הספרים הם חלק מהבעיה - או "למה חזרה לתנ"ך איננה פתרון"

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֵת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה: הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' — וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי."

(דברים לא, כז — משה אל העם, ימים לפני מותו)

ידידה טובה העלתה שאלה רטורית, במבט היסטורי כן ומפוכח: קראנו בפרשת השבוע את פרשת ה"ברכה והקללה" שבספר דברים. היתכן שבחרנו בקללה? לדעתה צריך לחזור אל הספר. אל התורה שבכתב, אל המקור, אל החוקים כפי שנכתבו.

היא צודקת בנקודת המוצא. לפי התורה עצמה — אכן בחרנו בקללה. גלות אחר גלות, חורבן אחר חורבן, שלושת אלפים שנה של מה שהתורה מכנה במפורש קללה. והמבט ההיסטורי שלה נכון גם הוא: זו הדרך היחידה הרצינית לבחון טענות — לא לפי מה שמבטיחים, אלא לפי מה שקרה בפועל. בוודאי שהיא צודקת יותר ממאמיני התורה שבעל פה, שבכלל לא מסתכלים על התוצאות ההיסטוריות שלה.

אבל מהנקודה הזאת אני הולך למקום אחר, כפרני מאוד: אני לא חושב שהבעיה היא שלא חזרנו מספיק אל הספר. אני חושב שהספר הוא חלק מהבעיה, כולל התורה שבכתב.

זו הטענה. נבחן אותה כמו כל טענה: לפי המנגנון ולפי התוצאות.

שלוש שאלות, שלוש תשובות

מי שאומר "נבחר בתורה שבכתב ונצא מהקללה" צריך לענות על שלוש שאלות:

האחת — האם זה יוציא אותנו מהלופ? אנחנו תקועים במחזוריות של חטא–עונש–חזרה–חטא כבר שלושת אלפים שנה (הרבה לפני תורה שבעל פה) האם חזרה אל אותו ספר חוקים, שאיתו נכנסנו למחזוריות הזאת מלכתחילה, תשבור אותה?

השנייה — האם בכלל יש לנו יכולת לבחור בזה? האם עם שלם, לאורך דורות, מסוגל "להתיישר" לפי ספר חוקים? הניסיון של שלושת אלפים שנה אומר משהו על זה.

והשלישית — האם זה בכלל רצון ה'? האם הציות לטקסט הכתוב הוא מה שהבורא רוצה מאיתנו?

לדעתי התשובה לשלוש השאלות היא לא. בהמשך המאמר אנמק כל אחת מהן. אבל קודם צריך להבין את המנגנון — כי הטענה שלי איננה על ספר ספציפי. היא על מבנה נפשי.

המנגנון: ספר החוקים, השופט והקורבן

בספרו "ארבע ההסכמות" מתאר דון מיגל רואיס את המבנה של הסבל הפנימי שלנו. מילדותנו, הוא אומר, אימצנו מערכת אמונות נוקשה בתהליך שהוא מכנה "ביות". המערכת הזאת מורכבת משלושה גורמים:

ספר החוקים — אוסף כל הכללים, ההתניות והציפיות שאימצנו מהסביבה: מהי הצלחה, באיזה גיל "צריך" להגיע אליה, איך נראה אדם "ראוי".

השופט הפנימי — קול בלתי פוסק שמשווה את המציאות שלנו לספר החוקים. ברגע שאיננו עומדים בדרישות, השופט מרשיע וגוזר עונש.

הקורבן הפנימי — החלק שסופג את האשמה, הבושה וההלקאה העצמית, ושוקע בתחושת "אני לא ראוי".

וההרס האמיתי מגיע מהמעגליות: תחושת ה"לא ראוי" עצמה גורמת לנו לשקוע, לחטוא שוב, להישפט שוב, להיענש שוב — על אותה טעות, פעם אחר פעם. רואיס מכנה את המנגנון הזה "הטפיל": הוא איננו באמת חלק מאיתנו, אלא ישות נפשית שניזונה מהסבל שאנחנו מייצרים. מי שקרא את המאמר שלנו על הטפיל יודע שדון חואן תיאר בדיוק את אותו מבנה, במונחים חדים עוד יותר.

רואיס דיבר על האדם הפרטי. אך זה מדויק גם ברמת העם: ספר חוקים שצריך להתיישר לפיו; אי-עמידה בו; תוכחה, עונש והלקאה; אשמה ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"); ושוב מההתחלה. חטא–עונש–אשמה–חטא. שלושת אלפים שנה. זה לא דימוי — זה אותו מנגנון בדיוק, בקנה מידה לאומי. ומה שהטפיל עושה לאדם הפרטי, הוא עושה לעם: ניזון מהלופ ומשמר אותו.

הלופ מתועד בספר עצמו

הלופ כתוב במקורות, שחור על גבי לבן, כתבנית חוזרת ומוצהרת.

ספר שופטים מתאר אותו כמעט כאלגוריתם (שופטים ב, יא–יט): בני ישראל עושים את הרע, עוזבים את ה'; חרון אף, צרה ביד אויבים; זעקה; ה' מקים שופט ומושיע; "וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם" — וחוזר חלילה. הספר עצמו מציג את זה כמחזור קבוע, לא כתקלה חד-פעמית.

התוכחות — ויקרא כו ודברים כח — הן החוזה המפורש של המנגנון: רשימת ברכות קצרה, ואחריה רשימת קללות ארוכה ומפורטת להחריד. והמפתיע הוא שההיסטוריה אכן התנהלה לפי הרשימה: חורבן, גלות, מצור. אפשר לקרוא את זה כהוכחה שהספר אמת. אפשר לקרוא את זה גם אחרת: מערכת שמנסחת מראש את התסריט של הכישלון והעונש — ואז חיה אותו שוב ושוב — היא ההגדרה של לופ. הנבואה מגשימה את עצמה.

גם השלב הבא של הלופ מתועד: אחרי כל שבר, הדור הבא מתחזק את הזיכרון. תשעה באב איננו רק יום זיכרון — הוא טקס שנתי שבו העם יושב על הרצפה וחי מחדש את החורבן, בקינות שנכתבו כדי לשמר את הכאב חי. אבל יש לשאול: אחרי אלפיים שנה, האם שימור הכאב משרת אותנו — או את הלופ?

הספר יודע שניכשל — ואומר את זה במפורש

נוסף על כל מה שאמרנו: הכישלון ידוע מראש, וכתוב בתוך הספר עצמו.

בסוף ימיו, אחרי ארבעים שנות הנהגה, משה אומר לעם (דברים לא, כז):

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֵת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה: הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' — וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי."

ולא רק משה. באותו פרק ממש, ה' עצמו אומר למשה (דברים לא, טז; כא):

"הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. [...] כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם — בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי."

עוד לפני הכניסה לארץ, הברית נכרתת מתוך ידיעה מוצהרת שהיא תופר. שירת האזינו נכתבת מראש כ"עד" לכישלון העתידי. חוזה שהצד המנסח שלו מודיע בעת החתימה שהצד השני ייכשל בו בוודאות — במונחים של רואיס זה מבנה מוכר: ספר חוקים במתכונתו הקלאסית. סטנדרט שאי-העמידה בו מובטחת מראש, ושכל תפקידו המעשי הוא לייצר את השלב הבא של המעגל — האשמה. מערכת שיודעת שניכשל, מגדירה את הכישלון כחטא, ומענישה עליו — איננה מערכת שנועדה להוציא אותנו מהלופ. היא המערכת שמייצרת אותו.

המצוות שמתחזקות את הלופ

יש בספר גם מצוות שמתחזקות את הלופ באופן פעיל. הבולטת שבהן (דברים כה, יז–יט):

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח."

שלושת אלפים שנה אחרי, אנחנו מצוּוים — כחיוב דתי מתמשך — לזכור עוולה, לתחזק את הזיכרון שלה, ולא לשכוח. מה זה עושה לנו? האם הזכירה של "מה עשו לנו" מובילה למקום טוב? נסתכל שוב על האדם הפרטי: האם אדם שמרחם על עצמו, מתפלל לנקמה, לא סולח ולא עובר הלאה — נמצא במקום טוב? ההיסטוריה שלנו אכן התגלגלה כך: עמלק הפך לארכיטיפ שמודבק לכל אויב חדש, מהמן ועד היטלר, והעם נושא איתו שרשרת רציפה של חשבונות פתוחים.

יש שאלה נוספת. הספר לא רק מצווה לזכור — הוא מצווה להשמיד: את עמלק, "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" (שמואל א טו, ג), ואת עמי כנען — "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ, טז). נשים וטף. אלו מופיעות כמצוות עשה. גם אם כיום הן "לא רלוונטיות", כי חז"ל קבעו שלא ניתן עוד לזהות את העמים האלה — זהו עדיין צו אלוהי, חלק מהתורה.

עכשיו נעשה תרגיל פשוט: נסתכל על זה מבחוץ. כשאנחנו רואים את אנשי דאעש כורתים ראשים ומשמידים עמים שלמים כמו היזידים — מבחינתם על פי צו אלוהי מפורש, מתוך הספר שלהם — רובנו נכחיש כל קשר בין מעשים כאלה לבין רצון אלהים. אבל האם הטעות שלהם היא רק בספר? שהם הולכים אחרי הספר הלא נכון? או שהטעות מהותית יותר — שאלהים כנראה לא מצווה דברים כאלו, בשום ספר?

אם מעשים כאלה אינם רצון אלהים — נשאר לשאול מה הם כן. למעשים יש השלכות, ולקידוש של מעשים יש השלכות עמוקות עוד יותר. איננו יודעים מה ההשלכות הקארמטיות של השמדת עמים, נשים וטף, ושל הפיכת השמדה זו לחובה מקודשת — על נפשו של עם, לאורך דורות. ייתכן שחלק מהקללה שאנחנו חיים בה הוא בדיוק זה: קארמה שלא נסגרה, מעשים שקודשו במקום שישוחררו. השאלה הזאת לבדה מספיקה כדי לערער את ההנחה ש"חזרה אל הספר" היא חזרה אל רצון ה'.

הדו-שיח הפנימי — של אדם ושל עם

מה שעושה את המנגנון הזה טפילי, במובן המדויק של המילה, הוא שאין לו קיום משל עצמו. הוא חי מהאנרגיה שאנחנו מזרימים לו — מהאשמה, מההלקאה, מהפחד — וברגע שמפסיקים להזין אותו, הוא קורס. ומקום מושבו ידוע: הדו-שיח הפנימי, הדיבור הבלתי פוסק שאנחנו מנהלים עם עצמנו. ב"מציאות נפרדת" דון חואן מסביר לקרלוס איך הדיבור הזה מייצר את החזרתיות של חיינו:

"אנו בוחרים את דרכינו תוך כדי שאנו מדברים אל עצמנו. וכך אנו חוזרים על אותן בחירות שוב ושוב עד יום מותנו — משום שאנו חוזרים על אותה שיחה פנימית שוב ושוב עד יום מותנו."

אצל האדם הפרטי זה נקרא דפוס. אצל עם — זה נקרא היסטוריה. כי גם לעם יש דו-שיח פנימי: הטקסטים שהוא חוזר עליהם, התפילות, הקינות, סיפור-העצמי שהוא מספר לעצמו דור אחרי דור. עם שמנהל את אותה שיחה פנימית שלושת אלפים שנה — "חטאנו, נענשנו, מפני חטאינו, נשוב אל הספר (וכמובן לא נעמוד בכך...)" — יחזור על אותן בחירות שלושת אלפים שנה. הספר איננו נמצא מחוץ ללופ, כשופט ניטרלי; הוא הטקסט של השיחה הפנימית של העם. הוא התסריט שהלופ מריץ. והתרופה, בהתאם, איננה שכתוב של התסריט אלא השתקה שלו: דממה פנימית, ושחרור האנרגיה שהצטברה בו — ועל זה בהמשך.

יותר מזה: חלק מהותי מהטפיל, לפי דון חואן, הוא הרחמים העצמיים, הנובעים מתחושת החשיבות העצמית. הם מובילים בני אדם למקומות לא טובים — ואני לא אומר זאת "בגלל שדון חואן אמר", אלא בגלל ההיגיון, בגלל מה שכולנו רואים במו עינינו אצל אנשים אחרים. ומה בדיוק אנחנו מתחזקים בדו-שיח הפנימי שלנו כעם? מה מתחזק בקינות ובבכיות על אלפי שנות סבל — אם לא רחמים עצמיים?

ויש בלופ הזה גם משהו ששירת אותנו, כמו שאמרתי בשיחה ההיא: שרדנו כעם — כמעט יחידים מכל עמי העת העתיקה — ואפילו חזרנו לארץ. ספר החוקים היה גם דבק. אבל הישרדות איננה חירות. מנגנון טפילי שומר על המארח שלו בחיים — זה כל העניין שלו. השאלה שלנו איננה איך לשרוד עוד סיבוב, אלא איך יוצאים.

הלופ מתפשט: מהספרים שלנו אל הדתות הבנות

ומרגע שמבינים שמדובר במנגנון ולא בתקלה, רואים גם את ההמשך: מנגנון כזה אינו נשאר במקומו. הוא משתכפל.

הוא השתכפל קודם כול אצלנו-פנימה, אל התורה שבעל פה. כתבתי על כך בהרחבה במאמר בין תנ"ך, תלמוד ונבואה פנימית, ואסכם כאן את העיקר. חז"ל דווקא ניטרלו הרבה מהבעיה: הם ריככו את החוקים האכזריים — עין תחת עין הפכה לממון, בן סורר ומורה נקשר בתנאים שאי אפשר לקיים, ומצוות ההשמדה רוקנו למעשה מתוקף ("כבר עלה סנחריב ובלבל את האומות"). על זה מגיע להם קרדיט מלא. אבל הניטרול בא במחיר: התורה שבעל פה סירסה אותנו כעם. השאיפות הלאומיות של התנ"ך הפכו לציפייה נצחית ל"עתיד לבוא"; הנבואה — הקשר החי והישיר עם האל — נדחקה והוכרזה כסגורה; השכר והעונש הועברו מהמציאות אל העולם הבא; וגיבורי התנ"ך, לוחמים ובוחרים, הפכו בדרשות לתלמידי חכמים יושבי בית מדרש. כך נוצרה סתירה פנימית עמוקה בין דרך התנ"ך לבין הדרך התלמודית — עם שמחזיק בו-זמנית בספר של לוחמים ובאורח חיים שאוסר עליו להיות כאלה. ובמונחי המנגנון: ספר החוקים לא נסגר — הוא התחלף בספר חוקים שני, מפורט ממנו עשרות מונים, שהעביר את הלופ מזירת ההיסטוריה אל זירת הדקדוקים. החלפנו לופ אחד במשנהו, החלפנו לופ של אשמה והלקאה עצמית בלופ של OCD אובססיבי לפורמליזם הלכתי.

הוא השתכפל גם החוצה. הנצרות ירשה את הספרים שלנו והוסיפה עליהם את שלה — ואת "החטא הקדמון", שהוא אולי הזיקוק המושלם של המנגנון: אשמה מובנית שאתה נולד איתה, עוד לפני שעשית דבר. על התשתית הזאת צמחו מסעי הצלב, האינקוויזיציה ומלחמות הדת ששטפו את אירופה בדם במשך מאות שנים.

האיסלאם. לדעתי האיסלאם תקוע בשל ספר מקולל. עמים שלמים מוחזקים דרכו במנטליות של ימי הביניים — דיני כפירה ודיני חילול השם שעונשם מוות, מעמד האישה, קידוש הכיבוש והשהאדה — והתוצאה הקשה מכולן היא שהם רוצחים בעיקר זה את זה: סונים ושיעים טובחים אלה באלה מאז קרבּלא ועד ימינו אלה ממש — מלחמת איראן–עיראק עם קרוב למיליון הרוגים, מלחמת האזרחים בסוריה עם מאות אלפים, דאעש, החותים וחיזבאללה שרצחו מוסלמים בזמננו יותר מכל אויב חיצוני. יש מוסלמים נאורים, ורבים — אבל הם נאורים לא בגלל הספר אלא למרות הספר; בדיוק כמו שיש יהודים שלמדו לסלוח למרות "זכור את עמלק", לא בגללו.

וזו הנקודה: הבעיה מתחילה אצלנו. הספרים שלנו הם המקור — מהם עבר המנגנון אל התורה שבעל פה, אל הנצרות ואל האיסלאם. שלוש דתות, מיליארדים של בני אדם, אותו מבנה: ספר חוקים מקודש, שופט, קורבן, אשמה — ולופים של דם שכל אחת מהן מריצה בגרסתה שלה. איננו יכולים לתקן את הספרים של אחרים. אבל את שלנו אנחנו יכולים להפסיק להזין — ואם המקור ייסגר, אולי יום אחד גם הצאצאים.

יש מקורות המצביעים אל מעבר לספר

עם זאת, יש תקווה. הספרים אינם טוב מוחלט או רע מוחלט — יש בהם גם הרבה טוב. ויש בהם גישה שאני מתחבר אליה, הגישה של ירמיהו: הספרים הם "גלגלי עזר" זמניים; העיקר הוא החיבור לאל, ואליו נגיע בעתיד:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם... אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי... נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה."

ירמיהו אומר שבעתיד התורה תיכתב על הלב. מבחוץ פנימה. מטקסט חיצוני להדרכה פנימית.

להבנתי זה הפתרון: לא צריך לזרוק את הספרים, לפחות לא כל עוד לא הגענו למצב שירמיהו מתאר. אבל כן צריך לשאול את עצמנו, אחרי שקוראים בספר: "האם זה באמת מה שהאל רוצה ממני?" — ולהבין שהמצפון הוא לא פחות דבר האל מאשר מה שכתוב בספר.

מה כן: שחזור, סליחה, ושבירת הלופ

אז מה עושים עם היסטוריה של שלושת אלפים שנה? אותו דבר שעושים עם היסטוריה אישית: משחררים אותה. לא שוכחים — משחררים. ואת ההבדל הזה מלמד תרגול השחזור, שכתבתי עליו בהרחבה במאמר נפרד.

השחזור, בלשונה של קלרה גראו ב"מעבר המכשפים" (בשיעור הפורמלי הראשון שהיא נותנת לטאישה):

"לשחזר פירושו להיזכר בכל האנשים שפגשנו, בכל המקומות שראינו ובכל הרגשות שחשנו במשך חיינו כולם — החל בהווה, אחורה, עד הזיכרון המוקדם ביותר — ואז לטאטא אותם, אחד אחד, בנשימת הטאטוא."

חוזרים אל האירוע, חיים אותו מחדש — ובנשימה משחררים: שואפים בחזרה את האנרגיה שלנו שנשארה תקועה שם, ונושפים החוצה את מה שאחרים השאירו בנו. זו איננה שכחה. להפך — זו הזכירה השלמה ביותר שיש. אבל תכליתה הפוכה מזו של "זכור את עמלק": לא לתחזק את החוב אלא לסגור אותו.

כפי שהשווינו לכל אורך המאמר בין האדם הפרטי לעם, כך גם כאן: קבוצה שתיקח על עצמה כפרויקט את שחרור כלל העם מהלופים הללו, תוכל להיעזר בשחזור כטכניקה.

מלבד השחזור, עלינו ללמוד לסלוח — גם ברמת האדם הפרטי. סליחה היא הדרך לשחרור מלופ של שנאה ונקמה. ככל שנלמד לסלוח ולשחרר, הלופים יישברו.

סליחה איננה "שכחה" - עדיין נזכור מעשי עוול. אך בדיוק כפי שאדם נדיב יכול לוותר על חוב בנדיבותו, זכותינו לסלוח. לא בשביל עמלק, בשבילנו. כדי להשתחרר מהלופ.

מקורות והפניות

מקורות ישראל:

- דברים יא, כו — "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". - ויקרא כו; דברים כח — התוכחות: הברכות והקללות. - דברים לא, טז–כז — הכישלון הידוע מראש: "וקם העם הזה וזנה", "כי ידעתי את יצרו", "כי אנכי ידעתי את מריך"; שירת האזינו כעד. - שופטים ב, יא–יט — מחזור החטא–עונש–זעקה–הושעה–חטא. - דברים כה, יז–יט — זכור את עמלק; דברים כ, טז — "לא תחיה כל נשמה"; שמואל א טו, ג — מצוות השמדת עמלק. - ירמיהו לא, ל–לב — הברית החדשה: "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה".

דון מיגל רואיס:

- "ארבע ההסכמות" (The Four Agreements, 1997) — הביות, ספר החוקים, השופט, הקורבן, והטפיל.

מספרי קסטנדה ובנות ברית המסורת:

- "מציאות נפרדת" (A Separate Reality), חלק ב, סוף פרק 14 — החזרה על אותן בחירות דרך אותה שיחה פנימית. - "עוצמת הדממה" (The Power of Silence), פרק "נקיטת יוזמה" — השחזור המשפחתי בסינלואה. - טאישה אבלר, "מעבר המכשפים" (The Sorcerers' Crossing) — הגדרת השחזור ונשימת הטאטוא.

מאמרים קודמים באתר: הטפיל — מהעופפים של דון חואן ועד זוהמת הנחש; השחזור — התרגול שמחזיר לנו את חיינו; בין תנ"ך, תלמוד ונבואה פנימית; כישוף — מהו?; האל השקרי.