הסליחה הגדולה מכולן

במאמרים הקודמים על הסליחה ראינו שני דברים. ראינו שהסליחה נוטלת מאיתנו את הזכות המפוקפקת להיות קורבן, כי הסליחה היא נטילת אחריות, יציאה ממאסר התירוצים אל החירות. ראינו גם שהסליחה איננה כפירה בקיומו של העולם, אלא כפירה במוגבלותו: כשאני סולח, אני מכריז שאני מחובר לשפע בלתי מוגבל, שאני יכול לוותר על חוב בלי שהדבר יפגע בי כלל.

בסוף המאמר "מקורבנות לחירות" השארתי שאלה פתוחה:

מה אם כל המצב המוגבל שלנו כאנושות וכיצורים פיזיים מוחזק גם כן באמצעות "מערכת תירוצים" שניתן לשחרר באמצעות סליחה?

המאמר הזה הוא הניסיון לענות על השאלה ההיא. התשובה מובילה אל מה שאני מכנה הסליחה הגדולה מכולן.

הצמצום: המציאות נבראה מוגבלת

במאמרים על תורת הרמח"ל ראינו את משל הצמצום: האל הבלתי מוגבל הגביל את עצמו, כביכול, כדי לפנות מקום לנבראים. למה? כדי שנקבל את הטוב בזכות ולא בחסד:

וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו. וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה צריך אליהם להתקן.

(פתחי חכמה ודעת, א)

לפי הרמח"ל האינסוף יכול היה ליצור עולם מושלם לו היה רוצה בכך, עולם ללא חסרונות, עולם ללא רע. אך רצה ליצור עבורנו את האפשרות לביטוי עצמי, את האפשרות לתקן את עולמנו בעצמנו. לכן יצר עולם לא מושלם, כדי שהשלמות תבוא מכוחנו. במאמרים על הרמח"ל הסברנו כי האל מנהיג את עולמו בשתי הנהגות: האחת "הנהגת השכר והעונש" שהיא ההנהגה הגלויה. לפי הנהגה זו הטוב והרע, השלמות וחוסר השלמות נמצאים במלחמה תמידית. בעומק ההנהגה הזו קיימת הנהגה נוספת, "הנהגת היחוד", שמביאה את השלמות ואת העולם לתיקונו, ומסדרת את הנהגת הטוב והרע כך שהשלמות תגיע בכל מקרה. דיברנו גם על כך שמה שמחזק את הנהגת היחוד זה ה"קיווי", התקווה של בני האדם לשלמות, המתבטאת בשיר ובתפילה ובמעשים טובים. דיברנו גם על כך שהנהגת השכר ועונש הגלויה מקבילה לגוף החומרי המוגבל, והנהגת היחוד מקבילה לנשמה.

שרשרת המוגבלות

הצמצום שהאינסוף צמצם את עצמו לצורך בריאת העולם, הוא שורש המוגבלות.

ממנו נגזרת המוגבלות של גופנו: גוף שחולה, מזדקן, כואב, נוטה לבלאי ולהפסד. ממנו נגזרת המוגבלות של הורינו: הם היו בני אדם מוגבלים, פצועים בעצמם, עם כלים חסרים, שגידלו אותנו בתוך מציאות מוגבלת. כך גם כל טעות שטעינו אי פעם נוצרה מתוך מוגבלותנו. ממנו נגזרת גם המוגבלות של כל מי שפגע בנו אי פעם: כל פוגע פועל מתוך פחד, אם אין מוגבלות אין פחד. כל מוגבלות בכל תחום שהוא, נובעת מהצמצום, מכך שאלהים ברא עולם לא מושלם.

מתחת לכל תלונה ספציפית שיש לנו — על אבא, על אמא, על הגוף, על הפרנסה, על ההיסטוריה — יושבת תלונה אחת עמוקה שכמעט אף פעם איננה נאמרת בקול: התלונה נגד האינסוף - שברא מציאות מוגבלת.

במנגנון התקיעוּת הסברנו כי כשאנחנו מאשימים "משהו" או "מישהו" בחוסר שלמותנו, אנחנו נשארים תקועים, כי העברנו את האחריות מאיתנו לאותו מישהו או משהו שאנחנו מאשימים. ראינו שסליחה היא למעשה הדרך להחזיר אלינו את האחריות ולשחרר את התירוץ.

אך השורש של כל התירוצים, כל ההאשמות, הוא בסופו של דבר חוסר השלמות של המציאות עצמה. לכן כל האשמה שהיא היא האשמה כלפי אלהים, שברא מציאות מוגבלת.

גם כאן הפתרון הוא אותו הפתרון: סליחה לאלהים על המציאות המוגבלת, סליחה על תהליך הצמצום עצמו!

גם כאן התוצאה תהיה העברת האחריות אלינו, שחרור התקיעות המשאירה את המציאות בחוסר שלמותה.

אלהים מבקש כפרה על עצמו

באגדה יפהפיה בתלמוד, חז"ל לא טאטאו תלונה זו מתחת לשטיח, הם שמו אותה בפיה של הבריאה עצמה, ונתנו לקב"ה, כביכול, להודות בה.

במסכת חולין (ס ע"ב) דורש רבי שמעון בן פזי את הסתירה שבין "שני המאורות הגדולים" ובין "המאור הגדול והמאור הקטן":

לפי הסיפור, בהתחלה נבראו השמש והירח זהים מבחינת הגודל. באה הירח והתלוננה: "אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד". הקב"ה אמר לה "את צודקת, לכן תלכי ותמעטי את עצמך", כלומר תקטיני את עצמך והמלך היחיד יהיה השמש.

ואז הירח התלוננה: "אמרתי לפניך דבר נכון, למה אני נענשת?"

הקב"ה מנסה לנחם אותה בכמה דרכים, ושום נחמה איננה עוזרת — "לא נתיישבה דעתה".

ואז אומר הקב"ה "הביאו כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח". כלומר הקב"ה מבקש כפרה על החטא שחטא בכך שאמר לירח להקטין את עצמה. וזהו קרבן החטאת של ראש חודש, "חטאת לה'", חטאת שמביאים אותה כדי לכפר על חטאו של האל עצמו.

הסבר קבלי למדרש הזה הוא שהירח מסמל בקבלה את "ספירת המלכות" הנקראת גם "שכינה". היא למעשה השורש של ההנהגה המוגבלת ושורש המציאות. היא פעם בשלמות ופעם בחסרון. האל מבקש שנביא עליו קורבן ונכפר עליו על שיצר את המציאות כך - פעם שלמה פעם חסרה, בדומה להנהגת השכר והעונש שעליה דיברנו.

לעתיד לבוא, הירח תחזור לשלמותה -

וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם

(ישעיהו ל, כו)

כלומר המציאות תתאחד עם הארת האינסוף, תפסיק להתמעט ולהתמלא. ותהיה בשלמות כל הזמן.

מדרש שני, עם רעיון דומה, על הפסוק ביום השלישי של הבריאה. הארץ נצטוותה להוציא "עץ פרי" — ורש"י (בראשית א, יא, על פי בראשית רבה ה, ט) מבאר:

שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ... עץ עושה פרי" ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו — נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה.

עוד לפני שהאדם חטא, "חטאה" הבריאה עצמה: המציאות לא עמדה בשלמות שהתבקשה ממנה. העץ, כלומר הדרך, האמצעי, איננו מתוק כמו הפרי.

זה מקביל למה שהסברנו על הצמצום קודם, זה נכון שהמטרה של הצמצום היא השלמות, זה הפרי. אך הדרך לשם עוברת דרך החיסרון, דרך עולם בלתי מושלם. לכן "טעם העץ איננו כטעם הפרי".

אלו דברי הרב קוק (אורות התשובה ו, ז):

זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתיקון... וטעם העץ יהיה כטעם הפרי.

כלומר גם כאן יש את אותו "חטא קדמון" ביצירת המציאות בלתי מושלמת, ואומנם המטרה היא השלמות (כדי שנקבל בזכות ולא בחסד ונגיע לשלמות גבוהה יותר), אך עדיין עד שם יש סבל, מוגבלות וחוסר שלמות. בסופו של דבר, כשהנהגת היחוד תתעורר, נבין כי תמיד טעם העץ היה תמיד כטעם הפרי, שחוסר השלמות לא היה אמיתי. אך בינתיים, יש כאן חטא מסוים בחוסר שלמותה של המציאות.

כך גם אומר ישעיהו: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע — אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מה, ז). האל איננו מגלגל את האחריות על המציאות המוגבלת לשום גורם אחר. הוא לוקח אותה על עצמו.

הסליחה הגדולה מכולן

אז יש סליחה לגוף. יש סליחה להורים. יש סליחה לעצמנו, לפוגעים בנו, לנסיבות. אבל מתחת לכולן עומדת סליחה אחת ששאר הסליחות הן ענפים שלה: הסליחה לאינסוף על שברא מציאות מוגבלת. הסליחה על הצמצום עצמו.

לא כעולם הזה העולם הבא... לעולם הבא — כולו "הטוב והמטיב".

בעולם הזה כשהעולם איננו מושלם והאינסוף לא מתגלה, אנחנו מברכים על בשורות טובות "ברוך הטוב והמטיב" ועל בשורות רעות "ברוך דיין האמת". אך לעתיד לבוא כשתתגלה הנהגת היחוד, נבין שמעולם לא היו בשורות רעות. לכן אז נברך "הטוב והמטיב" גם על הבשורות הרעות שהיו. ובינתיים פשוט נסלח לאינסוף שברא מציאות בלתי מושלמת.

כך נפרק בבת אחת את כל התירוצים. אי אפשר יותר להיות קורבן של "ככה נולדתי", של "זה הטבע שלי", של "העולם לא הוגן". ומכיוון שכל התלונות הפרטיות יונקות מהתלונה הקוסמית, הסליחה הזו מחלחלת מטה אל כולן: כשסלחתי למציאות על עצם היותה מוגבלת, סלחתי לגופי, להוריי, למגבלותיי, לאנשים אחרים וכו'.

הגשר בין המוגבלות לאינסוף

כאן מתגלה הדבר העמוק ביותר בסליחה הזו.

הרמח"ל מתאר את ההנהגה המוגבלת כעיגול "סתום מכל צד". לפי ההסבר שלנו, התרעומת על המציאות היא האוטמת אותו: האשמות וגישה קורבנית סוגרות אותי בתוך העיגול שלי. מה בוקע את העיגול? ראינו במאמרי הקיווי: הקו, ו"אין הצמצום עשוי כי אם לצפות שייכנס בו קו אין סוף - וזה קו, לשון קיווי ותשוקה".

הסליחה על הצמצום עושה בדיוק את מה שהקיווי עושה. היא פנייה מתוך המוגבלות אל מה שמעבר לה. ברגע שאני סולח למציאות על מוגבלותה, דרך קבלת חוסר השלמות, אני מכריז שהמוגבלות איננה המילה האחרונה, שהיא איננה מהותי ואיננה מהות העולם, אלא מסך זמני שהאינסוף עומד מאחוריו. הסליחה היא עצמה הקיווי: היא הנקב בעיגול הסתום, שדרכו נכנס הקו. היא יוצרת את הגשר שבין המוגבלות ובין האינסוף. על הגשר הזה השפע עובר, מתקן, מרפא.

במאמר הקודם כתבתי: "כשאני סולח אני כופר במוגבלותו של העולם". הסליחה לאדם שפגע בי מאשרת שאני מחובר לשפע בלתי מוגבל ואי אפשר באמת לפגוע בי. הסליחה הגדולה מכולן, הסליחה על מוגבלות המציאות , פותחת את השער שדרכו השפע הזה נכנס לעולם. היא איננה רק ריפוי אישי; היא השתתפות בתיקון הבריאה, בגילוי היחוד.

השלמות היחידה היא קבלת חוסר השלמות

האדם איננו יכול להיות מושלם. לא בגופו, לא במידותיו, לא בהוריו, לא במעשיו, המציאות שממנה הוא קרוץ נבראה מוגבלת בכוונה תחילה. מי שדורש מעצמו שלמות במגרש הזה נידון מראש לתבוסה, לתרעומת, לקורבנוּת. נשאר רק מגרש אחד שבו השלמות אפשרית באמת:

השלמות היחידה היא קבלת חוסר השלמות.

זה נשמע כמו פרדוקס, אך זוהי האמת. לקבל בשלמות את חוסר שלמותנו: את מגבלות גופנו, את מגבלות הורינו, את מגבלות המציאות כולה. זו השלמות היחידה הזמינה לאדם מוגבל והיא, באורח פלא, פותחת את הדלת לכל השאר, כי דרכה נכנס האינסוף.

ואיך מקבלים? סולחים, מבינים, לא מתקוטטים.

מיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצק המשפט: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". הלב השבור שהפסיק להתלונן על שברונו — הוא הכלי השלם ביותר שיש.

הדרך המעשית

אני מצאתי שאומנם אנחנו חושבים על סליחה כ"מכוונת למישהו", לדוגמה:
"אני סולח לX על Y"
אך ניתן לסלוח גם בלי "לכווין" על מישהו ספציפי או משהו ספציפי.

ניתן להתמלא ברגש של הסליחה. פשוט לומר "אני סולח" ולהתכווין לסלוח על הכל ולכולם.

כמו כן ניתן לומר "אני סולח לעצמי על מוגבלותי", "אני סולח להוריי על מוגבלותם", "אני סולח למציאות על מוגבלותה". ניתן לשלב זאת גם עם נשימות ועוד. אני אוהב גם לשים קריסטל על מקלעת השמש שלי כשאני עושה זאת.
אם ידועה לך מוגבלות ספציפית, אפשר להזכיר בפירוש: "אני סולח לעצמי על מוגבלותי המתבטאת בהתמכרות לXYZ" "אני סולח לעצמי על מוגבלותי בתחום הכלכלי" וכו' "אני סולח על הכעס הקיים בתוכי"
ראוי גם לסלוח לאויביך: "אני סולח לאויבי על מוגבלותם וחוסר הבנתם". מוגבלותם של אויביך משקפת לך מוגבלות הקיימת בתוך עצמך.

הדבר החשוב הוא ההבנה של העקרונות במאמר זה, הדרכים המעשיות תופענה מעצמן.
כך נאחד את אור הלבנה ואור החמה באחדות שאין לה סוף.