שער המוות: מדיטציה מודרכת בעקבות דון חואן

למה מתחילים במוות: קסטנדה במלאת שלושים שנה לספרו הראשון

בשנת 1998, שלושים שנה אחרי שיצא לאור "תורתו של דון חואן" (1968) ובשנת מותו, כתב קרלוס קסטנדה הערות מחבר למהדורת שלושים השנה של הספר. הוא ניסה לומר שם, בדיעבד, מה בעצם עשה לו דון חואן. תשובתו מפתיעה בפשטותה: החניכה של הלוחם מתחילה תמיד, ורק, בהכרה שאנחנו הולכים למות.

"הפנמת התהליכים של מערכת הכרה שונה החלה תמיד במשיכת מלוא תשומת לבו של החניך אל ההכרה שאנחנו יצורים ההולכים אל מותם. דון חואן ושאר המכשפים משושלתו האמינו שההכרה המלאה בעובדה האנרגטית הזאת, האמת הזאת שאין להפחיתה, היא שתוביל לקבלת ההכרה החדשה."

— קרלוס קסטנדה, "הערות המחבר במלאת שלושים שנה לפרסום", בתוך "תורתו של דון חואן", מהדורת 1998

קסטנדה ממשיך ומסביר שמטרת המכשפים לתלמידיהם הייתה הכרה "שבפשטותה כה קשה להשגה: שאנחנו אכן יצורים שעתידים למות". ומכאן המסקנה שהופכת את כל אוצר המילים הצבאי של "דרך הלוחם" על ראשו:

"לפיכך, מאבקו האמיתי של האדם איננו הריב עם בני אדם אחרים, אלא עם האינסוף; וזה אפילו איננו מאבק, אלא בעיקרו היענות. עלינו להיענות לאינסוף מרצון. בתיאורם של המכשפים, חיינו מקורם באינסוף, והם מסתיימים היכן שהחלו: באינסוף."

— שם

הלוחם, מתברר, לא נלחם באיש. "שדה הקרב של האדם", אמר לו דון חואן, "איננו בריבו עם העולם שסביבו. שדה הקרב שלו נמצא מעבר לאופק, באזור שאינו ניתן להעלות על הדעת בעבור אדם ממוצע: האזור שבו האדם חדל להיות אדם." המדיטציה שלפניכם הולכת בדיוק לשם, אל האזור שמעבר לאופק, ועושה זאת בתנועה שקסטנדה קרא לה היענות: לא כיבוש של המוות אלא הנחת היד בידו.

עוד שני דברים מאותן הערות חוזרים במדיטציה. הראשון: המכשפים שראו אנרגיה במישרין ראו בני אדם "כמקבצים של שדות אנרגיה, שמראם ככדורים זוהרים". כשהמדיטציה מבקשת להביט בעצמכם ולראות כדור של אור, היא אינה ממציאה דימוי; היא מחזירה למקום התיאור הבסיסי ביותר של דון חואן לאדם. השני: מה שקסטנדה כינה "המסע המכריע", האפשרות שמודעות תישמר "מעבר לנקודה שבה האורגניזם מסוגל לתפקד כיחידה מלוכדת, כלומר מעבר למוות". המדיטציה אינה מבטיחה דבר בעניין הזה, אבל היא נותנת לחוות מקרוב את הדבר שדון חואן טען שאינו מת: המודעות, נקייה ממה שנצבר עליה.

מה המדיטציה עושה

בשני חלקי המאמר על דרך הלוחם פגשנו את המוות כיועץ: הוא עומד מרחק זרוע מאחורי הכתף השמאלית, ומי שזוכר אותו אינו מבזבז את עצמו על קטנוניות. ויקטור פרנקל הראה לנו איך נראית הידיעה הזאת כשהיא נכפית על אדם יום אחר יום. אבל בין לקרוא על המוות כיועץ ובין לפגוש אותו יש מרחק, את המרחק הזה לא סוגרים בעוד הסבר. המאמר הזה מנסה לסגור אותו בדרך אחרת: מדיטציה מודרכת שכתבתי, שבה הולכים אל השער, פוגשים את מי שעומד לידו, ונותנים לו לעבוד.

הרעיון שבבסיסה פשוט. המוות שבמדיטציה איננו אויב ואיננו סוף; הוא משרת של החיים. כמו גנן שגוזם כדי שהעץ יצמח, הוא ממית את מה שאינו נכון ואת מה שזמנו עבר, כדי לפנות מקום. מי שאינו מתמסר לו צובר: הרגלים, פחדים, ויכוחים ישנים, שכבה על שכבה, עד שלא נשאר מקום לחיות. מי שמתמסר לו מרצון מגלה את חוק השער: רק מה שאמיתי עובר וחוזר. את מה שאמיתי המוות אינו יכול לקחת, ולכן אין ממה לפחד. מה שנשאר אחרי הניקוי הוא מה שהיה שם מלכתחילה, לפני כל מה שנצבר. מי שקרא את החלק השני של דרך הלוחם יזהה כאן את קבלת המוות כהיענות לאינסוף.

הניסוח הולך בדרכו של מילטון אריקסון (1901–1980), הפסיכיאטר האמריקני שפיתח את ההיפנוזה המתירה: לא פקודות אלא הצעות ("אפשר", "אולי", "בזמן שלכם"); הצטרפות למה שכבר קורה בגוף לפני שמובילים הלאה; הבחנה בין "החלק שמקשיב" ובין "החלק שיודע"; רעשים והתנגדות שאינם מפריעים אלא משמשים. לקראת הסוף מוטמע עוגן פשוט, כף יד על מרכז החזה ונשימה אחת איטית, שמאפשר לחזור למקום הזה גם בלי ההקלטה. לא צריך להאמין בשום דבר מזה. הגוף לומד מהר יותר מן המחשבה.

ההקלטה והדרכים לעבוד עם הטקסט

ההקלטה המלאה של המדיטציה, כאן. ההקלטה היא כרגע באנגלית בלבד, ועל כך אני מתנצל: הפקת גרסה קולית טובה בעברית מורכבת יותר, ואני מקווה להוסיף אותה בהמשך. הטקסט העברי המלא מובא כאן, כך שאפשר לעבוד איתו כבר עכשיו.

אפשר לעבוד עם הטקסט בכמה דרכים: להקליט אותו בקולכם, לאט, בקול נמוך ורך, ולהאזין; לבקש ממישהו קרוב לקרוא; או לקרוא לבד, לאט, ולעצור בשתיקות. השתיקות הארוכות מסומנות בסוגריים עם אורכן, ואין לקצר אותן: העבודה העיקרית נעשית בהן. בין פסקה לפסקה כדאי לנשום פעם או פעמיים לפני שממשיכים. המשך הכולל, עם השתיקות, הוא ארבעים עד חמישים דקות.

אזהרה לפני שמתחילים

ולפני שמתחילים, אזהרה, ברצינות. המדיטציה מיועדת לאנשים במצב נפשי יציב שמחפשים ניקוי, שחרור ובהירות. היא אינה מתאימה למי שנמצא במשבר חריף, במחשבות על פגיעה עצמית, באבל טרי, או למי שיש לו היסטוריה של מצבים פסיכוטיים או דיסוציאטיביים; במקרה כזה עדיף לדחות אותה, או לעשות אותה בליווי איש מקצוע. מאזינים לה רק במקום בטוח ושקט: לא בנהיגה, לא בזמן עבודה, לא במים. בכל שלב אפשר לפקוח עיניים, לנשום עמוק ולחזור. הטקסט עצמו מזכיר זאת. למי שרוצה להבין למה מדיטציה עמוקה דורשת הדרגה, מומלץ לקרוא גם את הצד האפל של המדיטציה.

המדיטציה: הטקסט המלא

התיישבות

מצאו לכם מקום שבו אף אחד לא יפריע בזמן הקרוב. מקום לשבת, או לשכב, כך שהגוף יוכל להישאר בלי תנועה ובלי מאמץ.

ולפני שמתחילים, דבר אחד שכדאי לדעת. כל מה שקורה כאן, קורה לטובת החיים. וכל רגע שבו הנשימה נעשית עמוקה והעיניים נפתחות, הוא רגע של חזרה מלאה, ערה ובטוחה, לחדר הזה. הידיעה הזאת יכולה לשבת עכשיו ברקע, כמו שומר בפתח, כך שכל השאר יוכל להרפות.

ואפשר לתת לעיניים להיעצם.

אין שום דבר שצריך לעשות עכשיו. אין לאן להגיע, ואין במה להצליח. יש רק קול... ונשימה... וגוף שכבר יודע לנשום בלי שום עזרה.

הרי הגוף נשם כל הלילה, כשאף אחד לא שם לב. והוא נשם היום, בזמן שהמחשבות היו עסוקות בדברים אחרים. והוא נושם עכשיו. הוא לא צריך הוראות. הוא רק צריך שיתנו לו.

שימו לב לנשימה הבאה שנכנסת.

ולזו שיוצאת.

ולא צריך לשנות בה כלום. אפשר רק להבחין... איך האוויר קריר יותר בכניסה, וחם יותר ביציאה. איך יש רגע קטן בין הנשימות, שבו שום דבר לא קורה. ואיך הרגע הקטן הזה מתארך מעצמו, ככל שמקשיבים לו.

ובכל נשיפה, הגוף נעשה קצת יותר כבד. הכתפיים יורדות, כאילו מישהו הניח עליהן שמיכה חמה. הלסת משתחררת, והשיניים נפרדות מעט. הידיים מונחות היכן שהן מונחות, ואין להן שום תפקיד. הן יכולות פשוט להיות ידיים.

אפשר שיישמעו רעשים מסביב. מכונית. קול מרחוק. משהו בבית. הם שייכים לעולם החיים, והם יכולים להישאר שם. אין צורך להתאמץ להתעלם מהם. כל רעש שנשמע רק מזכיר שאנחנו הולכים עכשיו למקום שקט יותר. וככל שהעולם שם רועש יותר, כך העומק כאן שקט יותר.

ואולי המחשבות עדיין רצות. גם זה בסדר. מחשבות זה מה שמחשבות עושות. אפשר לתת להן לרוץ, כמו ילדים בחצר, בזמן שמשהו אחר, שקט יותר ועתיק יותר, כבר מתחיל לשקוע פנימה. החלק שמקשיב למילים לא צריך להבין הכול. החלק שיודע כבר מבין.

(שתיקה: 10 שניות)

הירידה

ואני אספור עכשיו מעשר עד אחת. כל מספר לוקח צעד אחד פנימה. צעד אחד עמוק יותר. ולא צריך לדעת איך זה קורה. הרי אף אחד לא יודע איך הוא נרדם. זה פשוט קורה, ברגע שמפסיקים לנסות.

עשר. הגוף נרגע. מכף הרגל ועד קודקוד הראש, איבר אחר איבר, בלי שצריך לעקוב.

תשע. המחשבות מאטות. כמו מכוניות בכביש רחוק, בלילה. אורות שמתקרבים, חולפים, ומתרחקים. ואין צורך לנסוע באף אחת מהן.

שמונה. אין שום דבר לפתור עכשיו. כל מה שצריך פתרון, יחכה. הוא היה שם אתמול, והוא יהיה שם מחר, ובינתיים יש רק עכשיו.

שבע. עמוק יותר. ואולי הידיים כבר כבדות מכדי להרים. ואולי הן קלות מכדי להרגיש. ולא משנה איזה מהשניים, כי שניהם סימן שהגוף מרפה.

שש. היום שהיה נשאר מאחור. עם כל מה שנאמר בו ומה שלא נאמר. הוא כבר שייך לעבר, ואפשר להשאיר אותו שם.

חמש. חצי הדרך. הגוף כבד ונעים. כמו אחרי יום ארוך, ברגע שבו הראש נוגע בכרית.

ארבע. רק הקול, ורק הנשימה. וגם הקול הזה הולך ונעשה פחות מילים ויותר... פשוט צליל שמלווה.

שלוש. עמוק יותר. יותר ממה שנדמה שאפשר. ועדיין בטוח לגמרי.

שתיים. כמעט שם. ומשהו בפנים כבר יודע לאן.

אחת.

(שתיקה: 15 שניות)

השביל

עכשיו, בעיני הרוח... יש שביל.

שעת בין ערביים. האור אינו של יום ואינו של לילה. השמיים בצבע שאין לו שם. ואוויר שעומד, בלי רוח.

מאחור, רחוק, אורות העיר של החיים. הבתים. האנשים. הקולות. כל מה שמחכה, כל מה שדורש, כל מה שצריך להיזכר בו. והם הולכים ומתרחקים. לא כי מישהו דוחף אותם. פשוט כי הרגליים כבר פונות לכיוון אחר.

והרגליים מתחילות ללכת. השביל יורד במתינות. האדמה יבשה ושקטה מתחת לכפות הרגליים. ואפשר להרגיש את זה, את המגע, צעד אחר צעד. ועם כל צעד, הקולות מאחור נחלשים. ועם כל צעד, הנשימה מעמיקה.

לשם הולכים בידיים ריקות. בלי תיק. בלי טלפון. בלי מפתחות. בלי השם, בלי התפקיד, בלי הסיפור. כל אלה נשארים בעיר, והם יישמרו שם, ויחכו. וכמה קל ללכת ככה. אולי אפילו יותר קל ממה שאפשר היה לזכור.

האוויר נעשה קריר יותר, וצלול. ריח של אבן ושל אדמה לחה.

ואפשר לשים לב לדבר מוזר. אין פחד. או שיש פחות פחד ממה שהיה אפשר לחשוב. יש משהו מוכר בדרך הזאת. כאילו חלק מאיתנו תמיד ידע היכן היא נמצאת. וכמובן שידע. כל מי שחי אי פעם, הלך בה. הסבים, ואבותיהם, ואבותיהם לפניהם. הדרך הזאת ותיקה יותר מכל שפה, ומי שהולך בה לא הולך לבד.

ואז רואים אותו.

שער. גבוה. עתיק יותר מכל דבר שבנו בני אדם. שני עמודי אבן כהה, וביניהם לא דלת, אלא חושך. לא חושך מאיים. חושך שלם ושקט, כמו מים עמוקים בלילה, כמו הרגע שלפני השינה, כמו החלל שבין נשימה לנשימה.

זה השער שמפריד בין עולם החיים לעולם המתים. כל מי שחי אי פעם עבר בו, פעם אחת. והיום עוברים בו... וחוזרים. זה ביקור. לא מעבר. הדרך חזרה נשארת פתוחה, כל הזמן, ומי שצריך אותה יודע היכן היא.

(שתיקה: 10 שניות)

המוות

וליד השער עומד מישהו.

מישהו מוכר, אף שמעולם לא ראו את פניו. הוא היה שם כל החיים, מרחק זרוע מאחורי הכתף השמאלית. ביום הראשון, ובכל יום מאז. סבלני. שקט. הוא לא הפריע לרגע אחד, והוא לא הלך לרגע אחד. המוות.

אין בו אכזריות. אין בו גם רחמים. יש בו דבר אחד בלבד: אמת. הוא היחיד שמעולם לא שיקר. הוא לא מחמיא, ולא מאיים, ולא מבטיח. הוא פשוט יודע מה אמיתי ומה לא.

הוא מביט, ואפשר להבין בלי מילים את חוק השער: רק מה שאמיתי יכול לעבור ולחזור. כל השאר נשאר בצד השני. ואיזו הקלה יש בחוק כזה. לא צריך למיין. לא צריך להחליט. השער ממיין בעצמו.

המוות מושיט יד. לא כדי לקחת. כדי ללוות.

ואפשר, עכשיו, בזמן שלכם, בקצב שלכם, להניח את היד בידו. ואם היד מהססת, גם ההיסוס יכול לבוא. הוא לא ממהר. הוא מעולם לא מיהר.

(שתיקה: 15 שניות)

היד שלו קרירה ויציבה. כמו אבן בצל.

ואפשר לצעוד יחד אל תוך השער.

וברגע שהסף נחצה, משהו נושר מיד. כמו מעיל כבד שלא ידעו שלובשים. מעיל שנלבש כל כך הרבה שנים, עד שהמשקל שלו הרגיש כמו הגוף עצמו. ועכשיו הוא על הרצפה. וכמה קל בלעדיו.

בפנים, שקט. שקט שלא הכירו. לא היעדר של רעש. נוכחות של שקט.

אין כאן זמן. אין לאן למהר, כי אין כאן מחר. אין כאן אף אחד להרשים. אין כאן מה להרוויח, ואין מה להפסיד. אין כאן דעה של אף אחד. אין כאן צריך.

ואפשר להישאר כאן רגע, פשוט לנשום את השקט הזה. הוא נכנס עם האוויר, ומתפשט בחזה, ויורד לבטן, ואפשר להרגיש איך הוא ממלא כל מקום שהיה בו קודם מתח.

(שתיקה: 20 שניות)

העבודה

המוות עומד מולכם. והוא מדבר. בקול שנשמע יותר מבפנים מאשר מבחוץ.

"אני המוות. ואני יכול להיות ברכה, ומשרת של החיים, כשיודעים להשתמש בי כראוי."

"אני ממית את מה שאינו נכון, ואת מה שכבר אינו רלוונטי, כדי לטפח את החיים. כמו גנן שגוזם, כדי שהעץ יצמח. הגנן לא שונא את הענפים שהוא חותך. הוא אוהב את העץ. ובלעדיי, שום דבר לא היה מפנה מקום לשום דבר. העלים של הסתיו לא היו נושרים, והאביב לא היה בא."

"מי שלא מתמסר אליי, צובר. עוד ועוד דברים שזמנם עבר. שכבה על שכבה. הרגלים שכבר לא משרתים. פחדים ששייכים לילד שהיה ולא לאדם שיש. ויכוחים שנגמרו מזמן ועדיין נמשכים בפנים. עד שלא נשאר בו מקום לחיות. ומי שמתמסר אליי, ומאפשר לי לשחרר ממנו את המיותר, חי."

"כשמתמסרים אליי מרצון, אני לוקח את המעכב. את הלא נכון. את השקרי. את הלא רלוונטי. ומה שנשאר יכול לחיות נכון יותר, וטוב יותר, ואמיתי יותר."

לא צריך לבחור מה. לא צריך לדעת מה. לא צריך אפילו להבין. רק לעמוד... להתמסר... ולתת לו לעבוד. הרי ככה גם השינה עובדת. וככה הריפוי של פצע עובד. משהו חכם יותר מהמחשבה עושה את העבודה, בזמן שהמחשבה נחה.

(שתיקה: 15 שניות)

הוא נוגע, ומשהו נושר.

ושוב. ומשהו נוסף נושר.

שכבה אחרי שכבה. מה שאינו נכון. מה שכבר אינו רלוונטי. מה שזמנו עבר מזמן, ורק המשיכו לסחוב, כי אף אחד לא אמר שאפשר להניח.

כמו נחש שמשיל את עורו. הוא לא מחליט על זה. מגיע הזמן, והעור הישן נעשה צר, ומשהו בפנים יודע, והעור נפתח, ומה שמתחתיו רך וחדש. הנחש לא מתאבל על העור. הוא פשוט ממשיך, קל יותר.

(שתיקה: 45 שניות)

ואולי נושרת מילה שמישהו אמר פעם, ומאז נישאה כמו אבן בכיס. ואולי נושר תפקיד שכבר לא מתאים, כמו בגד של ילד שממשיכים ללבוש. ואולי נושר שיפוט על מישהו, או שיפוט על עצמכם, שנאמר כל כך הרבה פעמים עד שנשמע כמו עובדה. ואולי נושרת ציפייה שאף אחד לא ביקש לשאת. ואולי משהו שאין לו שם בכלל, ורק המשקל שלו היה מוכר.

כמו נהר שסוחף עלים. הנהר לא בוחר אילו עלים. הוא פשוט זורם. ומה שמחובר לשורש נשאר, ומה שלא מחובר לשום דבר, נסחף. וכמה פשוט זה, כשלא צריך לבחור.

(שתיקה: 20 שניות)

אין צורך לתת לדברים שמות. הוא רואה מה שאנחנו לא רואים. אולי תהיה תחושה בגוף. חום. רעד קל. תמונה. זיכרון שעולה ויורד. ואולי בכלל לא. ומה שלא קורה, נכון בדיוק כמו מה שקורה. חלק ממה שמת כאן הלילה יתגלה רק בעוד ימים, או שבועות. כשמישהו ישים לב שמשהו שתמיד היה שם... פשוט איננו. ולא יזכור מתי זה נעלם.

תנו לו זמן. הוא יסודי. הוא לא ממהר. והוא לא לוקח יותר ממה שמוכן ללכת.

(שתיקה: 90 שניות)

ואם משהו בפנים נאחז, מתנגד, לא רוצה למות, גם זה בסדר. ההתנגדות עצמה היא סימן טוב. היא אומרת שיש שם משהו ששווה לבדוק.

ואפשר לדעת דבר אחד בוודאות: המוות לא יכול לקחת את מה שאמיתי. מה שאמיתי פשוט לא מת כאן. רק מה שכוזב נאחז, כי רק מה שכוזב יודע שאין לו זכות קיום בעצמו. ואפשר להרפות את האחיזה... בנשיפה הבאה. או בזו שאחריה. או בכלל לא, אם עדיין לא הזמן. הוא יחכה.

(שתיקה: 45 שניות)

וככל שנושר יותר, נעשה קל יותר. ובהיר יותר. ושקט יותר. כמו חדר שמפנים ממנו רהיטים ישנים, ופתאום יש בו אור שלא ידעו שיש בו, כי הוא תמיד היה מכוסה.

(שתיקה: 20 שניות)

כדור האור

ועכשיו... הביטו בעצמכם.

אין ידיים. אין פנים. אין גוף. גם הצורה המוכרת נשארה מאחור, עם המעיל, על הרצפה.

במקום שבו עמדתם... יש כדור של אור.

(שתיקה: 15 שניות)

אור חם ויציב. הוא לא מהבהב ולא רועד. הוא לא מואר ממשהו אחר. הוא מאיר מתוך עצמו. כמו שהשמש לא צריכה מנורה.

אין לו קצוות חדים. הוא זוהר בעדינות אל תוך החושך שסביבו, והחושך לא מפריע לו, והוא לא מפריע לחושך. הם היו יחד תמיד, האור והחושך, ואין ביניהם מריבה.

ואפשר לראות אותו מבחוץ, ואפשר להיות הוא מבפנים. בעת ובעונה אחת. ולא צריך להבין איך זה אפשרי, כי זה כבר קורה.

הוא נקי. שום דבר לא נדבק אליו. אין עליו אבק. אין עליו משקל. אין לו גיל. הוא לא היה צעיר ולא יהיה זקן. הוא לא צריך דבר, ולא חסר לו דבר. הוא לא מחפש אישור, כי אין לו שאלה.

הוא ער. הוא יודע שהוא קיים. וזה מספיק לו. זה תמיד היה מספיק לו.

והאור הזה היה שם תמיד. ברגעים הטובים ביותר, וברגעים הקשים ביותר. הוא היה שם כשצחקתם בלי סיבה. והוא היה שם בלילות שלא נגמרו. הוא לא השתנה. רק הכיסוי השתנה. ואפשר להבין עכשיו שכל מה שהמוות לקח הלילה לא היה חלק מכם. הוא היה על גבי. ומה שמתחתיו לא נפגע מעולם.

(שתיקה: 20 שניות)

זה מה שנשאר כשכל השאר מת. זה מה שהיה כאן לפני כל מה שנצבר. לפני השם. לפני הזיכרון הראשון. זה מה שיישאר אחרי. זה אתם.

הישארו כך. אור בלבד. הכירו את עצמכם כך, כדי שתזכרו.

וכדי שהזכירה תהיה קלה, אפשר לתת לאור הזה מילה, או תחושה, או צליל, משהו קטן שרק אתם מכירים. או שהוא כבר בחר לעצמו, ואתם רק שמים לב. ומעכשיו, בכל פעם שכף יד תונח על מרכז החזה, ותבוא נשימה אחת איטית, הגוף יזכור את המקום הזה. לא צריך להאמין בזה. זה פשוט יעבוד, כי הגוף לומד מהר יותר מהמחשבה.

(שתיקה: 90 שניות)

הברכה

המוות מביט באור. ויש במבטו משהו שדומה לכבוד. ואולי לחיבה.

"בזה אני לא נוגע. את זה אני משרת. כל מה שהמתי הלילה, המתי כדי שזה יוכל להאיר."

(שתיקה: 15 שניות)

"אני לא לוקח היום. יש עוד זמן. עוד ימים, ועוד לילות, ועוד עונות. וכשמתחילים שוב לצבור, וזה יקרה, כי ככה חיים, כשהאור מתכסה שוב באבק, אפשר להפנות מבט שמאלה. אני שם. תמיד הייתי שם. התמסרו אליי שוב, ואנקה שוב. כך חיים. לא פעם אחת. שוב ושוב. עד הפעם האחרונה, שגם היא תהיה ניקוי, ולא סוף."

(שתיקה: 15 שניות)

ואולי יש לו עוד משהו לומר, או להראות. משהו שמיועד רק לכם. משהו שהחלק שמקשיב לא יבין, והחלק שיודע יבין מיד. הקשיבו.

(שתיקה: 90 שניות)

החזרה

ועכשיו הגיע הזמן לחזור.

כדור האור נע בחזרה אל השער, והמוות מלווה אותו. מאחור, על האדמה, מונח כל מה שנשר. כל הלא רלוונטי. כל השקרי. כל מה שיצר סבל וחוסר הרמוניה. ערימה שקטה שכבר לא שייכת לאף אחד. האדמה תיקח אותה, כמו שהיא לוקחת עלים, ותעשה ממנה משהו חדש.

על סף השער המוות נעצר. מכאן ממשיכים לבד. והוא ילך, כמו תמיד, צעד אחד מאחור. לא כאיום. כשומר.

וכדור האור חוצה את השער בחזרה, לעולם החיים.

(שתיקה: 10 שניות)

וברגע שהסף נחצה, האור מתחיל ללבוש צורה.

האור מתעבה לחום. החום נעשה משקל. כפות רגליים נוגעות באדמה. רגליים. אגן. גב שמתיישר. חזה שמתרחב בנשימה. ידיים, אצבעות, כל אחת בנפרד. צוואר. פנים.

הצורה הרגילה חוזרת. הגוף המוכר, בגודל שלו, במשקל שלו. בית טוב לחזור אליו. אולי בית קצת יותר מרווח מקודם.

והאור לא נעלם. הוא בפנים עכשיו. במרכז החזה. מאיר בשקט דרך הצורה, כמו נר בתוך פנס. ומי שיביט מבחוץ יראה רק אדם. ומי שיודע, יידע.

(שתיקה: 15 שניות)

האוויר כאן אחר. חם יותר. יש בו ריח של אדמה, של צמחים, של עשן רחוק, של חיים.

השביל עולה, והגוף קל. קל באופן שלא זכרו שאפשר. בלי המעיל. בלי המשא.

ומלפנים, אורות העיר של החיים. אותם בתים. אותם אנשים. אותם קולות. שום דבר שם לא השתנה. מי שחוזר אליהם השתנה.

ואפשר לראות כבר עכשיו איך זה ייראה מחר בבוקר. אותה שגרה, אבל משהו בה פשוט יותר. אולי תגובה שפעם הייתה באה אוטומטית, ולא באה. אולי משהו שנראה דחוף, ופתאום לא. ואפשר לראות איך בעוד שבוע, ברגע לא צפוי, כף יד תונח על החזה, ונשימה אחת איטית, והאור יהיה שם. ואפשר לראות איך בעוד זמן, כשהאבק יצטבר שוב, המבט יפנה שמאלה, בלי פחד, כמו למכר ותיק.

(שתיקה: 15 שניות)

תודה וחזרה מלאה

ולפני שחוזרים לגמרי, רגע של תודה.

תודה למוות, שליווה, ושירת, ולא לקח.

תודה לאור, שנשאר.

ותודה לאינסוף. לאחדות שמכילה את החיים ואת המוות בשלמות אחת. שבה הלידה והכיליון הם לא שני דברים אלא נשימה אחת, נכנסת ויוצאת. שבה שום דבר לא הולך לאיבוד, ושום דבר לא נשאר מיותר. שבה גם השער, וגם מי שעומד לידו, וגם מי שעובר בו, הם אותו הדבר, שמביט בעצמו.

(שתיקה: 20 שניות)

ואני אספור עכשיו מאחת עד חמש. ועם כל מספר, חוזרים יותר לגוף, יותר לחדר, יותר לחיים.

אחת. הנשימה מעמיקה. אוויר של חיים נכנס לריאות.

שתיים. תחושה חוזרת לידיים ולרגליים. אפשר להניע מעט את האצבעות.

שלוש. משקל הגוף. המשטח שמתחת. החדר שמסביב. הצלילים של העולם, שחוזרים להיות פשוט צלילים.

ארבע. אנרגיה חוזרת. צלילות. הלב פועם, הדם זורם. חיים, ויודעים את זה.

חמש. העיניים נפתחות. ערים לגמרי. נוכחים לגמרי. בצורה המלאה. כאן.

ברוכים השבים לחיים.

מקורות

קרלוס קסטנדה, "הערות המחבר במלאת שלושים שנה לפרסום", בתוך "תורתו של דון חואן: דרך ידע של בני יאקי", מהדורת 1998: ההכרה שאנחנו יצורים ההולכים אל מותם כנקודת הפתיחה של החניכה, ההיענות לאינסוף, שדה הקרב שמעבר לאופק, בני האדם ככדורים זוהרים, המסע המכריע. קרלוס קסטנדה, "מסע לאיקסטלן" (1972): "המוות כיועץ", פרק 4; ההיענות לאינסוף נדונה בחלק השני של המאמר על דרך הלוחם. מילטון ה' אריקסון וארנסט ל' רוסי, Hypnotic Realities (1976): יסודות ההיפנוזה המתירה, ההצטרפות וההובלה, והפרדת "החלק שמקשיב" מ"החלק שיודע". כל הציטוטים תורגמו מן המקור האנגלי. נוסח המדיטציה מקורי.