, ויש לנו עכשיו אדם מורדם."

"הם נתנו לנו את המיינד שלהם"

איך טורף שולט ביצור אינטליגנטי בלי שהלה ירגיש? דון חואן מבקש מקרלוס להסביר סתירה פשוטה: איך ייתכן שהאדם — מהנדס מבריק — מחזיק במערכות אמונה מטופשות ובהתנהגות סותרת את עצמה? והתשובה:

"כדי להחזיק אותנו צייתנים, רכים וחלשים, הטורפים נקטו תמרון מדהים — מדהים מנקודת מבטו של אסטרטג קרבי, מחריד מנקודת מבטם של הסובלים ממנו: הם נתנו לנו את המיינד שלהם! אתה שומע אותי? הטורפים נותנים לנו את המיינד שלהם, שהופך למיינד שלנו. המיינד של הטורפים הוא ברוקי, רצוף סתירות, קודר, אחוז פחד שיתגלה בכל רגע."

כלומר: הקול שאנחנו רגילים לחשוב עליו כ"אני" — איננו אנחנו. הוא השתלה זרה (foreign installation — זה המונח הקבוע בפרק). דרכו מוזרק לחיינו כל מה שנוח לטפיל:

"המכשפים מאמינים שהטורפים נתנו לנו את מערכות האמונה שלנו, את מושגי הטוב והרע שלנו, את המוסכמות החברתיות שלנו. הם אלה שקבעו את תקוותינו וציפיותינו ואת חלומות ההצלחה או הכישלון שלנו. הם נתנו לנו את החמדנות, תאוות הבצע והפחדנות. הטורפים הם שעושים אותנו שבעי-רצון, שגרתיים ואגומאניים."

ואפילו החרדה הכרונית שלנו איננה שלנו:

"אני יודע שאף שמעולם לא סבלת רעב, יש לך חרדת מזון — שאינה אלא חרדתו של הטורף, החושש שבכל רגע תמרונו ייחשף והמזון יימנע ממנו."

מה הטפיל עושה: מקבע

כאן מתחברות האמירות המפורשות אל מה שקסטנדה לימד בספרים הקודמים בלי לקרוא לו בשם. מהו בדיוק "המיינד המושתל" הזה בפועל? הוא הדו-שיח הפנימי — הדיבור הבלתי פוסק שאנחנו מנהלים עם עצמנו. כבר ב"מציאות נפרדת", שנים לפני "צללי הבוץ", דון חואן אומר לקרלוס (בשיחה המסכמת אחרי המפגש השלישי עם בעל-הברית):

"אתה מדבר אל עצמך יותר מדי. אינך יחיד בכך — כל אחד מאיתנו עושה זאת. [...] אומר לך על מה אנחנו מדברים עם עצמנו: על העולם שלנו. למעשה, אנחנו מקיימים את העולם שלנו בשיחה הפנימית שלנו. [...] אנו גם בוחרים את דרכינו תוך כדי שאנו מדברים אל עצמנו. וכך אנו חוזרים על אותן בחירות שוב ושוב עד יום מותנו, משום שאנו חוזרים על אותה שיחה פנימית שוב ושוב עד יום מותנו."

וב"האש מבפנים" (בפרק על מיקום נקודת המאסף) ניתן לזה הניסוח האנרגטי המדויק. נזכיר בקצרה: נקודת המאסף היא הנקודה על גוף האנרגיה שבה מורכבת התפיסה — מיקומה קובע איזה עולם אנחנו קולטים (הרחבנו על כך במאמר על נקודת המאסף). וכך:

"הדו-שיח הפנימי הוא מה שמקבע את נקודת המאסף במקומה המקורי. [...] ברגע שמושגת דממה — הכול אפשרי."

ומאיפה הדו-שיח הזה הגיע? מלמדים אותנו אותו, בכוח, בילדות:

"לתינוקות אין תחילה נקודת מאסף קבועה. נקודות המאסף שלהם נעות בכל מקום ברצועת האדם, ומעניקות לילדים יכולת עצומה להתמקד בהאצלות שלימים יזכו להתעלמות גמורה. ואז, כשהם גדלים, המבוגרים סביבם מכריחים את נקודת המאסף שלהם להתייצב באמצעות דו-שיח פנימי הולך ומסתבך. הדו-שיח הפנימי הוא תהליך שמחזק בלי הרף את מיקומה של נקודת המאסף — משום שהמיקום הזה שרירותי וזקוק לחיזוק מתמיד."

שימו לב מה כתוב כאן. המיקום התודעתי שבו אנחנו חיים איננו "המציאות" — הוא מיקום אחד, שרירותי, מתוך אינספור מיקומים אפשריים. זה בדיוק מה שהטפיל מסתיר מאיתנו. הוא מקבע אותנו למיקום הנוכחי ולא מאפשר לנו להבין שזה רק מיקום — שיש עוד אפשרויות. והקיבוע הזה הוא גם אטימה: כל ההאצלות שמחוץ למיקום המקובע "זוכות להתעלמות גמורה". כל מה שלא נראה לנו חשוב — פשוט לא נקלט.

ואיך הקיבוע מחזיק מעמד? הקול המושתל בנוי כך שאין לו מתחרים:

"למיינד של העופפים אין מתחרים. כשהוא מציע משהו — הוא מסכים עם ההצעה של עצמו, וגורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך. המיינד של העופפים יאמר לך שכל מה שחואן מאטוס אומר לך הוא שטות גמורה, ואז אותו מיינד עצמו יסכים עם הצעתו שלו: 'כן, כמובן, זו שטות', תאמר. כך הם גוברים עלינו."

מכאן גם התוצאה העמוקה ביותר של הקיבוע: התפיסה שאנחנו יצורים חומריים. איננו — אנחנו יצורים של אנרגיה, וכך רואים אותנו הרואים. אבל הטפיל מחזיק את נקודת המאסף בדיוק במיקום שבו העולם נראה חומר בלבד ואנחנו נראים גוף בלבד. תפיסת החומריות שלנו איננה עובדה — היא תוצר של הקיבוע.

ממה הוא ניזון

כשקרלוס שואל ישירות "אם הם אוכלים אותנו — איך?", דון חואן עונה בתמונה:

"המכשפים רואים תינוקות אנושיים ככדורי אנרגיה זוהרים, מכוסים מכף רגל ועד ראש במעטה זוהר [...] מעטה המודעות הזוהר הזה הוא מה שהטורפים צורכים, וכשאדם מגיע לבגרות — כל שנותר ממנו הוא שוליים צרים מהקרקע ועד קצות הבהונות. השוליים האלה מאפשרים לאדם להמשיך לחיות — אך בקושי רב."

ומהם השוליים הצרים שנותרו לנו? כאן נקשר הקשר אל החשיבות העצמית:

"השוליים הצרים האלה הם המוקד של ההשתקפות העצמית, שבה האדם לכוד ללא תקנה. בנגנם על ההשתקפות העצמית שלנו, שהיא נקודת המודעות היחידה שנותרה לנו, הטורפים יוצרים התלקחויות של מודעות, שאותן הם צורכים באכזריות טורפנית. הם נותנים לנו בעיות סרק שמכריחות את ההתלקחויות האלה לעלות — וכך הם מחזיקים אותנו בחיים כדי להיזון מן ההתלקחות האנרגטית של דאגות-הסרק שלנו."

זה המנגנון: הטפיל מייצר בנו דאגות, עלבונות, פחדים וכעסים — התפרצויות רגשיות שכל אחת מהן היא התלקחות אנרגיה — והוא ניזון מן ההתלקחויות. לכן החשיבות העצמית היא כפליים אסון: היא גם מבזבזת את האנרגיה שלנו, וגם אוטמת אותנו. ב"האש מבפנים" (אחרי שדון חואן מתגרה בקרלוס יומיים בשתיקה מכוונת, כדי להדגים):

"החשיבות העצמית היא האויב הגדול ביותר שלנו. חשוב על כך — מה שמחליש אותנו הוא שאנו נעלבים ממעשיהם וממחדליהם של בני אדם אחרים. החשיבות העצמית שלנו דורשת שנבלה את רוב חיינו עלובים ממישהו. [...] בלי חשיבות עצמית אנחנו בלתי-פגיעים."

וב"עוצמת השקט" נסגר המעגל עם הקיבוע — החשיבות העצמית עצמה היא כוח הקיבוע:

"האדם, שאיבד את התקווה לשוב אי-פעם למקור הכול, חיפש נחמה באנוכיותו — ובעשותו כן הצליח לקבע את נקודת המאסף שלו בדיוק במיקום המנציח את דימויו העצמי. [...] החשיבות העצמית היא הכוח שנוצר מדימויו העצמי של האדם. הכוח הזה הוא המחזיק את נקודת המאסף מקובעת במקומה הנוכחי."

הקיבוע מייצר את ההשתקפות העצמית; ההשתקפות העצמית מייצרת את ההתלקחויות שהטפיל אוכל; והאכילה מהדקת את הקיבוע. מעגל סגור.

באותו ספר מופיע גם דימוי שנחזור אליו: הנגואל חוליאן, מורו של דון חואן, תיאר את החשיבות העצמית כמפלצת בעלת שלושת אלפים ראשים, שאפשר להשמידה בשלוש דרכים — לערוף ראש אחר ראש; להגיע ל"מקום חסר הרחמים", המשמיד את החשיבות העצמית בהרעבה איטית; או מוות סמלי אחד מיידי. נשים לב למילה: הרעבה.

זוהמת הנחש: הפיתוי בראשית ההיסטוריה

עד כאן קסטנדה. ועכשיו לשאלה שהמאמר הזה נכתב בשבילה: המבנה הזה — ישות חיצונית שהושתלה באדם בשלב מסוים, שעברה לדורות, שניזונה ממנו, ושיש דרך להיטהר ממנה — מוכר לנו ממקום אחר.

הגמרא במסכת שבת (קמו ע"א; במקבילות: עבודה זרה כב ע"ב, יבמות קג ע"ב) אומרת:

"בשעה שבא נחש על חוה — הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן. עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן."

כל רכיבי המבנה כאן. הזוהמה איננה חלק מהאדם — היא הוטלה בו מבחוץ, על ידי גורם זר, ברגע מסוים של ההיסטוריה האנושית. היא עוברת בתורשה לכל הדורות — "לולי האדם" של דון חואן, שבהם המזון זמין תמיד. ויש ממנה דרך היטהרות — נגיע אליה.

מה היה הפיתוי? כאן אני רוצה להציע קריאה של שני העצים בגן. עץ החיים, בעיניי, הוא ההתפתחות הפנימית — שיפור עצמי, עבודה איטית של האדם על עצמו מבפנים. עץ הדעת (טוב ורע) הוא ההתפתחות החיצונית — השגת יכולות דרך "טכניקות": קיצורי דרך, טריקים כישופיים, ובימינו — טכנולוגיה. הנחש פיתה את האדם אל העץ השני: "והייתם כאלהים" — לא להיות יותר, אלא להשיג יותר. והטפיל, מאז ועד היום, דוחף אותנו בדיוק לכיוון הזה: עוד טכניקה, עוד כלי, עוד שליטה חיצונית — ובלבד שלא נפנה פנימה.

מעניין שקסטנדה מתאר בדיוק את הפיתוי הזה אצל "הרואים הקדמונים" — המכשפים של מקסיקו העתיקה, שידיעתם הייתה עצומה וסופם היה אסון. ב"האש מבפנים" דון חואן מספר שהם פיתחו "אלפי טכניקות, שהלכו והסתבכו ככל שעבר הזמן", לשליטה בכל תחומי הקיום — ומסכם:

"הטכניקות האלה הפכו את הרואים הקדמונים ליצורים איומים."

הם ידעו הכול על תמרון המודעות — ונשארו משועבדים, "כל-כולם פעולה ובלי ידיעה אמיתית". ההתפתחות החיצונית לבדה, מלמד קסטנדה, איננה חירות; היא סוג משוכלל יותר של שבי. הרואים החדשים, לעומתם, העמידו במרכז דבר אחד: החתירה לחירות. עץ החיים.

וכאן חשוב לחזור על מה שהראינו במאמר כישוף — מהו?: ה"כישוף" של דון חואן עצמו איננו כישוף במובן הזה כלל. דון חואן משתמש במילה בלית ברירה, מחוסר מונח טוב יותר — ותורתו היא בדיוק ההפך מטריקים: לא השגת יכולות חיצוניות אלא עבודה פנימית של משמעת, שחרור מקיבעונות התפיסה וחתירה לחירות. במונחי שני העצים — דון חואן מלמד את עץ החיים, ומזהיר בדיוק מפני עץ הדעת שהכשיל את הרואים הקדמונים.

סיני: הרוח מניעה את נקודת המאסף

ולמה דווקא מעמד הר סיני הפסיק את הזוהמה? על פי כל מה שראינו, התשובה מתבקשת: הטפיל שולט דרך קיבוע נקודת המאסף. מה ששובר את שלטונו הוא מה שמזיז אותה. וההתגלות — הרוח — היא בדיוק הכוח הזה.

ב"עוצמת השקט", היסוד הרביעי בסיפורי המכשפים נקרא "ירידת הרוח". דון חואן מגדיר:

"סלטת המחשבה אל הבלתי-נתפס היא ירידת הרוח — פעולת שבירתם של מחסומי התפיסה שלנו."

ובהמשך, בלשון אנרגטית מפורשת:

"כדי שמסתורי הכישוף ייחשפו בפני האדם, היה על הרוח לרדת על אותו אדם. הרוח בחרה רגע שבו האדם היה מוסח, לא שומר על עצמו — ונוכחותה לבדה הזיזה את נקודת המאסף שלו."

נוכחות הרוח לבדה מזיזה את נקודת המאסף. זו, בעיניי, ההבנה של "פסקה זוהמתן": עם שלם עמד במעמד של התגלות, הרוח ירדה, נקודת המאסף זזה — והאנשים ראו את הדברים מנקודת מבט גבוהה. ומי שראה פעם אחת שהמיקום הרגיל הוא רק מיקום — הקיבוע כבר לא מוחלט לגביו. אחיזת הטפיל נשברה.

מכאן גם התיקון הקבוע של הזוהמה: דעת. לא במקרה הנביא מתאר את התכלית במילים האלה:

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי — כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים." (ישעיהו יא, ט)

הרוע איננו מנוצח בכוח — הוא מתבטל מאליו כשמלאה הארץ דעה. רוחב אופקים, ראייה מנקודת מבט גבוהה, והבנה אמיתית של מושג האל — חיבור בלתי אמצעי אליו, לא דרך מתווכים ולא דרך "טכניקות". זה מה שמרעיב את הטפיל ברמה העמוקה ביותר: הוא חי מהצטמצמות, ודעת היא התרחבות.

וכאן מתחבר הטפיל אל האל השקרי שעליו כתבנו. הטפיל אינו יכול לעקור מהאדם את הכמיהה לאל — אז הוא מספק לה תחליף: אל מוגשם, אל בדמות חומר, אל שאפשר לפסל ולתפוס. זה, להבנתי, עומק האיסור על עבודה זרה ואלילים ביהדות: האדם נעשה דומה למה שהוא עובד. הגשמת האל הופכת אותנו לגשמיים — נקודת המאסף נצמדת אל מושא ההתבוננות ומתהדקת בחומר. ואילו תפיסה של אל מופשט הופכת אותנו למופשטים — היא מושכת את התודעה אל מעבר לצורות, אל מה שעוד נראה בהמשך שהוא מהותנו האמיתית. אל חומרי מהדק את אחיזת הטפיל; אל מופשט, בחיבור בלתי אמצעי, שובר אותה.

והגמרא ממשיכה ומספרת שאחרי חטא העגל חזרה הזוהמה. גם את זה ראינו כבר — אצל דון חואן, באותו פרק עצמו:

"ההשתלה הזרה חוזרת, אני מבטיח לך — אבל לא באותה עוצמה, ומתחיל תהליך שבו בריחת המיינד של העופפים הופכת לשגרה, עד שיום אחד הוא נמלט לתמיד."

הזוהמה חוזרת. אבל מי שעמד פעם בסיני — משהו בו כבר נותק לתמיד. הקרב מכאן והלאה הוא קרב של מי שיודע שיש קרב.

הקליפה: אחיזה בחומר

הקבלה נתנה למבנה הזה את ניסוחו המלא בתורת הקליפות. לקליפות, מלמדת הקבלה, אין חיות משל עצמן. הן קיימות מ"יניקה" — מהחיות שהן שואבות מן הקדושה, דרך האדם. וממה הן יונקות? בראש ובראשונה מהרגשות השליליים: מהעצבות והעצלות; מהכעס — "הכועס כאילו עובד עבודה זרה" כלשון חכמינו, שכל חיותו באותה שעה מן הקליפה; ומהפחד והדאגה. בדיוק רשימת ה"התלקחויות" שהעופף ניזון מהן. והתיקון איננו מלחמה חזיתית אלא בירור והרעבה: מפסיקים להזין — והקליפה, שאין לה חיות משלה, נופלת.

זהו בדיוק "המקום חסר הרחמים המשמיד את החשיבות העצמית בהרעבה איטית" של הנגואל חוליאן. אותה תמונה, כמעט מילה במילה: לישות הטפילית אין קיום עצמאי; היא חיה מההזנה שלנו; והדרך היא להרעיב.

ובסופו של דבר, זו גם מהותו העמוקה של הטפיל: הוא הנאחז בחומר. או ליתר דיוק — הוא היוצר עבורנו את התפיסה שאנחנו יצורים חומריים, על ידי קיבוע נקודת המאסף במיקומים שמהם נראה רק חומר. הקליפה, כשמה, היא החוצץ: היא המונעת מאיתנו את החיבור אל הרוח. העופף של דון חואן והקליפה של המקובלים הם תיאור אחד משני כיוונים — זה במונחי אנרגיה ותפיסה, וזה במונחי קדושה ויניקה.

זכירת המוות: הפניית כוח ההרס אל הטפיל

יש עוד תרופה, ואולי היא החדה מכולן. ראינו שהטפיל ניזון מ"בעיות סרק" — אבל הוא אינו עוצר בבעיות בודדות. הוא בונה מהן מבנים שלמים: הדימוי העצמי, המעמד, העלבונות שצריך ליישב, התוכניות שצריך להגשים, הדאגות שצריך לדאוג. ארכיטקטורה שלמה שמעסיקה את התודעה בשטויות — ומרגישה מבפנים כמו "החיים עצמם". מול המבנה הזה אין טעם להתווכח פרט-פרט. צריך כוח שמפרק אותו בבת אחת.

הכוח הזה הוא המוות. עוד ב"מסע לאיקסטלן", בפרק ששמו "המוות הוא יועץ", דון חואן מלמד את קרלוס — אחרי שקרלוס מבחין בצל מהבהב חולף, ודון חואן מזהה אותו:

"המוות הוא בן-הלוויה הנצחי שלנו. הוא תמיד משמאלנו, במרחק זרוע. [...] הוא תמיד התבונן בך. והוא תמיד יתבונן — עד היום שבו יגע בך."

ומיד הוא מפנה את זה אל החשיבות העצמית:

"איך יכול מישהו להרגיש חשוב כל-כך, כשאנחנו יודעים שהמוות אורב לנו? [...] כמות עצומה של קטנוניות נושרת מן האדם אם מותו עושה לעברו תנועה, או אם הוא לוכד אותו במבט חטוף, או אפילו רק אם עולה בו התחושה שבן-לווייתו שם, מתבונן בו."

וכשקרלוס טוען שהעיסוק במוות רק יביא אי-נוחות ופחד, דון חואן עונה:

"המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש לנו. בכל פעם שאתה חש, כדרכך תמיד, שהכול הולך רע ושאתה עומד להיות מושמד — פנה אל מותך ושאל אותו אם כך הדבר. מותך יאמר לך שאתה טועה, ששום דבר אינו באמת חשוב מחוץ למגעו. מותך יאמר לך: 'עדיין לא נגעתי בך'."

וקרלוס מעיד על התוצאה המיידית: "הקטנוניות של להיות עצבני עליו הייתה מפלצתית לאור מותי."

שימו לב מה קרה כאן. המבנה הטפילי חי מ"חשוב" מדומה — והמוות הוא הדבר היחיד שמראה, בבת אחת ובלי ויכוח, ששום דבר מן המבנה הזה אינו באמת חשוב. בקוסמולוגיה של הרואים למוות יש שם ומנגנון: "הכוח המתגלגל" ("האש מבפנים", פרק 14) — הכוח שבו ניתנים החיים והמודעות, והוא עצמו הכוח שגובה אותם בחזרה; כל יצור חי פוגש אותו בלי הרף, עד היום שבו הוא מכריע אותו. זהו כוח ההרס האוניברסלי. וזכירת המוות היא תמרון מדויק: במקום לברוח מכוח ההרס — מפנים אותו פנימה, אל המבנה הטפילי. מה שנשרף תחת מבטו של המוות אינו אנחנו. נשרף רק מה שאיננו אנחנו.

כי מה נשאר כשהמבנה מתפרק? במבט ראשון — כלום. ריק חסר צורה, מופשט. אבל הריק הזה הוא מהותנו האמיתית. כך אומר דון חואן ב"סיפורי עוצמה" (בפרק "סוד היצורים הזוהרים"):

"כולנו יצורים שאין לרדת לחקרם, זוהרים וחסרי גבולות. [...] אנחנו תופסים. אנחנו מוּדעוּת. איננו עצמים; אין לנו מוצקות. אנחנו חסרי גבולות. עולם העצמים והמוצקות הוא רק דרך להקל על מעברנו עלי אדמות — תיאור שנברא כדי לעזור לנו. אלא שאנחנו שוכחים שהתיאור הוא רק תיאור, וכך אנו כולאים את מכלול עצמנו במעגל קסמים שרק לעתים נדירות אנו יוצאים ממנו בימי חיינו."

המבנה הטפילי — ובכלל זה התפיסה שאנחנו יצורים חומריים ומוצקים — הוא "התיאור". מעבר לו אין עוד מבנה: יש מודעות חסרת צורה וחסרת גבולות. זכירת המוות היא הדרך הישירה ביותר לגלות את זה, כי המוות מפרק את התיאור ומשאיר את מה שאינו ניתן לפירוק.

וגם כאן היהדות אומרת את אותו הדבר, כמעט באותן מילים. הגמרא (ברכות ה ע"א) בונה סולם של מלחמה ביצר:

"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע [...] נצחו — מוטב, ואם לאו — יעסוק בתורה. נצחו — מוטב, ואם לאו — יקרא קריאת שמע. נצחו — מוטב, ואם לאו — יזכיר לו יום המיתה."

זכירת יום המיתה היא הנשק האחרון בסולם — גם התורה וגם קריאת שמע עשויות שלא להכניע את היצר; מול יום המיתה הוא נכנע. המבנה הטפילי יכול להתווכח עם הכול — חוץ מאשר עם המוות.

היריב הראוי

ואחרי כל זה, הפרק על צללי הבוץ מסתיים בפנייה מפתיעה. אחרי שדון חואן תיאר את הטורף במלוא אימתו, הוא אומר:

"העופפים הם חלק מהותי מן היקום, ויש לקבל אותם כפי שהם באמת — מעוררי אימה, מפלצתיים. הם האמצעי שבו היקום בוחן אותנו. [...] העופפים הם המאתגרים חסרי הרחמים. אין לראות בהם דבר מלבד זאת. אם נצליח בכך — היקום מניח לנו להמשיך."

הטפיל איננו תאונה. הוא מבחן. באותה לשון בדיוק מדבר דון חואן על המוות — "המוות הוא היריב הראוי היחיד שיש לנו. המוות הוא המאתגר שלנו; נולדנו לקבל את האתגר הזה" ("עוצמת השקט"). מי שתופס את הטפיל כגזירה — נשאר קורבן. מי שתופס אותו כיריב ראוי — נכנס לזירה. וזו המהפכה:

"המהפכה של המכשפים היא שהם מסרבים לכבד הסכמים שלא היו שותפים להם. איש מעולם לא שאל אותי אם אני מסכים שייאכל אותי סוג אחר של מודעות."

זו בדיוק תפיסת הרמח"ל, שראינו במאמרים עליו: הרע לא נברא כדי לנצח — הוא נברא כדי להינצח. סופו מובטח מראש, וההכנעה שלו מתעוררת בכח הקיווי — הקיווי אל ה', שמעורר את הנהגת הייחוד, ההנהגה שבה מתגלה שאין עוד מלבדו והרע מתבטל. הלוחם של דון חואן והמקווה של הרמח"ל עומדים באותה עמדה: לא מכחישים את היריב, לא נבהלים ממנו, ויודעים את סוף הסיפור.

ומהי דרך הלחימה בפועל? דון חואן חד-משמעי — לא טכניקה, אלא משמעת. והוא מדייק מיד למה הכוונה:

"האלטרנטיבה היחידה שנותרה לאנושות היא משמעת. משמעת היא ההרתעה היחידה. אבל במשמעת אינני מתכוון לשגרות נוקשות [...] המכשפים מבינים משמעת כיכולת לעמוד בשלווה מול נסיבות שאינן כלולות בציפיותינו. עבורם משמעת היא אמנות: אמנות העמידה מול האינסוף בלי להירתע — לא משום שהם קשוחים וחזקים, אלא משום שהם מלאי יראה."

היכולת לעמוד בשלווה מול סיטואציות שלא ציפינו להן. לקבל את הלא-נודע ולהגיב אליו נכון. וכשזה קורה:

"המשמעת הופכת את מעטה המודעות הזוהר לבלתי-ערב לחכו של העופף. [...] ואם הטורפים אינם אוכלים את מעטה המודעות שלנו זמן-מה — הוא ממשיך לגדול. מעטה המודעות הוא כמו עץ: אם אין גוזמים אותו, הוא גדל לגודלו הטבעי."

והכלי החד ביותר הוא כח השקט — הדממה הפנימית, השתקת הדו-שיח:

"התכסיס הגדול של מכשפי הזמנים העתיקים היה להעמיס משמעת על המיינד של העופפים. הם גילו שאם הם מעמיסים עליו דממה פנימית — ההשתלה הזרה נמלטת."

ולסיום, כלי מעשי אחד שדון חואן נותן לקרלוס באותו לילה, כשקרלוס נתקף חרדה מעצם השיחה. שווה לזכור אותו בכל פעם שהפחד עולה דווקא כשמתקרבים לעבודה פנימית אמיתית:

"אתה חושש מזעם האל, נכון? היה סמוך ובטוח — זה לא הפחד שלך. זה הפחד של העופף, כי הוא יודע שתעשה בדיוק מה שאני אומר לך. [...] אל דאגה: ההתקפים האלה חולפים מהר מאוד. למיינד של העופף אין שום כושר ריכוז."

הפחד שעולה בנו מול השינוי — איננו שלנו. הוא של הטפיל, שיודע שמזונו בסכנה. ולטפיל, בניגוד אלינו, אין כושר ריכוז. די לעמוד בשלווה עוד רגע אחד — והוא מרפה.

שנזכה כולנו לעמוד בסיני הפרטי שלנו, ירידת הרוח — ושתפסוק זוהמתנו.

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה:

- "הצד הפעיל של האינסוף" (The Active Side of Infinity), פרק "צללי בוץ" (Mud Shadows) — כל ציטוטי הטורף, העופפים, המיינד המושתל, המשמעת וההשתלה הזרה. - "מציאות נפרדת" (A Separate Reality), חלק ב, סוף פרק 14 — "אנחנו מקיימים את העולם שלנו בשיחה הפנימית שלנו". - "מסע לאיקסטלן" (Journey to Ixtlan), פרק 4 ("המוות הוא יועץ") — המוות כבן-לוויה נצחי וכיועץ החכם היחיד. - "סיפורי עוצמה" (Tales of Power), פרק 3 ("סוד היצורים הזוהרים") — "איננו עצמים; אנחנו חסרי גבולות"; פרק 1 — הדו-שיח הפנימי מקרקע את העולם. - "האש מבפנים" (The Fire from Within): פרק 2 ("רודנים קטנים") — החשיבות העצמית כאויב הגדול; פרק 6 — אלפי הטכניקות של הרואים הקדמונים; פרק 8 ("מיקום נקודת המאסף") — הדו-שיח הפנימי מקבע את נקודת המאסף; פרק 14 ("הכוח המתגלגל") — כוח ההרס האוניברסלי; פרק 16 — תבנית האדם. - "עוצמת השקט" (The Power of Silence): פרק 8 — ירידת הרוח, המוות כיריב הראוי; פרק 10 ("המקום חסר הרחמים") — החשיבות העצמית כמקבעת נקודת המאסף; פרק 15 — המפלצת בעלת שלושת אלפים הראשים וההרעבה האיטית. - "מעברים מאגיים" (Magical Passes) — המרכז השישי שנכבש בידי "פולש, טורף בלתי-נראה"; הכוח הטורפני שקטע את מסע המודעות של האדם.

ממקורות ישראל:

- שבת קמו ע"א (מקבילות: עבודה זרה כב ע"ב; יבמות קג ע"ב) — זוהמת הנחש, פסיקתה בסיני. - בראשית ב–ג — שני העצים; חטא עץ הדעת. - ישעיהו יא, ט — "כי מלאה הארץ דעה". - ברכות ה ע"א — "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... יזכיר לו יום המיתה". - רמח"ל — כח הקיווי והנהגת הייחוד (ראו מאמרינו על הרמח"ל).

מאמרים קודמים בסדרה: כישוף — מהו?; האל השקרי; נקודת המאסף; דרך הלוחם.