למה תפילה והתבודדות ישאירו אותך תקוע

"הרוח איננה שומרת של איש. היא כוח מופשט... שאין לו שום עניין בנו — אך הוא נענה לעוצמתנו. לא לתפילותינו, שימי לב — לעוצמתנו." — קלרה אל טאישה, "מעבר המכשפים"

תפילה הייתה עבורי הכול. ידעתי את ספר תהילים בעל פה. התפללתי שנים, בכוונה, מהלב. עדיין סבלתי מאוד.

איך זה ייתכן? התשובה שמצאתי, באיחור של שנים, היא שהאויבים האמיתיים שלי בכלל לא הוטרדו מהתפילות. אויבי האמיתיים לא היו במציאות החיצונית. אויבי האמיתיים גם לא היו חוסר אמונה או חוסר הקפדה בשמירת המצוות. בעקבות קריאת ספרי קרלוס קסטנדה הבנתי כי אויבי האמיתיים היו רחמים עצמיים וחשיבות עצמית. אויבים אלו ישבו במקומם, בטוחים ושלווים. גרוע מכך: הם ישבו בתוך התפילות עצמן.

מה באמת קורה בתוך התפילה

בדרך כלל אדם שמתפלל או מתבודד "על הצרות שלו" חוזר שוב ושוב על סיפור הקורבן שלו — בפירוט, בכוונה, מדי יום. כמה קשה לו, כמה לא הוגן, כמה מר גורלו. מה זה עושה לנפש? האם חזרה יומית על "כמה רע לי" מובילה למקום טוב?

אני זוכר תקופה קשה בחיי שבה עשיתי "התבודדויות" רבות. שמתי לב למשהו מוזר — הייתי יוצא מההתבודדות יותר מיואש ועצוב מאיך שנכנסתי אליה! כשהבנתי זאת, שיניתי את הדרך שבה התבודדתי — במקום להתלונן על צרותיי, הייתי מקדיש את ההתבודדות לאמירת תודה על מה שכן יש לי. זה היה הרבה יותר טוב. אך אל ההסבר הטוב ביותר הגעתי שנים אחר כך, בעקבות הקריאה בספרי קרלוס קסטנדה ושותפתו טאישה אבלאר.

"הרוח נענית לעוצמה, לא לתפילות"

בסיפור החניכה של טאישה, מורתה קלרה גראו מזהירה אותה מפני הפיתוי להפוך את הרוח (המקבילה ל"אלהים" במסורת זו) ל"מין מלאך שומר — זכר טוב ומגונן שמשגיח עליה":

"קול הרוח הוא הפשטה שאין לה דבר עם קולות — ובכל זאת אנו עשויים לעיתים לשמוע קולות... אבל הרוח איננה שומרת של איש. היא כוח מופשט, לא טוב ולא רע; כוח שאין לו שום עניין בנו — אך הוא נענה לעוצמתנו. לא לתפילותינו, שימי לב — לעוצמתנו. זכרי זאת בפעם הבאה שתרגישי צורך להתפלל למחילה!" — טאישה אבלאר, "מעבר המכשפים", פרק 6

מהי אותה "עוצמה" שאליה ה"רוח" מגיבה? בספרי קסטנדה היא איננה כוח פיזי ולא כישרון — היא תוצאה מצטברת של דרך חיים, מה שנקרא בספרים "דרך הלוחם": לא לרחם על עצמך, לקחת אחריות מלאה על חייך, ולהתייחס לכל מה שקורה לך — כולל הקשה ביותר — כאתגר, כמשחק וכתרגיל. מי שחי כך צובר עוצמה; מי ששוקע ברחמים עצמיים מדלדל אותה.

מכאן היחס הנכון בין השניים: התפילה מכוונת את העוצמה — היא ההגה. אבל הגה בלי דלק לא מזיז את הרכב לשום מקום. אפשר לסובב אותו כל היום, בדמעות, בכוונות עמוקות — הרכב יישאר בחניה. אם יש עוצמה, התפילה מכוונת אותה לאן ללכת. אם אין — אין מה לכוון.

גם ביהדות יש גישות דומות

"מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה — גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט). הפסוק אומר את דברי קלרה כמעט מילה במילה: העיקר הוא דרך חיים שמביאה עוצמה ("תורה"), והתפילה רק מכוונת עוצמה קיימת. תפילה של מי שאין מאחוריה דרך — המקרא קורא לה תועבה.

מעניין לראות מה עשו חז"ל והפרשנים עם הפסוק הזה:

הגמרא (שבת י ע"א) דורשת אותו באופן מפתיע: רבי ירמיה ישב לפני רבי זירא ועסקו בהלכה. הגיע זמן התפילה, ורבי ירמיה החל להזדרז ולמהר. קרא עליו רבי זירא: "מסיר אזנו משמוע תורה — גם תפלתו תועבה". כלומר, אפילו הממהר מלימוד התורה אל התפילה עצמה — תפילתו תועבה. באותו עמוד מובא גם רבא, שראה את רב המנונא מאריך בתפילתו ואמר: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" — התורה נחשבת כ"חיי עולם", והתפילה כ"חיי שעה". סדר העדיפויות של חז"ל הוא שדרך החיים קודמת לבקשה.

המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ב) מסביר עמוק יותר: מי שהסיר עצמו מהתורה נשאר גופני בלבד, ולכן גם תפילתו איננה אלא בקשה למילוי תאוות גופניות — והוא משווה אותה לתפילת שיכור, שסר ממנו השכל ונשאר רק הגוף. תפילה כזאת איננה עבודת השם אלא שירות עצמי. במילים של המאמר הזה: תפילה בלי דרך חיים איננה כיוון של עוצמה — היא עוד סיבוב בתוך הצרכים של עצמי.

שני הפירושים אומרים, כל אחד בדרכו, את אותו הדבר: התפילה איננה עומדת בפני עצמה. היא נשענת על משהו — ובלעדיו היא ריקה. מהו אותו משהו? כאן נכנס הרמב"ם, שנתן לזה מנגנון שלם.

מנגנון השפע של הרמב"ם

רוב האנשים מדמיינים את האל כמעין דמות שמקשיבה לבקשות ומחליטה: לזה אענה, לזה לא. תמונת העולם של הרמב"ם שונה מהיסוד. האל שלו מופשט לחלוטין, איננו משתנה ואיננו "מגיב" — אי אפשר לרגש אותו, לשכנע אותו או לגרום לו לשנות את דעתו, כי כל אלה הם תיאורים אנושיים, והרמב"ם מלחמה לו בכל האנשה של האל.

איך אל כזה פועל בעולם? דרך מה שהרמב"ם מכנה שפע (מורה נבוכים ב, יב): השפעה מתמדת הזורמת מהאל אל העולם, כמעיין שנובע תמיד. הדימוי חשוב: מעיין איננו מחליט למי לתת מים. הוא נובע. מי שבא עם כד — ממלא כד; מי שבא עם כוס — ממלא כוס; מי שלא בא — לא מקבל כלום. השינוי לעולם איננו במעיין; הוא תמיד במקבלים, דהיינו בכלים שאיתם אתה בא.

על היסוד הזה בנויה תורת ההשגחה של הרמב"ם (מורה נבוכים ג, יז–יח), והיא מחידושיו הגדולים: ההשגחה איננה שווה לכל אדם. היא הולכת אחר השכל — אחר מידת החיבור שהאדם בנה אל האל — וכל אדם מושגח "כפי שיעור שלמותו". ההשגחה איננה שומר ראש שהוצמד אליך מלמעלה; היא ערוץ שאתה מחזיק פתוח. ומכאן מסקנת פרק נא (חלק ג): כשמחשבת האדם דבקה באל — ההשגחה עליו; כשמחשבתו פונה משם ושוקעת בענייני עצמו — החיבור נפסק, והוא "חשוף לכל רע שיזדמן", מופקר למקרה. הרמב"ם ממשיל זאת לאור: מי שמחובר נמצא באור שמש בהיר, ומי שניתק הולך בחושך. "שמירת הצדיק" איננה אפוא התערבות מלמעלה — היא תוצאה ישירה של החיבור שהצדיק מקיים.

במערכת כזאת, תפילה איננה יכולה "לשכנע" את האל — אין מי לשכנע. מה שתפילה כן יכולה לעשות הוא לשנות את המתפלל: לכוון את מחשבתו אל האל, כלומר לחזק בדיוק את החיבור שההשגחה הולכת אחריו. זהו ההגה והדלק בניסוח רמב"מיסטי. אבל אותו מנגנון פועל גם בכיוון ההפוך: תפילה של רחמים עצמיים מכוונת את המחשבה אל עצמי ואל צרותיי — כלומר עושה בדיוק את התנועה שמנתקת את החיבור. על פי הרמב"ם עצמו, המתפלל מתוך שקיעה בצרות מנתק את מה שהתפילה אמורה לחבר.

ההקבלה ל"עוצמה" של דון חואן מושלמת: הרוח אצל דון חואן מקבילה לחלוטין ל"אל הלא אישי" של הרמב"ם. והעוצמה אצל דון חואן מקבילה לחלוטין ל"שפע" אצל הרמב"ם. הדגש הוא על יצירת כלים, עצמי הראוי לקבל שפע/עוצמה. לא על הבקשות.

"הרוח מתגלה לכל אדם באותה עוצמה ובאותה עקביות — אלא שרק המכשפים מכוונים לקלוט את ההתגלויות הללו." — "כח השקט", פרק 3

שפע אצל הרמב"ם, רוח אצל דון חואן — ההשפעה זורמת תמיד; השאלה היחידה היא מי בנה כלים לקבל אותה. הרחבתי על ההקבלה הזאת במאמר אלהים, הרוח והכוונה.

הבדיחה העצובה על החסידויות

משפט ששמעתי בעבר: "בברסלב מדברים הכי הרבה על שמחה — ויש שם הכי הרבה אנשים עצובים. בחב"ד מדברים הכי הרבה על ביטול — ויש שם הכי הרבה בעלי גאווה."

למה דווקא בברסלב, החסידות שהעמידה במרכז את ההתבודדות — שיחה אישית יומית עם האל, ביער או בחדר — יש כל כך הרבה עצבות? כי ההתבודדות, כפי שהיא נעשית בפועל אצל רבים, היא שעה יומית של שקיעה בצרות. אדם יוצא לשדה ומדקלם לעצמו את רשימת הכאבים שלו — כלומר מתאמן ברחמים עצמיים, יום אחר יום, בשיטתיות שאף אחד לא היה מגיע אליה בלי "תרגול".

תפילת המחילה שקלרה מזהירה מפניה שייכת לאותה משפחה: לופ האשמה — חטאתי, נענשתי, אתחנן, אחטא שוב — שעליו כתבתי במאמר הספרים הם חלק מהבעיה. גם הוא תרגול יומי של קטנוּת, לא של עוצמה.

כמו כן כתבתי במאמר שם שההשלכות של הלופ הזה הם מעבר לרמת האדם הפרטי, הן כבר מגיעות לרמת העם. עם שבוכה על צרותיו שוב ושוב במשך אלפי שנים, מה יהיה "הדיבור הפנימי" שלו ולהיכן זה יוביל אותו?

אז מה כן

אינני נגד תפילה. אני בעד תפילה — בתנאי שיש מאחוריה עוצמה של חיים נכונים, ושבתוכה אין רחמים עצמיים. תפילה והתבודדות יכולות להסתדר היטב עם דרך הלוחם, אם הכיוון שלהן הפוך: לא שקיעה בצרות אלא הודיה. התבודדות של אמירת תודה — על מה שיש, על מה שהיה, אפילו על הקשיים עצמם כאתגרים — היא ההפך הגמור מתרגול קורבנות; היא תרגול של עוצמה.

מעניין שגם אצל דון חואן יש "תפילה" מהסוג הזה. כשעולה השאלה איך פונים אל הרוח, מוסר דון חואן את מה שלימד מורה זקן משושלתו, הנגואל אליאס:

"הרוח מקשיבה רק כאשר הדובר מדבר במחוות. ומחוות אין פירושן סימנים או תנועות גוף — אלא מעשים של נטישה אמיתית, מעשים של נדיבות רחבה, של הומור. כמחווה אל הרוח, מביאים המכשפים את המיטב שבעצמם — ומגישים אותו בדממה אל המופשט." — "כח השקט", פרק 14

נדיבות, הומור, הגשת המיטב — לא בקשות ולא קינות. שפת הפנייה אל הרוח היא מעשים שמבטאים עוצמה.

חיי התחילו לנוע לכיוון חיובי רק כשהבנתי מיהו האויב — רחמים עצמיים וחשיבות עצמית — ושהפתרון הוא דרך הלוחם של קסטנדה. אותו עיקרון מצאתי אחר כך אצל אפיקטטוס הסטואי ואצל ויקטור פרנקל (כתבתי על ההקבלות במאמרים נפרדים) — שלוש תורות שאומרות דבר אחד: לא מה שקורה לך קובע, אלא היחס שלך אליו. התפילות לא השתנו. מה שהשתנה הוא שסוף סוף היה בהן דלק.

---

מקורות והפניות

מספרי קסטנדה וחבורתו:

- טאישה אבלאר, "מעבר המכשפים" (The Sorcerers' Crossing), פרק 6 — אזהרת קלרה: הרוח נענית לעוצמה, לא לתפילות. - "כח השקט" (The Power of Silence), פרק 3 — הרוח מתגלה לכל אדם באותה עוצמה; פרק 14 — מחוות של נדיבות כשפת הפנייה אל הרוח.

ממקורות ישראל:

- משלי כח, ט — "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה". - שבת י ע"א — רבי זירא ורבי ירמיה; "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". - מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ב — תפילת הרחוק מהתורה כתפילה גופנית, כתפילת שיכור. - רמב"ם, מורה נבוכים ב, יב — פעולת האל בעולם דרך שפע; ב, לו — הנבואה כשפע; ג, יז–יח — ההשגחה כפי שיעור השלמות; ג, נא — הסתלקות ההשגחה כשהמחשבה פונה מהאל. - רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז, א — תנאי הנבואה: "חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו"; נדרים לח ע"א — "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר".

מאמרים קודמים באתר: אלהים, הרוח והכוונה; הספרים הם חלק מהבעיה; מאמרי דרך הלוחם (חלק א+ב); דרך הלוחם ואפיקטטוס; דרך הלוחם ופרנקל.